בירם כיאל סיים ככל הנראה את העונה, ומי שימעיט בחשיבותה של נחישות ובנטייתם של בני אדם להתעקש לכתוב את הסוף של הסיפור שלהם בעצמם – יאמר שאולי אף גמר את הקריירה. כל מה שעומד בין כיאל לבין פרישה היא השאלה: האם הוא מוכן שאת המילה "סוף" יכתוב ג'ימי אלכסיס?
כיאל יהיה בן 36 בסוף העונה הקרובה, ואך מתבקש לתהות אם עונה רביעית ברציפות בבני־סכנין היא תמריץ מספיק גדול כדי להתייסר בשיקום ממושך. זה הפתיע כשכיאל חזר מלכתחילה לסכנין אחרי עשור בסקוטלנד ואנגליה, זה הפתיע עוד יותר כשנשאר שם זמן רב כל כך, וזה יפתיע ממש אם יישאר שם גם בעונה הבאה. סכנין זו גבעה מוזרה "למות" עליה, אבל עוד יותר מוזרה לחיות עליה. בנסיבות עצובות, הפציעה הקשה של כיאל יישרה את אחת מסטיות התקן הגדולות של ליגת העל – כיאל משחק בסכנין. אז הנה, עכשיו הוא לא משחק.
גילו המתקדם במונחי כדורגל של כיאל הופך את הפציעה הזאת לטרגית אפילו יותר. אין כאן את תחושת ההחמצה שהייתה נלווית לפציעה דומה של כישרון צעיר שכל עתידו לפניו, אבל יש כאן אכזריות מסוג אחר. כיאל כבר הספיק להגשים, "חי חיים מלאים", אבל מאחורי כל שחקן שממשיך לשחק בגיל 35, בטח במסלול קריירה פתלתל כמו של כיאל שרגע אחד היה בברייטון ולאחר מכן בסכנין, יש התעקשות גדולה להמשיך לשחק. כיאל לא צריך את המשכורת מאבו־יונס כדי לסגור את החודש, הוא לא זקוק לשלוש נקודות מול הפועל פ"ת כדי לעגן את המורשת שלו. הוא כנראה עושה את זה כי אין לו משהו טוב יותר לעשות, וכי לא יכול להיות לו משהו טוב יותר לעשות מלשחק כדורגל. בהגדרה, כדורגל חשוב לכיאל יותר מאשר לכל אחד שצריך את המשחק הזה בשלב הזה של חייו כדי להתפרנס או כדי להגשים חלומות. הוא בשלב שבו הוא נאבק בגוף, בנטייה הטבעית להפחית בחשיבותם של משחקים בליגת העל אחרי קריירה כל כך ענפה. זה מגדל שהוא בונה במאמץ רב, פיזי ומנטלי, ובסוף מישהו אחר ממוטט לו אותו.
אלכסיס הפך לנבל התורן של הכדורגל הישראלי. את הטעות הראשונה הוא עשה הרבה לפני שנכנס בכיאל, כשנולד בהאיטי ולא בישראל. אם היו קוראים לו, נאמר, ג'ימי גלזר, והוא היה אחד משלישייה שמשחקת בליגת העל ומתפרנסת משיוף עצמות של שחקני היריבות, הייתה שמורה לו ממידת הרחמים. אפשר ואולי גם צריך לבקר את אלכסיס, אבל ההחלטה להעמידו לדין בנסיבות מחמירות ולדרוש את הרחקתו לתקופה ארוכה מקורה, מעבר לשנאת זרים, בהנחה התמימה והמוטעית שמעבירות כאלה אפשר להימנע באופן הרמטי. אחת לתקופה מגיעה פציעה שכזאת ומזכירה שלמשחק אתלטי, מהיר ואגרסיבי כמו כדורגל, שמשחקים בו גם שחקנים פחות מוצלחים, כנראה כמו אלכסיס, שלא יכולים לבצע את כל הפעולות המדויקות האלה בלי להתפזר לפעמים יותר מדי, יש פחת בלתי נמנע. זה לא רוע, זה לא זדון, זה החיים עצמם, ולפעמים הם חרא.
ענאן בשמי ליגת העל
זה הדבר הנכון לעשות, ובטח להגיד, שהשחקנים הצעירים והמוכשרים ביותר צריכים לצאת מכאן כמה שיותר מהר. זה כנראה הדבר הנכון לטובתו של הכדורגל הישראלי ברמת הנבחרות, זה בטוח הדבר הנכון עבור השחקן, כלכלית ומקצועית, אבל מנקודת מבטו האנוכית של חובב הכדורגל המקומי, שרגיל לכך שבערוגות הכדורגל שלו גדלים בעיקר עשבים שוטים, יציאה של שחקן כמו ענאן חלאילי לאירופה, לפני ששיחק ולו דקה אחת בליגת העל, היא פספוס שטוב שנמנע בסירובה של מכבי חיפה למכור אותו ליאנג בויז. הדבר היה נכון גם במקרה של אוסקר גלוך, שהתעופף מכאן, אולי לבלי שוב, אחרי שהספיק לשחק רק 1,759 דקות במדי מכבי ת"א.
