א.בסוף הסיפור 'הצדה' של אורי ניסן גנסין, נעורים בגיבור, נחום חגזר, זיכרונות מימי שהותו בווילנה המעטירה, שבהם ישב בספריית סטראשון והגה בספר 'כנסת ישראל' מ־1886, עם תמונתו היפה של פרץ סמולנסקין וכו'. בתוך פרץ הנוסטלגיה הנוירוטי שבו לכוד גיבורו של גנסין, סמולנסקין מסמל את צוואר הבקבוק של התרבות העברית, את חוד החנית של המהלך הלאומי. ברור לקורא בסוף הנובלה של גנסין, שגיבורו מתמלא ברגשות אשמה לנוכח התמונה הזו של מי שנחשב בתולדות הספרות העברית לנציג המובהק של המחשבה הלאומית. כל זאת, בשעה שחגזר של גנסין היה שכוב לו על הגב "בבית היפה שבקצה הרחוב השוקטה", שוקע לאיטו בהזיות על מין. סמולנסקין היה סמל הלאומיות בראשיתה. כל נער צעיר שנחשף לרעיונות החדשים נשא בצקלונו, מה שנקרא, את כרכיו עבי־הכרס של הרומן 'התועה בדרכי החיים'.
שמו של הרומן נשמע מפתה, אבל מי שיצפה למצוא כאן רומן בנוסח ג'ק קרואק של תקופת ההשכלה או גיבור עברי בנוסח ניל קסידי, קרוב לוודאי שיתאכזב. 'התועה בדרכי החיים', הוא בעיקר ארבעה כרכים של נהי נרקיסיסטי מלא פתוס של הוי, אוי, אבוי ואויה, שמטיף לערכי ההשכלה האולטרה־שמרניים ומציב את המספר ואיתו את הסופר איש תנועת ההשכלה במקום בעמדה מוסרית נעלה מעל סביבתו, אם בקרב דמויותיו ואם בקרב קוראיו. אם להידרש להגדרות של איציק מאנגר, שבהן עסקה הרשימה הראשונה — סמולנסקין הוא המיצוי של הז'אנר הלירי־פתטי בספרות העברית החדשה; כל מילה שיצאה תחת קולמוסו הייתה בעלת תכלית לאומית. רק המבט שלו שיקד מתוך דפי המאסף 'כנסת ישראל' היה בו כדי לקרוא לסדר ולטעת רגש אשמה בריא בלב כל צעיר בן האינטליגנציה היהודית בתקופת התחייה.
מי שנטל את שרביט המנהיג האקדמי־אינטלקטואלי של תקופת התחייה היה ההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר שהחזיק בתואר אקדמי ובתחושת שליחות לאומית עזה, או מלאת עוז, יהיה נכון יותר בהקשר הזה. כבר כעורך החלק הספרותי־הגותי של כתב העת 'השילוח' — כלי המדיה הראשי של הלאומיות העברית במפנה המאה ה־20 — הוא החל במפעל כתיבת תולדות הספרות העברית החדשה. המפעל הזה התעצב בסופו של דבר בששת הכרכים המפוארים שמספרים בדרכו האולטרה־לאומית את תולדותיה של הספרות העברית מאז ימי משה מנדלסון בברלין.
ב.להפיכה המשפטית יש פנים שנוגעות גם להבנת מקורות הספרות היהודית המזרח־אירופית. ברשימה הקודמת הזכרתי את הנרטיב המרכזי של תקופת ההשכלה, מאבקם של המשכילים נושאי האור בחסידים, אנשי החושך. אבל אם אנחנו בוחנים את הסיטואציה הפוליטית־חברתית והחורבן התרבותי כאן במונחים של תולדות התרבות העברית המודרנית, הרי שבתוך זמן קצר חזרנו מתקופת הרציו שהחלה עם הגעתו של מנדלסון לברלין, לתקופה של משיחיות מיסטית לבנטינית, מי שירצה שיגיד — ימי שבתאי צבי ונתן העזתי.
"בפתחה של כל תקופה גדולה עומד אדם גדול", כך פותח קלוזנר את דיונו במשה מנדלסון ואת סיפור התייצבותו בשער הבהמות של ברלין שרק דרכו הותרה ליהודים הכניסה לעיר. אחרי הכל, בעיקר לשיטתו של קלוזנר, מנדלסון הגיע לברלין לא רק כדי לפתור בעיות בפילוסופיה בת הזמן, אלא גם כדי לנסות לנסח קיום או צידוק רציונלי ליהדות המזרח־אירופית שליקקה את פצעי התנפצות החזון המשיחי־קבלי־לבנטיני של שבתאי צבי. מנדלסון הציע השכלה במקום קמעות לחשים. מי שמסתכל על "המצב" היום, יכול לראות כאילו הריצו את הסרט אחורה, החזירו את מנדלסון לדסאו, העיר שממנה בא, וסגרו בפניו את שערי ברלין, ואילו שערי הזמן החדש בכלל ננעלו בפני היהדות.
