להתראות שם למעלה // פייר למטר } תרגום: דורית שילה } בבל } 464 עמ'
כמעט מיליון וחצי חיילים צרפתים נהרגו במלחמת העולם הראשונה, וכמאמר ויסלבה שימבורסקה: "אחרי כל מלחמה מישהו צריך לנקות. סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו". כשיש מתים יש גופות שצריך לטפל בהן. בתחילת ינואר 1921 הפריטה ממשלת צרפת את המוות הלאומי, והתקשרה עם חברות פרטיות, שיפנו את הגופות מקברי השדה, יזהו אותן, יעבירו אותן לבתי הקברות המתאימים. מבצע פינוי החללים וקבורתם מחדש נמשך כמה שנים (אנחנו יכולים לדמיין את הרכבות חוצות את צרפת וקרונותיהן מלאים ארונות), וכמו שבמקום שיש בו גופות יש רימות, במקום שיש בו כסף, יש גם שחיתות. ואכן, חלק מספקי הקבורה לא הקפידו על ארונות גדולים מספיק ועל זיהוי נכון וטיפול ראוי בחללים. חלק מהגופות הושחתו, ואפילו סחר בעצמות היה שם.
זיכרון מלחמת העולם ושערוריית הקבורה מחדש הם הבסיס לספרו של פייר למטר, 'להתראות שם למעלה'. הספר נפתח בחילוץ גופה. זו גופתו של אלבר מייאר, פקיד בנק וחייל. אדואר פריקור, עמיתו לפלוגה, מחלץ אותו ומשיב אותו לחיים. אגב כך, רסיס פגז עוקר את לסתו התחתונה של פריקור, והוא מאבד את פניו, פשוטו כמשמעו. עכשיו, שניהם מתים־חיים, קרובים יותר להיות גופה מאשר אדם חי (ואחד מהם גם נראה כגופה), לשניהם אין לאן לחזור. אדואר הולך ומתמוטט. אלבר, אסיר תודה על הצלתו ממוות, מפרנס את שניהם ומספק את התמכרותו של אדואר לסמים.
יש מי שהמלחמה הורסת אותם ויש מי שמרוויחים ממנה. אנרי פראדל, הקצין שבגללו מייאר איבד את חייו ופריקור את פניו, מנצל את קשריו כדי לזכות במכרזים לקבורת החללים, וכמובן עושה כל מה שאפשר כדי להרוויח עוד כסף. הוא מצמצם עלויות וגורף הון. בקרוב יוכל לשפץ את אחוזת אבותיו ולהחזיר את שם המשפחה לגדולה שלדעתו היא ראויה לו. פראדל אינו היחיד שרוצה להרוויח, גם לחללים מגיע נתח מהשלל. לאחר חודשים של הידרדרות לעוני מחפיר, רוקם פריקור תוכנית שתגרוף הון לכיסם של שני החברים. הוא ינצל את להיטותם של הצרפתים להנצחת המלחמה והגיבורים שמתו. הוא יציע לכל כפר בצרפת לבנות אנדרטה (זו אינה הגזמה, ב־95 אחוזים מכפרי צרפת יש אנדרטה לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה), ייקח את דמי הקדימה וייעלם.
לפני שהתגייס לצבא היה פריקור אמן. כבר מילדותו אהב לגלות בציורים את הטמון והמודחק, וכל התלמידים בבית הספר שבו למד נחשפו "ללא מעט אפיזודות מביכות שצייר על לוחות הכיתות, על הקירות, על דפים שהמורים עצמם, כאשר החרימו אותם, העבירו קודם כל ביניהם". כעת הוא חושף את המודחק והפנימי באמצעות המסכות שהוא מייצר — מסכה של שחקן בטרגדיה יוונית, של ליצן באופרה איטלקית, מסכה בצורת ראש ציפור עם מקור ארוך, מסכה בדמותו שלו, כפי שנראה לפני המלחמה. פריקור יוצר מסכה לכל מצב רוח.
דגמי האנדרטאות שהוא מצייר הם ההפך הגמור, הם מכסים על האמת. כשאלבר רואה את התרשימים לאנדרטות הוא חושב ש"זה חסר נשמה... אין בהם שום דבר אמיתי! זהו זה. הוא היה שם, הוא היה אחד החייים האלה והוא יודע שתמונות כאלה נרקמו במוחם של אלה שלא נלחמו... כאן כל הקווים מוגזמים, נדמה שציירו אותם עם שמות תואר מפוצצים... אפילו בשביל מישהו שלא מבין כלום באמנות, מדובר בשיא הכיעור".
פריקור מעניש את הצרפתים על הטעם הרע שלהם. העובדה שהם מוכנים לשלם כסף כדי להקים אנדרטה מכוערת מצדיקה כביכול את מעשה ההונאה. האנדרטאות הן קבורה מזויפת, הרי הוא ואלבר יודעים שהקברים ריקים, שאין בהם כלום. פרויקט הקבורה והקמת האנדרטאות מחליפים התמודדות קשה הרבה יותר, את היחס לחיים, לפני המלחמה ואחריה.
'להתראות שם למעלה' הוא נשף מסכות גרוטסקי, הכתוב בעדינות ובגועל, ובכנות מלאת אירוניה. העיקרון השולט הוא ציניות גלויה, העומק הוא קבר. מי שנקבר בחיים לצד גוויית סוס מתמודד עם התקפי החרדה באמצעות מסכת ראש סוס, מעשה ידי חברו, והמסכות חושפות את טבעו האמיתי של הזייפן — הצבעוני, הססגוני, החריג (גם בנטייתו המינית המרומזת) — שגם לפני שמת במלחמה לא מצא את מקומו בחברה.
לא נסגיר את סוף הספר. נאמר שאחת השאלות שעולות מאליהן במהלך הקריאה היא אם אנחנו מאמינים שיכול להיות סוף טוב לסיפור, ואם כן, כיצד הוא ייראה. •