מעמדה של ישראל בשרשרת המזון של הכדורגל האירופי הוא ברור. אף אחד לא משלה באמונה או בציפייה שניתן או צריך להשאיר כאן חדי קרן עד גיל 24. אנחנו נידונו להיאכל על ידי טורפים גדולים יותר, אבל כל מי שראה מספיק פעמים משחקים של הפועל חדרה, הפועל חיפה ועוד, יודע שהרווחנו את הזכות להתענג על שחקנים כמו חלאילי וגלוך כשהם כבר זוהרים מתוך החשיכה. מגיע לנו לראות אותם גם בביצה שלנו, משתלבים בסיפור שלנו לפני שהם הופכים לסיפורים של אחרים. הלוקאליות שלהם, האפשרות לייצר איזשהו אתוס רגשי ומקצועי עם הקבוצות בישראל, חשובה גם כן.
במובן מסוים, שחקן כמו חלאילי מביא את המומחיות שלו לשיא דווקא בליגת העל. המעלות שלו הן אוניברסליות ויכולות להתאים גם לרמות הגבוהות יותר – הוא לא יהיה פחות מהיר וחזק אם ישלמו לו ביורו - אבל הוא לעולם לא ייראה מהיר וחזק כפי שהוא נראה מול אופק נדיר מהפועל ירושלים בהופעת הבכורה שלו בליגת העל השבוע. גם לחלאילי, שעד למונדיאליטו והיורו האחרון היה ידוע בעיקר לעכברי כדורגל שעוקבים גם אחר הנעשה בליגת הנוער, מגיע הרגע הזה של העליונות, לפני שיעבור לליגות קשות יותר, שם הוא יתחרה ברמה גבוהה. לא רק אותנו הוא ישעשע, אלא גם את עצמו. ילדים צריכים גם ליהנות קצת, כי מהר מאוד מתבגרים ואז כבר אין זמן למשחקים.
החוש השישי של אברמוב
בית"ר ירושלים נותנת לליגה פור. עונש הפחתת ארבע נקודות מציב אותה אפילו מתחת להפועל חדרה שעברה את החצי פעמיים בשני המחזורים הראשונים, וההרכבה המאוחרת של הסגל הביאה גרסה לא אידיאלית של בית"ר לשני המחזורים הראשונים – מול הפועל חיפה חסרו שני קשרים, שחקן כנף וחלוץ, ומול אשדוד כבר נרשמה התקדמות – רק קשר אחד ושחקן כנף היו חסרים.
בית"ר לא ממהרת לשום מקום. מה שקרה הקיץ זו לא תוצאה של תוכניות שהשתבשו – אלו בדיוק התוכניות שלה, והשיבוש הוא חלק מרכזי בהן. מוקדם יותר זה יקר יותר, וברק אברמוב מוכן להישאר ער כל הלילה אם זה יחסוך לו כמה דולרים. אבל בסופו של דבר השעון המעורר מצלצל לקראת תום מועד ההעברות, אברמוב מתעורר, אוסף את מה שנותר בשולי הדרכים של הכדורגל העולמי, והופ – יש לנו סגל.
כך הוא ליקט את איסמעילה סורו ב־150 אלף יורו הנחה (הוא התיש את סלטיק עד שזו ניאותה לשחרר אותו בחינם), צירף את דני הוצ'קו שלושה שבועות אחרי שבית"ר הודחה מאירופה, והביא את מיירון ג'ורג' בדיוק רק אחרי שנהוראי דבוש הצליח להירדם בלילה ונרגע מכך שפתח בהרכב מול הפועל חיפה. אבל תזמון זה לאנשים חלשים שמסתובבים עם שעון. בשנה שעברה אברמוב הביא את ניקולאסקו בסוף ספטמבר וקיבל ממנו 15 שערי ליגה ושער יתרון בגמר גביע. מג'ורג' הוא קיבל צמד עוד לפני שהוא למד את הדרך לבית וגן. בעונה הבאה בכוונתו של אברמוב לבצע תעלול שאיש מעולם לא ביצע – להחתים שחקן אחרי תום מועד ההעברות ולהפוך אותו למלך השערים.
