העזיבה של אושר דוידה אולי לא מעליבה אותי באופן אישי. אני פחות מתחבר למנשקי הסמל המזדמנים. דוידה לא באמת השאיר חותם בדברי הימים של האדומים. הרחמים העצמיים שלי מופנים בעיקר למה שפעם הייתה הפועל ת"א, אימפריה בעלת נכסים רגשיים ואגדות לא פחות מהישגים ספורטיביים. בשנים האחרונות האחרונות היא קבוצה שמאבדת את הרלוונטיות.
"הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם", שר שלמה ארצי ותיאר במדויק את רוח הפועל. אף פעם לא היינו הכי עשירים, הכי מנצחים - אבל הייתה לנו זהות. חודורוב, אקהויז, שייע וסיני זה הפועל. שחקנים שלא היו מעלים על דעתם ללבוש את החולצה הצהובה.
בשנים האחרונות יותר מדי שחקנים החליפו את החולצה האדומה – כן, היא עדיין מציאה – בחולצה הצהובה. ואני, כאוהד הפועל לא יכול לשאת את המחנק בגרון.
ערן זהבי, שאחראי על אחד מרגעי האושר שלי, חוגג לי כבר כמה שנים פיו־פיו מול העיניים שמתמלאות דמעות. גילי ורמוט הוריד את החולצה האדומה מיד אחרי הדרבי שבו עלה כקפטן ורץ לזרועותיו של ג'ורדי קרויף.
נכון שהנהלת הפועל ויתרה על זהבי, וחיים רמון מכר את ורמוט, אבל את העלבון שאנחנו האוהדים חשנו אי־אפשר לרפא בפיצוי כספי.
מצאתי השבוע תמונה של ירדן, הבן שלי, מחזיק ידיים עם דוידה. היא צולמה לפני כשנתיים אבל באופן מוזר היא הצהיבה. ואפרופו ורמוט, יש לי בארון חולצה שלו מהדאבל בטדי, אבל היא סתם שוכבת שם.
השחקנים שעשו את המעבר מאדום לצהוב תמיד יהיו שחקני כוכבית, כאלה שלא יכולים לבוא לבלומפילד בלי לקבל מבטי שנאה גם אחרי שפרשו. תשאלו את גבי לסרי.
נכון, יש יוצא מהכלל אחד, שביט אלימלך, שגדל במכבי ת"א ועבר אחרי נדודים להפועל. אז למה הוא עלה לדרגת המלך של הפועל? כנראה שנפש האוהד היא סלקטיבית.
אבל זו המציאות, הכסף הוא הסמל. אז למה אני מצטט את שלמה, אוהד מכבי ת"א, עם המילים האלמותיות: "הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם, לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". כי זה היה שיר העידוד של עומר דמארי, הסמל האחרון, שסירב שלוש פעמים לעבור למכבי תמורת כסף רב. אולי באמת יש עוד תקווה אדומה שיהיה גם מחר.
