איתי לוי. "בבית הספר הדתי ברחובות היה לנו קוד לבוש, חולצה כחולה מכופתרת. זו הייתה חולצה יקרה שלא כולם יכלו לרכוש, ולא תמיד ההורים שעבדו מהבוקר עד הלילה הספיקו לכבס אותה בזמן. באחת השנים נבחרתי לראש מועצת התלמידים, וביקשתי מהמנהל להחליף את החולצה ולאפשר לכל אחד ללבוש חולצת טריקו פשוטה עם סמל בית הספר. המנהל אמר לי '25 שנה יש פה תלבושת אחידה, הרבה ניסו לפניך לשנות ולא הצליחו, למה שאתה תצליח?' לא ויתרתי, הכנתי עצומה והחתמתי 400 תלמידים, גייסתי כסף, הזמנתי חולצות, ובתוך חודשיים החלפנו את כל החולצות. מאז ועד היום כל אחד לובש איזו חולצה שרוצה עם הסמל של בית הספר".
אורטל עמר. "יום ראשון בכיתה א', הגעתי מגן דתי לבית ספר חילוני בלי חברים בכלל. פחדתי וחששתי, ההורים שלי חיזקו אותי ועודדו, הבטיחו לי שאני אשתלב ואמצא חברים. וכך היה. התאהבתי במסגרת הלימודית והיו לי מחנכות שעד היום אני זוכרת, לא ייאמן שבשנה הבאה הבן שלי יעלה לכיתה א'".
גיא זוארץ. "אני זוכר את הלילה לפני שחוזרים - את עצבות המחשבה שזהו, נגמר הבלגן, השינה עד מאוחר, החיים הטובים, ועכשיו לספסל העינויים, סליחה, הלימודים, וגם את השמחה, בכל זאת הפסקות גדולות, בנות וכדורסל! זוכר את ההשכמה של אמא שהרגישה כמו השכמה לסליחות בחודש אלול, את השוקו שאבא השאיר לנו על השיש בחמש בבוקר וכבר הפך לשוקו קר. ומשם תיקים על הגב ויוצאים למסע מדרום - לצפון תל־אביב.
התחנה של קו 9 הייתה ממוקמת כמה דקות מהבית. כשהגעתי אליה הבנתי כבר מניסיון שאין מצב בעולם שהאוטובוס יעצור בתחנה מהעומס. אז הייתה לנו תוכנית ב', היינו מסתתרים בשיחים 100 מטר אחרי התחנה כי שם נהג האוטובוס היה אמור לעצור, וכשהוא עצר שם היינו קופצים מהשיחים כמו מסתערבים ורצים בטירוף כדי לתפוס את הדלת האחורית פתוחה ונדחסים פנימה. והכל כדי להגיע בזמן ליום הראשון של הלימודים".
אן זיוי. "זיכרון שהכי עולה לי מימי בית הספר זה השניצל של דורון, מישהו שהיה מגיע לשער והיינו קונים ממנו בגט עם שניצל מעולה. אני מקווה בשבילכם שלכל אחד מכם יהיה דורון בבית הספר".
יוגב מלכה. "זוכר את המסע לפולין שהיה חוויה מטורפת עבורי. מסע מטלטל לראות את כל המקומות הנוראים האלו שכל כך הרבה יהודים נרצחו בהם, זה היה פשוט משוגע. השיא היה בהר האפר מהמשרפות, רק אז הבנתי את גודל הדבר באמת. אחרי המסע הזה למדתי באמת להעריך את המדינה שבה אנחנו חיים".
מאיה קיי. "לא תמיד אהבתי ללמוד עד שהגעתי לפנימייה והפכתי לתלמידה מצטיינת".
גל רובין. "זוכרת שהיינו מתחלקות לקבוצות ולוקחות ממש ברצינות את הפסקות בית הספר למשחקי כדורגל, רק בנות. אני תמיד הייתי שוערת. בלתי מנוצחת".
מיה דגן. "עליתי מארצות־הברית בכיתה ב' ישר לגיל שבו מתחילים ללמוד תורה, אז למדתי עברית ותורה במקביל, ובמשך חודש דיברתי עברית תנ"כית בווייב של 'ותאמר מיה אל אבא וירא מאוד מפניה'".
בר ברימר. "אני זוכר שסגרתי דיל עם המורה לספורט שאם אני רץ ריצת 2,000 בפחות מ־6:40 הוא נותן לי 100 בבגרות. עשיתי 6:39".
