לפעמים, דווקא ברגעי אכזבה, שווה להתרומם מעל גובה הדשא ולבחון את המתרחש ממבט־על. נגיד של 30 שנה.
אני מדבר על אי־ההעפלה של מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות. זו שגרמה לאנשים להסתובב בתחושה שהם פיספסו מפגש פסגה משולש - פפ גווארדיולה, ברק בכר ומסאי דגו. הרגשה קצת מרחיקת לכת. בסדר, עדיין יש פה קבוצה, ישראלית, שחוסר ההצלחה שלה להצטרף למועדון הענקיות מתקבל סביבה בהחמצה קשה.
תנשמו. גם לתחושה הפספוס הזו יש משמעות. כזו שכדי להבין אותה צריך לחזור לתחילת שנות ה־90, תחילת מסעו של יעקב שחר במכבי חיפה. ימים שבהם לא היו בעלים בכדורגל הישראלי, ואלו שסביבו התקשו להגדיר מה הוא. מאמץ, פטרון, יו"ר. ימים שבהם קבוצות ישראליות שהגיעו לאירופה נהגו להחליף ביתיות כדי לא להסתכן בתבוסה במשחק חוץ ראשון, שתגרום להפסד הכנסות.
אבל אז הגיע שחר וטילטל את חיפה, ואת הכדורגל הישראלי. האיש שבא עם החליפה הכניס לכדורגל שלנו סטנדרטים שלא הכרנו. תוך שהוא מצהיר מהרגע הראשון שהמטרה היא אירופה.
בדיווחים שהגיעו באותם ימים מחיפה סיפרו על משכורות שמשולמות בזמן, על אפסנאי שמקבל הוראות מדויקות. שלא לדבר על מסעות הרכש, תוך ששחר שובר תקרות בשוק מחירי השחקנים. או על המנג'ר, גיורא שפיגל, שמכהן שש שנים, תקופה שמאפשרת להתוות דרך.
פאסט־פורוורד 30 שנה קדימה. סמי עופר מפוצץ באופן קבוע ויש מטרות־על בישראל ומחוצה לה. זו האירופה ששחר כנראה דמיין אז.
ההצלחה מגיעה עד לחשש קל להפיכתה של חיפה לקבוצה של המדינה ודיבורים על מועדון שזוכה ליחס מועדף. כששחר קיבל את חיפה בתחילת הדרך, הוא דיבר על אפשרות שאולי מכבי ת"א זוכה לפריווילגיות.
שחר הוא אחד ויחיד בכדורגל שלנו. יש עוד בעלי קבוצות, ברור, שמשקיעים כספים אדירים ומראים יציבות. אבל 30 השנים של שחר בחיפה זה אירוע בפני עצמו. אירוע שבו קל לשכוח את נקודת ההתחלה. את הדרך.
באסה להפסיד ליאנג בויז. אבל הלו, תנו מבט מלמעלה. עצם האכזבה היא עוד ציון דרך במסע של שחר.