על רקע אלה אני רוצה להפנות את המבט אל ההתנפצות הברוטלית, שלא לומר וולגרית, של הדימויים של שתי הדמויות המובהקות האחרונות שהתעצבו ברוח תפיסתו ההיסטורית של קלוזנר, שני בני סנדקותו — בנימין נתניהו, בנו של תלמידו ומעריצו של קלוזנר; ובן אחיו של קלוזנר, עמוס עוז. מטעמים מובנים אני לא רוצה לגעת ברשימה לגופם של אישים, אלא לגופם של דימויים, דימויים מרוסקים של נאורות לאומית עברית: האחד, דימוי המנהיג כפי שתיאר אותו קלוזנר בכתביו על תולדות הציונות הניצית, שאותו גילם נתניהו עד שנסחף בגלי הפופוליזם ששטפו את הציבוריות הישראלית. השני הוא דמות הסופר, שאותה גילם עוז בקפדנות, לפי ההנחיות שהותיר דודו בכתביו על תולדות הספרות העברית, עד שהופיע ספרה של בתו, גליה עוז, ורוקן את דמותו מהסמכות המוסרית שהוקנתה לדמות הסופר העברי כפי שעיצב אותה אותו הדוד רם המעלה.
ג.קלוזנר היה המנסח הראשי של תולדותיה של התרבות העברית כמי שהתנהלה שלובת זרוע עם תולדות הציונות. לשיטתו ההיסטורית של קלוזנר, בראשית הייתה הנאורות האירופית, שהולידה את ספרות ההשכלה העברית, שהולידה את המחשבה הלאומית שהולידה את הציונות המעשית. קלוזנר לא היה מקובל לגמרי על הממסד האינטלקטואלי הירושלמי שהיה קרוב לבן־גוריון. ראשי האוניברסיטה העברית נקמו בו, ומינו אותו לראש החוג לספרות עברית במקום לראש החוג לתולדות עם ישראל שבו חפץ. אבל העבודות החשובות של קלוזנר ראו אור במהדורות חדשות בשנות ה־40 וה־50. אני מעז לנחש שכפי שעמוס עוז הנער שקד על קריאת ששת הכרכים המפוארים של 'היסטוריה של הספרות העברית החדשה', הרי שהאוטוביוגרפיה של קלוזנר 'דרכי אל התחיה והגאולה', הייתה ה'מכתבי יוני' של יוני וביבי נתניהו.
בעוד נתניהו עבר בתחנות החניכה של מנהיג על פי קלוזנר (דוגמת תלמידו, ז'בוטינסקי: לימודים, נדודים והגות, קריירה צבאית, מנהיגות) — עמוס עוז עשה את קריירת הסופר: חניכה־נדודים־יצירה/הוראה, דוגמת וילהלם מייסטר של גתה, כאבי המודל הגרמני, ופרץ סמולנסקין כארכיטיפ העברי.
ד.אחת הסצנות הזכורות ביותר ב'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז היא ארוחת הערב אצל הדוד יוסף, הוא יוסף קלוזנר, שבה נפגשים שני מעריציו הגדולים, נתניהו האב וקלוזנר האח, ואיתם בניהם, בני סנדקותו של קלוזנר. עוז מספר שם בשובבות אופיינית כיצד כיבד את בנו של נתניהו האב בבעיטה הגונה מתחת לשולחן. אני חייב להודות שגם כשקראתי את הספר קצת אחרי צאתו, ב־2002, הטרידה אותי המחשבה שנער בן 14, צדיק ככל שיהיה, בועט בפעוט בן ארבע, גם אם מדובר בביבי נתניהו. אני רוצה להאמין שגם כאן זהו מעשה ידיה של מנמוסינה אלת הזיכרון המתעתעת ולא זיכרון קונקרטי. כך או אחרת, דמותו של עוז התעצבה, כפי שהוא עצמו מספר באוטוביוגרפיה, סביב שולחנו החגיגי של הסנדק הלאומן והאליטיסט, קלוזנר. אליטיסט גם במובן הספרותי, טהרן של התפיסה הלירית־פתטית.
ביטוי לתפיסתו האליטיסטית של קלוזנר, אפשר לראות כבר בעיצומן של שנות התחייה במאמר הפרוגרמטי 'מה לעשות' שפירסם עוד ב־1906, ובו התייחס בין היתר להצלחתה של ספרות יידיש כנגד כישלונה המסחרי של הספרות העברית. כך הוא כותב, "אם הז'רגון מצליח בעיתים הרעות האלה יותר, הרי יש לבאר דבר זה דווקא במה שהוא מספק את צורכי־המון־הקוראים, מפני שקוראיו הם יותר פשוטים ומוצאים סיפוקים במילוי צורכי הרגע, וגם במה שיש לו עוד לעת עתה קוראים שאינים יודעים שום לשון אחרת".
