האם אי פעם? // טלי הרדאבל } פרדס } 104 עמ'
"עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי". הלהיט של ג'ימבו ג'יי מ־2017 לעג למשימתיות הישראלית הכוחנית, לתפיסת החיים כרשימת מטלות שצריך לעשות עליהן וי, המגולמת בפועל האחד שהחליף את השאר: "מה זה טיילתי? עשיתי את הודו", או "עשיתי מעצר בחברון, עשיתי אחת מלחמה בלבנון". ספר הפעילות החדש 'האם אי פעם?' הוא קצת "עשיתי עשיתי" כזה: לוקח את נהר החיים האחד, שהמים הרעננים השוצפים במפליו הם אותם המים העומדים ומצחינים במורדותיו, ופורט אותו לרגעים ולתתי־חוויות, לדברים שעשיתי ולא עשיתי, לסימון של וי במשבצת המתאימה.
האם אי פעם ישנתי במשרד? האם אי פעם נעצרתי? הייתי במלדיביים? קראתי הודעות בטלפון של מישהו אחר? הטלתי רימון? כל עמוד בספר — או אולי זה בעצם משחק כרוך — מוקדש לנושא: "בקשר לגוף", "משהו לאכול", "צו גיוס", "הנאות החיים" וכו'. מתחת לכל נושא רשימה של עשר חוויות, דברים שקרו או שנעשו, כשעל כל אחד מהם מתבקשים הקוראים לסמן בריבועים קטנים אחת משלוש אפשרויות: אם כבר "עשיתי" — וי, אם "אין לי כוונה" — איקס, אם "אולי בעתיד" — להשאיר ריק. עד שישה אנשים יכולים לסמן בתוכו במקביל, וכמובן שאפשר לסמן בעיפרון כך שנוכל לשנות את הסימון אחרי ש"עשיתי". חבצתי חמאה? צבעתי את השיער? בגדתי? דגתי דג? שתיתי שתן?
העמודים המוקדשים לחוויות בעולם חושפים את הפרופיל הממוצע והבלתי מזיק של קהל היעד, זה שאכל דונאט באמריקה והיה בספארי באפריקה, או חולם לצפות במרוץ גמלים או לשוט באמזונס. (בראש מהדהדות שורותיו של חזי לסקלי: לֹא אֶסַּע לְפָּרִיס / אֶשָּׁאֵר בְּבֵיתִי. / אֶפְשֹׁט תַּחְתּוֹנַי / וְאֶשְׁכַּב עַל בִּטְנִי. / אֶשְׁכַּב וְאַקְשִׁיב / לְהֶמְיָתָהּ שֶׁל רָמַת גַּן / גְּנִיחוֹתֶיהָ שֶׁל גִּבְעָתַיִם / נְבִיחוֹתֶיהָ שֶׁל תֵּל אָבִיב / בִּכְיָה שֶׁל בְּאֵר שֶׁבַע / בְּאֵר שֶׁבַע שֶׁאֵין לָהּ תַּכְלִית. / לֹא אֶסַּע לְפָּרִיס).
חלקו השני של הספר, המכונה "סטנדאפ או רוקנרול", מבקש מהקוראים לבחור בין העדפות: זריחה או שקיעה, זומבה או מדיטציה, לדבר או לסמס. השטיק הזה משטיח עוד יותר את החוויה, אבל מכיוון שלניסיון חיים אין בו יתרון, הוא אהוב יותר על בני הגיל הצעיר, שכאילו נפלו בחדווה לחבית חסרת תחתית של "בחן את עצמך". (לראשונה הבנתי שה"בחן" ב"בחן את עצמך" לא מדבר על מבחן, אלא על בחינה, הסתכלות: בחן את עצמך היטב, שנית, כשהשאלות הערמומיות והקלקולציה המתוחכמת של עיתון נוער, יחשפו אמיתות שאינן גלויות לעין).
על פניו, הפורמט של 'האם אי פעם?' מושלם לדיגיטל, שם הפוטנציאל להתחדשות, שכלול, מסחור וסיעוף הוא אינסופי, אך הפורמט המודפס מתפקד כאן כמעין "עקרון הכבדה": איתות של יציבות, של רומנטיות, של חיים מאוזנים יותר. ההוצאה הקטנה 'גבעול', שאחראית להוצאתו בשיתוף הוצאת 'פרדס', מתמחה במוצרי נייר מעוצבים בחן: חוברות פעילות ("חלבלובון"), משחקים, שעשועונים, מפות ומגזרות — כולם יושבים גם על התקן של "במקום מסך", כשהם מספקים תוכן, משימתיות חוזרנית ומגע בחומר.
אינפנטילי? רכושני? בורגני? כל התארים האלו יכולים בהחלט להתאים למוצר שיכול למצוא את מקומו במדף ספרי ההשראה, ספרי המתנה ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, נוגע בוולנס. אבל, השתקעות סבלנית בריטואל המוזר שמציע 'האם אי פעם?' מניבה תוצאות מפתיעות. כמשחק משפחתי הוא מתגלה כמוצלח מאוד: בהשתאות, בצחוק, ואפילו בגועל, זוכים הילדים לשמוע מהוריהם עוד ועוד סיפורים: על הפעם ההיא שהקיאו במטוס, או שברו את היד, או אכלו נחש או לא עברו טסט. ההורים, במקביל, יכולים ללמוד על השאיפות ועל הגבולות של ילדיהם, ונחשפים גם לפכים שלא סופרו. מי שיבחר לעלעל בו לבד ובעת רצון, ימצא שהרשימות המתארכות ומאות הסעיפים הם בעצם רק גלדי פצעים, או מכסי ביוב, או רטייה. אפשר ורצוי להשתהות מולם, לנסות להיזכר: במכתבים שנכתבו, במאכלים שנאכלו, בשקרים שנאמרו. נכון, לא ניתן להכניס אל בין דפי שעשוע כזה את הניואנסים, את המחשבות, את האימה או הסטייה — אבל בניגוד לפרוזה, זה לא התפקיד שלו, אלא שלנו.
עמ' 31, "משהו לאכול", סעיף 6: "טרפתי חבילת גלידה בעצמי". כן, זו קלישאה, החיים הם קלישאה. אבל חבילת גלידה אחת צפה פתאום, ממשיגה את עצמה מהמילקשייק החמים של הבנאליות: חבילת גלידה אחת אכן נאכלה פעם, בחדר גדול מדי, במיטה גדולה מדי, בקומה ה־14 של בית מלון מפואר מדי בטקסס, על ידי בחורה צעירה, לבדה. למרות מאות האורות בכל הקומות בכל המלונות, למרות מתיקותה של הגלידה, החוץ היה שחור ומשאבות נפט עלו וירדו כמו ציפורי ענק. •
