הסדרה המצוינת 'קבוצה מנצחת' היא סיפור ספורט הוליוודי קרוב מאוד למציאות. היא מעבירה היטב לא רק את אגדת הלוס־אנג'לס לייקרס בשנות ה־80, אלא ממש את לידת ליגת ה־NBA כפי שאנחנו מכירים אותה היום. הסיפור עצמו עסיסי מספיק, אבל כמו כל הפקה של אדם מקיי, נוספו קיסמים רבים למדורה ולא במקרה הדמויות האמיתיות שונאות את הסדרה הזו.
ככה זה עם ביוגרפיות הוליוודיות. הן מבוססות על סיפורים אמיתיים ומתארות אירועים שקרו, אבל כל השאר זו פרשנות סובייקטיבית של מי שלא היו שם. זה כולל את השחקנים המגלמים דמויות גדולות מהחיים, ואנשים שהם לא פגשו.
הסרט 'גולדה' לא שונה, ולכן צריך לעשות הפרדה ברורה בין היותו קולנוע מהוקצע שיצר גיא נתיב המוכשר, לבין הסיפור האמיתי, כולל דמותה של גולדה. הלן מירן נהדרת כי היא לא יכולה שלא להיות נהדרת, אבל גולדה שלה היא בדיוק זה - גולדה שלה. מי שנמצא בגיל מסוים וזוכר את גולדה מאיר, יודע את ההבדלים, והאמת שמספיקות כמה שניות של קטעי ארכיון בסרט עצמו כדי לראות אותם.
גולדה מאיר היא אחד המיתוסים היהודיים־ישראליים החזקים בארה"ב. חלק מזה נובע מכך שהיא הייתה ראש ממשלה, אישה, של מדינה שנוסדה מאפר השואה רק 25 שנה קודם, ופול ניומן הביא אליה ניצולים ב'אקסודוס'. חלק אחר הוא אגדת מלחמת יום כיפור. האישה שהנהיגה את ישראל ברגע של סכנת קיומית אמיתית - ולא סתם ביטוי שאיבד מאז את ערכו - והייתה, אומר המיתוס, האדם היחיד שלא התפרק בחדר מלא גברים.
על הבסיס הזה נמצא גם 'גולדה', הסרט. הפקה הוליוודית שנותנת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה, בארה"ב ולפי ההצלחה הקופתית גם בישראל. זו דרמה שעוסקת באירוע אחד ולא באמת ביוגרפיה, אז אולי אפשר לסלוח על הלבנת הצדדים הבעייתיים בגולדה והפיכתה כמעט לקדושה, אבל אסור לשכוח את זה. אפשר להבין גם את הנהייה אחרי סיפור שמציב אישה חזקה בקבינט של גברים שאפילו לא קמים לכבודה, ולזכות נתיב ייאמר שהוא נוגע בזה באופן אלגנטי - אבל בסופו של דבר 'גולדה' הוא רק אינטרפטציה, הזמן משנה נרטיבים והקשרים, וכדאי לזכור את זה בעוד 30 שנה כשהוליווד תעשה סרט על בנימין נתניהו.
