ריבועים פתוחים // ערן בר־גיל } עם עובד } 340 עמ'
ראשית כל ואחרית כל, החום האנושי: בר־גיל אוהב את דמויותיו והאהבה הזו מתבטאת בסקרנות ביחס לתכונותיהן ולפיתולי חייהן (אגב, לעיתים ישנה לסופרים סקרנות פורה כלפי דמויות שאינה נובעת מחיבה כי אם מפחד ואפילו סלידה). האהבה המגובה בהתבוננות עשירה בתוצאותיה ממתיקה את היסוד המלודרמטי — שכשלעצמו תורם להנאת הקריאה בה במידה שהוא פוגם בה — והופכת אותה למהנה ומשמעותית.
החלק הראשון, המתרחש בחולון בסוף שנות ה־70 ובתחילת ה־80, מספר בגוף שלישי על שתי משפחות צעירות החיות דלת לצד דלת בבניין קומות אחד. ניבה העובדת כאחות ושרגא איש העסקים שכנים של אבינועם ובת שבע. מהר מאוד נקלעות המשפחות למצב יוצא דופן: עקב מותה של בת שבע בתאונה מגדלת ניבה את בנה (ובנו של אבינועם) התינוק ששמו נוגה. המצב החריג מנומק כאן ואינו מופרך והוא מאפשר לבר־גיל לבחון את סוגיית האהבה האימהית, הצומחת בפראות נוגעת ללב גם כשאין קרבת דם (אגב, לפחות בעוד רומן אחד מעניין שלו, 'פרסה וכינור', מופיעים ילדים שגדלים אצל הורים שאינם הוריהם הביולוגיים). שרגא אינו שותף לאהבתה של ניבה (וילדיה) לנוגה ומעוניין להפריד בינו לבין שאר ילדיו, פרידה שאכן מתרחשת כשהמשפחה המאמצת עוקרת באמצע שנות ה־80 לכפר נטר שבשרון ומותירה את נוגה מאחור. חלקו השני של הרומן מתרחש על רקע הקיץ של ההתנתקות ב־2005, כשאנו פוגשים את נוגה הבוגר, העובד כארכיאולוג, ומתקשה לבתק את הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין אביו, שאֵר בשרו היחיד בעולם. ישנם כאן גם תיאורים יפים של עבודת החפירות. חלק זה הוא היחיד המסופר בגוף ראשון (מפיו של נוגה) ולא שלישי. ואגב, החום האנושי שמאפיין את כתיבתו של בר־גיל מתרחב גם ליחס חומל לעקורי חבל עזה, זאת מבלי לאמץ את תפיסת עולמם המדינית. החלק הבא מתרחש שנה לאחר מכן, ב־2006, במלחמת לבנון השנייה שאליה מגויס נוגה. מיד אחזור לדיון בחלק זה. החלק האחרון מתרחש ב־2008 כשגפן, ילדתם הקטנה של ניבה ושרגא, מתוודעת לנתק שנוצר בעודה פעוטה בין משפחתה לנוגה ומנסה להבין אותו ואולי לשקם את הקשר. בר־גיל טווה כאן בתבונה סיפור של איחוי משפחתי מכיוון אחד וקרע מכיוון אחר, כאילו כפופים יחסי בני האדם לחוק שימור כלשהו שלא מאפשר לחום או לקור לעלות מעל או מתחת לטמפרטורה מסוימת (אני מעט חידתי כדי לא לפגום בהפתעת הקורא). אך החלק הזה גם מדגים את החולשה המלודרמטית של הרומן מכיוון שהוא בנוי במתכונת מלודרמטית קלאסית של חשיפת "סוד מהעבר". המתכונת הזו מחדדת את המלודרמה שבעצם האירוע המכונן של הסיפור (אותו מעין אימוץ של תינוק יתום), שלה נלווה היסוד המלודרמטי הנוסף שבעצם הנתק האכזרי (פיתול עלילתי לא מובן מאליו). מלבד זאת, חלק זה גם סובל מעט מאיזו "בטן" רפויה עלילתית, דבר מה שנעדר מהחלקים האחרים, השריריים והחטובים.
ועם זאת, הרומן הזה מוצלח. מלבד אותה סמיכות אנושית חמה שהוזכרה בפתח הביקורת, שלה יש להוסיף עברית נושמת וגמישה, בר־גיל שומר על מתח בכל חלקי הרומן ועל מתח גבוה מאוד באחדים מהם. כך, למשל, החלק שמתרחש בזמן מלחמת לבנון השנייה עוסק בהודעה חשובה מהעורף שיש למסור בדחיפות לנוגה המגויס ועוברת דרך כל שלבי הבירוקרטיה הצבאית, שלבים המתוארים כאן בפירוט ובאמינות. הקורא דרוך לראות אם תגיע הידיעה ליעדה או שמא תחמיץ את נוגה.
אבל החלק הזה משמעותי לערכו של הרומן כי הוא מכיל גם את אחד מתיאורי המלחמה המרשימים שקראתי בספרות העברית. אפשר להציב אותו לצד תיאורי המלחמה של ס. יזהר ותיאורי השיטוט בסיני במלחמת יום כיפור שמצויים ב'מאהב' של א.ב. יהושע. בר־גיל עוקב באופן דקדקני אחר מחלקת חי"ר שנוגה הוא אחד מלוחמיה. מההמתנה מורטת העצבים בקיבוץ סמוך לגבול, עבור לקבלת הפקודה להיכנס, תיאור התנועה בשטח, כיבוש כפר לבנוני, היתקלות, שיתוף הפעולה עם חיל האוויר ועוד. מדובר כאן בכמה עשרות עמודים מרשימים. ואלה מכילים גם פרט ריאליסטי עדכני שהופך בעיניי לסמל גדול למלחמה בכלל ולמלחמה בצבא המילואים הישראלי בפרט: "המ"מים קוראים אליהם את סמלי המחלקות, וכעבור רגע נשמעת הקריאה: 'לאסוף טלפונים'. 'זהו זה', אומר מישהו, ואחר אומר: 'שמע ישראל'. נוצרת אנדרלמוסיה קצרה, ויש מי שמצליח לכתוב הודעה לאשתו, לאחיו, להוריו: 'לא אהיה זמין מעכשיו', או 'אוהב אתכם'. ויש מי שמבין שאם יכתוב הודעה עכשיו, או יתקשר לומר שלום חפוז, רק ילבה את הדאגה של בני המשפחה, ומכבה את הטלפון, מעביר אותו לסמל שעובר בין כולם ובידו תרמיל בצבע חאקי, כמו ליצן רחוב שעובר עם הכובע לקבל מטבעות". הסלולרי הבלתי נפרד מאיתנו, אותו אביזר שמסמל הן את השגרה, הן את הקשר למרקם האנושי הקרוב לנו והן את ההתמכרויות הקטנות והטיפשיות של תרבות השפע — כל זה נלקח מהחיילים. בבת אחת הם יוצאים מהשגרה, נקרעים ממרקם חייהם (ומחוברים לרשת קשר אחרת) וצוללים למציאות חמורה של חיים ומוות. •