סי היימן. "הימים שלפני כיתה א', ילדה בת שש אחרי מלחמת ששת הימים. טסים לפריז, עוד לא יודעת לכתוב עברית ותכף כבר צרפתית. נוסעת אל הלא נודע. יום ראשון ללימודים, כיתה א', אני בבית הספר משה שרת בפריז. פרק חדש בחיים".
טל מורד. "הייתי ילד בעייתי עד שבכיתה ז' עברתי בית ספר ומורה בשם מלי שינתה לי את החיים והפכה אותי לתלמיד מצטיין. מאחל לכולם שנה של הצלחות וחיוכים".
אנה זק. "למדתי במקיף ח' אשדוד, נהניתי מהתקופה. אני רוצה לאחל לכל התלמידים המהממים שנת לימודים מוצלחת ופורייה. תיהנו מהתקופה הזאת כל כך כי היא לא חוזרת. אוהבת אתכם".
רוסלנה רודינה. "בכיתה א' היה ילד שזרק לי לבנה על הראש ופתח לי את הראש. רצתי לסבתא שלי שהייתה צמודה לבית הספר לטיפול והדבקה. בסך הכל ילדות קלילה".
ריף נאמן. "כל הילדות גדלתי עם בעלי חיים וכלבים. יום אחד חזרתי מבית הספר בכיתה א', והכלבה שלנו, זואי, המליטה עשרה גורים מקסימים. נתנו להם מלא אהבה ומסרנו אותם לבתים שרצו לאמץ".
מיכל ינאי. "אהבתי ללמוד. מתמטיקה היה המקצוע האהוב עליי. עם היסטוריה, גיאוגרפיה וספרות פחות הסתדרתי, אבל תנ"ך היה משהו מיוחד. עמי היה המורה שלי לתנ"ך בתיכון תלמה ילין, והוא היה משהו מיוחד. הייתי מחכה לשיעורים האלה בציפייה גדולה. הוא היה איש דתי (שלצערי נפטר, בגיל צעיר, כמה שנים אחרי שסיימתי את התיכון) וכל שיעור היה הרפתקאה. עד היום אין לי מושג אם הוא נצמד ללוח השיעורים של משרד החינוך או לימד מה שבא לו, אבל הוא גרם לי לאהוב את המקצוע וללכת לקרוא ולחפש עוד סיפורים ומשמעויות גם מחוץ ללימודים ולשיעורי הבית. הלוואי שיהיו עוד מורים כמוהו בעולם".
טל מוסרי. "היום הראשון ללימודים תמיד היה בשבילי היום הכי חגיגי ומרגש בשנה. השנה גם אני לא אשן בלילות מרוב התרגשות כי הילד שלי, ים, עולה לכיתה א'. אין רגע יותר מפעים מללוות את הילדים שלנו בדרכם לספסל הלימודים, להיפרד מהם בחיבוק ונשיקה, למחות דמעה של התרגשות ולקוות שבית הספר באמת יהיה בשבילם הבית השני. חינוך ילדינו הוא אולי הדבר החשוב ביותר בשבילנו. אני מאחל לכולם שנה מוצלחת, שנה של משמעות בין כותלי בית הספר ולא רק של ציונים ושיעורים. שנה של חברות ועזרה הדדית, שנה של חוויות, שנה טובה והמון אהבה".
מיכל הקטנה. "מאוד התרגשתי מהיום הראשון. הלכתי לישון עם הבגדים יום לפני מההתרגשות. הגעתי לכיתה, היו ארבע מיכליות בכיתה, והמורה לא הצליחה לבטא את שם המשפחה שלי (קעה). הייתי מאוד נבוכה. תוך כדי זה שכולם התפקעו מצחוק הייתי מאוד נבוכה. קמתי מהכיסא ואמרתי למורה 'אני מיכל'. היא אמרה 'את קטנה, אז תהיי מיכל הקטנה' והשאר היסטוריה. המסר שלי הוא גם כשפוגעים בך ומעליבים אותך - גם זה לטובה".
קורין גדעון. "התרגשתי מאוד מהיום הראשון ללימודים, ברמה שלא נרדמתי לילה לפני ותיכננתי כל כך מה אלבש. אהבתי גם את הקניות בימים שלפני, המחברות, המרקרים, זה היה מאוד מרגש עבורי".