נישאים על גבי הגישה ההבראיסטית־אליטיסטית הזו כבר בצעירותם, גם אם לא באותן השנים, הופכים עוז ונתניהו, שני בני סנדקותו של קלוזנר, לנערי הפוסטר של שתי תנועות מתנגדות. נתניהו נכנס לחיים הציבוריים כבן טיפוחיו של אישיות בכירה מקצה הספקטרום האליטיסטי, פרופ' מישה ארנס, שכמו ביבי, היה בוגר MIT בבוסטון, וכזכור לא נחשב לעממי שבין חברי הליכוד. עוז, לעומת נתניהו, ידע להציג את עצמו כממשיך דרכם האידיאולוגי והספרותי של שנואי נפשו של דודו הרוויזיוניסט — מנהיג מפא"י, דוד בן־גוריון, והבדחן הגליצאי כדבריו של קלוזנר בבואו לסכם את מפעלו של שכנו, ש"י עגנון. אבל בעוד הוא עושה סיבוב פרסה אידיאולוגי כדי להפוך מקלוזנר לעוז, הסופר הצעיר לא פנה עורף לרטוריקה הספרותית שקלוזנר דגל בה, ולא לזרם שקלוזנר היה מייצגו, הזרם שכינינו בעקבות איציק מאנגר הזרם הלירי־פתטי, הזרם הממלכתי, המיינסטרימי, הדידקטי. מתוך העמדה הזאת אפשר גם לכתוב גם את פרקי חליל ועזיז מ'מיכאל שלי', שככל שאני מנסה להתחקות על מקורות ההשראה של המחבר אני מגיע בעיקר ל"נרטיב העל" של ז'אנר מאוד מסוים בקולנוע האמריקאי של שנות ה־60, שהמטא־נרטיב שלו הוא שני אפרו־אמריקאים נרצעים מענגים גבירה לבנה משועממת.
ה.המאמר הזה הוא לא על יצירתו של עוז, כמו שהוא גם לא על פועלו המדיני של נתניהו. אני מבקש לדבר על עיצוב דמותם ודימוים של שני אישים ברוח הנאורות האליטיסטית של קלוזנר ועל התנפצות הדימויים האלה ברוח הפופוליזם של ימינו. כאמור, קלוזנר הציב את סמולנסקין בחזית תולדותיה של הספרות העברית. השמרנות הספרותית החמורה שקלוזנר טיפח בקרב האינטליגנציה העברית הצעירה, אחראית לרגשות האשם שתקפו את נחום חגזר, גיבורו של א"נ גנסין בסיפורו 'הצדה', לא פחות מתמונת הסופר המשכיל חמור הסבר והמסורת שייצג.
עמוס עוז אמנם התנגד מבחינה אידיאולוגית לדודו הרוויזיוניסט, אבל בבניית דמותו שלו עצמו כסופר הוא עקב בצורה מפורשת אחר הוראות הבימוי של קלוזנר, והפך לאיש הרוח שניצב על הבמה והוא הרואה נכוחה, בוחן את ליבו וכליותיו של העם. כמו המנהיג, גם הסופר מתמלא דאגה נוכח מצב האומה והלאום. זה גם הטון שאותו הוא נוקט כשהוא נכנס לתפקיד המספר, הצופה לבית ישראל במופעו המובהק והשחוק ביותר.
שלא יהיה ספק. על אף ששני האישים הם סמלים אחרונים ומרוקנים מתוכן של הנאורות העברית, כפי שנהגתה אי שם בברלין במוחו של מנדלסון, יש הבדל בין המבוכה הרגשית והאתית־אינטלקטואלית שהותיר ספרה של גליה עוז לבין התהום שאליה מדרדר נתניהו לא רק את המפעל הציוני אלא גם את התרבות העברית, שהוא דואג להרס עמוק יותר שלה.
קלוזנר היה ההיסטוריון של הציונות הבורגנית־קפיטליסטית. יש שיגידו — נהנתנית. הציונות של הקונגרסים במלונות פאר בבירות האירופיות. לא של הציונות ההתיישבותית־סוציאליסטית המפא"יניקית. אבל הוא גם היה אחד ההיסטוריונים המרכזיים, אם לא המרכזי, של תולדות הנאורות וההשכלה העברית. ברוח הזאת עוצבה והתעצבה דמותם של שני האישים, גם אם האחד ביקש ללמד אותנו "ממה באמת עשוי התפוח" הרי שרעהו דואג להראות לנו שוב ושוב מאיפה באמת משתין הדג. כך או אחרת, שניהם איבדו כל אחד בדרכו, את הסמכות המוסרית שהעניקה להם מסורת הנאורות. גם השיח סביבם הוא כבר שיח פופוליסטי, והרטוריקה היא כבר לא רטוריקה משכילית אלא בעיקר דיאלקטיקה שקרובה יותר לרוחו של מנחה הטלוויזיה ג'רי ספרינגר. זה כבר לא אורן של מנורות הגז של ברלין, שאליו נשאו עיניהם המשכילים דוגמת אד"ם הכהן ויל"ג, אלא אור מנורות הגז של הגזלייטינג. •
