"ערפאת", כתב העיתונאי עבד אל־בארי עטוואן, "הוביל אותי הצידה בתואנה שהוא רוצה ללכת לטייל וכדי להתרחק ממכשירי ציתות, ואז אמר, 'אני רוצה לומר לך משהו שאני מבקש ממך לא להזכיר אלא לאחר מותי'. הוא נאנח ואמר, 'אני הולך לפלסטין דרך השער של אוסלו, כדי להחזיר לשם את אש"ף ואת ההתנגדות. אני מבטיח לך שהיהודים יברחו מפלסטין כמו עכברושים הנוטשים ספינה טובעת".
1 צפייה בגלריה
רבין, קלינטון וערפאת בחתימת הסכם אוסלו. שום ויתור נוסף לא היה משנה את דעתו של ערפאת
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
לא מדובר בעיתונאי שולי, אלא באחד העיתונאים הפלסטינים החשובים ששימש גם כעורכו של "אל־קודס אל־ערבי", היוצא בלונדון. אפשר כמובן לפקפק בעדות שהתפרסמה רבע מאה לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו. אלא שזו לא העדות היחידה. חודשים לאחר חתימת אוסלו א' נאם ערפאת ביוהנסבורג לפני סטודנטים מוסלמים ואמר שמדובר בהונאה, בנוסח הסכם חודיבייה: "איני מחשיב הסכם זה יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לבני שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומאר התנגד להסכם והחשיב אותו להפסקת אש נתעבת. אבל מוחמד קיבל את ההסכם, ואנחנו מקבלים עכשיו את הסכמי השלום".
עיתון הרשות הפלסטינית "אל־חיאת אל־ג'דידה" הגדיר את חזון העם הפלסטיני: "לעמנו יש תקוות לעתיד, שלפיהן המדינה הכובשת תחדל להתקיים". ושוב זה היה ערפאת שאמר ב־1996 במפגש עם דיפלומטים ערבים בשטוקהולם: "אש"ף מתכנן לחסל את מדינת ישראל ולייסד מדינה פלסטינית טהורה. אנחנו נהפוך את חיי היהודים לבלתי נסבלים... יהודים לא ירצו לחיות בינינו הערבים... אנחנו זקוקים עכשיו לכל העזרה במאבק למען פלסטין מאוחדת תחת שליטה ערבית מוסלמית מוחלטת".
אפשר להמשיך עם עוד ועוד ציטוטים מאותם ימים. לא, אלה לא ציטוטים שמוציאים דברים מהקשרם. זו הייתה הרוח. ערוצי התקשורת הפלסטיניים עסקו בהסתה ללא הפסקה. לא רוח של שלום, ולא אווירה של שלום. אבל טחו עינינו מראות. היו גם פלסטינים שהאמינו בשלום. עוד נגיע אליהם. אבל לאיש המוביל, ערפאת, היו מלכתחילה כוונות זדון. הרי כאשר הוצעה לו מדינה על ידי אהוד ברק בקמפ דיוויד, בקיץ 2000, הוא אמר לא. וכאשר בסוף אותה שנה הוא קיבל הצעה משופרת, הפעם על ידי ביל קלינטון, אז נשיא ארה"ב, הוא הגיע לוושינגטון בתחילת 2001 כדי לומר לא.
לא להסכם סופי
כבר ב־2001 אמר שלמה בן עמי, שהיה שר החוץ בשנים המכריעות: "הוויתור של ערפאת מול ישראל באוסלו היה ויתור פורמלי. מוסרית ומושגית הוא לא מכיר בזכות קיומה. הוא לא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים... יותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי". בשיחה שקיימתי לאחרונה עם בן עמי, הוא אמר ששום ויתור ישראלי נוסף לא היה עוזר. זה לא שלוּ היו מציעים לערפאת 98 אחוז מהשטחים במקום 94 הוא היה משנה את דעתו. העמדה העקרונית שלו הייתה שאסור להגיע להסכם סופי עם ישראל, משום שכל תהליך אוסלו, מבחינתו, היה תהליך של הונאה.
