המשפט עליו חוזרת דריה אטמנוב מספר פעמים בראיון הוא "ניצחתי את עצמי". מדליית הארד בקרב־רב מאליפות העולם בהתעמלות אמנותית בוולנסיה, שבה זכתה בסוף השבוע שעבר, נמצאת צמוד אליה, ממחישה היטב את המילים שהביאו אותה אל הפודיום.
היא לא רואה במדליה הזו סגירת מעגל, אחרי שכזכור שברה את רגלה רגע לפני העלייה למזרן באליפות העולם אשתקד, אלא כקיום ההבטחה של המאמנת שלה איילת זוסמן. "יום אחד אבא שלי בא לקחת אותי לעוד צילום רפואי, והיא הסתכלה לי בעיניים רגע לפני שיצאתי מהאולם ואמרה לי: 'אני אביא אותך לאליפות העולם הזו'. שאבתי ממנה כוחות", היא מספרת בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet עם חזרתה ארצה.
זו אליפות העולם הראשונה של אטמנוב (17). הקמפיין לפריז 2024 התקצר בגלל הקורונה ודחיית אולימפיאדת טוקיו, כך שאלופת אירופה לשעבר חוותה בכורה בבמה העולמית כשהשעון כבר מתקתק. "אני נזכרת בזה עכשיו ויש לי צמרמורת. האולם היה גדול, הכניסה שונה, כולם רואים אותך. לחץ? רק רגשות חיוביים. אני מאלה שיודעות להרגיע את עצמן".
חששת מפציעה חוזרת בחימום שלפני העלייה למשטח?
"לא אשקר, היה אימון אחד שבאמת פחדתי שיקרה משהו, ממש לפני התחרות. זה מפחיד שמשהו עוד פעם יתפקשש לפני העלייה למזרן. באמת הרגיעו אותי, איילת אמרה לי לא לדאוג, שהיא איתי והכל יהיה בסדר, להוציא את המחשבות האלה כי זה יפריע".
המטרה הייתה רק לקבוע את הקריטריון לפריז?
"באתי בשביל הכיף, נהניתי מכל רגע, זאת המטרה שלי. אחרי פציעה כל כך ארוכה, מדליה לא הייתה המטרה, אלא לסיים בין 17 המתעמלות הראשונות. את זה ידעתי שאני יכולה לעשות. כששיניתי את המחשבה הזו, עשיתי את התרגילים יותר טוב".
חולמת להיות מדליסטית אולימפית?
"יותר חשוב לי מהמדליה זה ליהנות ממה שאני עושה, כי אני מקדישה לזה הרבה שעות וימים, הקרבה של חיי חברה ומשפחה. אני מוותרת על זה כי אני אוהבת את מה שאני עושה. אני רוצה ליהנות מהדרך, מהתחרות, מהקהל. זה לא שאין לי מטרות. כולם רוצים להתקדם, אבל גם אם לא הייתה לי את המדליה הייתי מרוצה כי הצגתי את התרגילים שרציתי ושיפרתי את הציונים. ניצחתי את עצמי".
"אני שומעת את הקליק"
ביולי אשתקד הגיעה אטמנוב למשחקי העולם בארה"ב כשהיא אלופת אירופה הטרייה, וזכתה שם במדליות הזהב הראשונות אי־פעם של ישראל במעמד. מבחינתה ומבחינת זוסמן היה מדובר באינדיקציה מעולה לפני אליפות העולם בספטמבר. מקום על הפודיום היה מזכה אותה בכרטיס היקר לאירוע הספורט הגדול בעולם, שנתיים לפני הדלקת הלפיד האולימפי. אלא שאז הגיעה הפציעה. "אני עדיין שומעת את הקליק הזה", היא אומרת בכאב. "מבחינתי מדליית הארד הפעם שווה יותר ממדליות הזהב ההן, בגלל הדרך והעבודה שעשיתי כדי להשיג אותה".
מה קרה שם באותו רגע?
"אני כבר לבושה, מאופרת, עם החישוק ביד. רבע שעה לפני הכניסה למשטח, באולם האימונים, אני עושה קפיצה ושומעת קליק בכף הרגל. אני מרגישה שמשהו לא תקין, זה לא כאב רגיל, אבל מסיימת את התרגיל שאני עובדת עליו, איכשהו מצליחה לקום אחריו מהרצפה. איילת רואה שמשהו לא בסדר, שאני צולעת, לא יכולה ללכת. אני ניגשת לפיזיותרפיסטית נטלי ברטלר ואומרת לה שאני לא יכולה לזוז. היא נותנת לי אופטלגין, מנסים לשכך את הכאב כדי שאעשה את התרגיל, כבר קוראים לנו להגיע למשטח. אני שמה את הכפכפים, וכואב לי לשים את הכפכף על הרגל, אין תחושה באצבעות. איילת אמרה לי לא לצלוע, לא להראות למתחרות האחרות חולשה".
ואת לא מצליחה.
"הרגל שלי לא זזה. כשעלינו לאולם, הבנתי כבר שאני לא יכולה לעשות כלום. נטלי מכירה את הגוף שלי ואנחנו יודעות שמדובר בקרע או שבר. זה הכאב הכי חזק שהיה לי, וכלום לא עזר. זו גם רגל שמאל, שאני עושה עליה את האלמנטים, כל העמידות שלי עליה, לא יכולנו לשחק עם זה".
מה קורה לך כשאת מבינה שאת לא הולכת להתחרות?
"זה הכי קשה בעולם. בכיתי. ידעתי גם שיש לי סיכוי למדליה. וככה עם הקוקו, הבגד והאיפור אנחנו נוסעות באמבולנס לבית חולים. ידעתי שזה לא נגמר ושיש את השנה הבאה. זו לא הפציעה הראשונה שלי באזור הזה, אז למרות כל התסכול אמרתי לעצמי שככה זה צריך היה להיות, אחזור אחרי הפגרה חזקה".
היו מחשבות שאולי איילת תוותר עלייך ותמשיך הלאה?
"איילת לא יכולה להראות חולשה. היא לא הוציאה שום דבר החוצה, אבל כן היה פחד שהיא תוותר עליי. לא לכל אחת יש סבלנות אחרי שלוש פציעות. המחשבות שלי היו שמשהו לא בסדר אצלי, אז איך אצלה הן לא קיימות גם? אחר כך ראיתי שהיא לא מתכוונת לוותר, שהיא חזקה".
השנה הזו חישלה אותך?
"משהו בפנים התבגר. לאליפות אירופה לא הגעתי בידיעה שאני הולכת לזכות בזהב בקרב־רב, אבל באתי בידיעה שאני יכולה לזכות במדליה, מה שלא היה לי כאן. הניצחון הזה, שניצחתי את עצמי, בתחרות הזו, זה היה הכי חשוב, יותר מכל זכייה אחרת שעשיתי".
"הפציעה? זה הכי קשה בעולם. בכיתי. ידעתי שיש לי סיכוי למדליה. וככה עם הקוקו, הבגד והאיפור אנחנו נוסעות באמבולנס לבית חולים. ידעתי שזה לא נגמר ושיש את השנה הבאה"