באותם ימים, יורשה לי להודות, הייתי "פעיל שלום". הרביתי להיפגש עם כמה מהשמות הפלסטיניים הבולטים, בהם מרואן ברגותי, סופיאן אבו־זיידה, הישאם עבד אל־ראזק ואחרים. הם פעלו למען השלום לא כמס שפתיים. ברגותי התבלט כבר אז כמנהיג. לקראת סוף שנות ה־90 הוא התלונן שוב ושוב על המשך מפעל ההתנחלויות, אבל לא היה בו שמץ מהזדון ומההונאה של ערפאת. להפך. חזיתי במו עיניי כיצד הוא מתייצב מול אלה שהתנגדו להכרה בישראל. ההמשך ידוע. גם הוא בחר בטרור.
תלייני האשמה
מחנה השלום של שנות אוסלו כבר לא קיים. על חורבותיו קמו עמותות שעסוקות בהטחת האשמות בישראל. במקום שהסרבנות לשלום ולפיוס והבחירה בטרור יצמיחו ביקורת על ההנהגה הפלסטינית - קרה דבר הפוך. פה ושם החלו להופיע גם הצדקות לטרור הפלסטיני: הם תחת כיבוש, אין להם אופק מדיני. הפזמון זוכה להשמעות חוזרות גם בימים הללו. העובדה שהם סירבו לכל הצעה - נשכחה כלא הייתה. ולא שישראל פטורה מביקורת. רחוק מכך. ההתעקשות על המשך הבנייה בשטחים, גם בזמן תהליך השלום, הייתה הרקע לטענות שהיא אינה מתכוונת לשלום, וככל שההתעקשות על עוד ועוד מאחזים נמשכה - גם המציאות הדו־לאומית הלכה והתקבעה.
האמונה הזאת באשמתה של ישראל לא נותרה נחלת השמאל האנטי־ציוני בלבד. הנה, רק השבוע אמר חיים רמון: "לא אוסלו הביא לאינתיפאדה - אלא חיסולו ע"י ברק ונתניהו". אתה רציני, רמון? ברק שהציע לפלסטינים מדינה אשם? נתניהו, שלמרות שהתנגד להסכם ב־1993 נפגש עם ערפאת לאחר שנבחר לראש ממשלה, אמר "מצאתי ידיד" וחתם גם על הסכמי חברון וואי - הוא אשם? "אוסלו היה הסדר בשלבים", ענה לי רמון, "ולמרות זאת ברק הודיע שהוא הולך על הכל או כלום. אני ואחרים הזהרנו, והוא סירב להקשיב. אסור היה לסטות מדרך אוסלו, והסטייה הביאה לאסון האינתיפאדה השנייה". קצת עצוב שגם איש רציני כמוהו מתעלם מהסרבנות הפלסטינית ומאוסף העובדות שמבהיר שערפאת תיכנן מראש את האינתיפאדה.
הטרור והייאוש
השיח הציבורי לוקה בקיבעון. האג'נדה, ולא העובדות, קובעת את העמדות. והטענה השגויה מכולן היא ש"יגאל עמיר רצח את תהליך אוסלו". אין הבל גדול מזה. לפי כל הסקרים שפורסמו לפני רצח רבין, מפלגת העבודה הייתה אמורה לרדת מהשלטון. רצח ראש הממשלה החזיר אותה לתמונה. היא הייתה אמורה לזכות בבחירות 1996. אבל הטרור הפלסטיני התחדש, והייאוש מתהליך אוסלו בקרב יהודים התחדש גם הוא. הפגזת מטה יוניפי"ל בכפר כנא בלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם", שגרמה להריגתם בשוגג של כמאה לבנונים שתפסו שם מחסה, עוררה כעס עצום בקרב ערביי ישראל, שרבים מהם העדיפו להישאר בבית ולא להצביע לפרס. אז לא, אין צורך להעניק לרוצח המתועב הישג שהוא לא שלו. בתהליך אוסלו פגע הטרור. לא עמיר.
לא תם
לא תם ולא נשלם. הכישלון של תהליך אוסלו לא אמור להוביל למסקנה שמה שהיה הוא שיהיה. אנחנו זקוקים להפרדה מהפלסטינים כדי למנוע את האסון של מדינה אחת, שרק תעצים את שפיכות הדמים. אבל העיוורון שבו לוקה מחנה לא קטן לא מקדם את הסיכוי להפרדה. להפך, הוא מרחיק אותה.
