אנחנו חיים בזמנים מוזרים. זמנים שבהם צריך לחזור ולומר את המובן מאליו. למשל, שחרם חברתי זה דבר נורא. ושהכוויות שחרם עלול לחרוך בנפש עדינה של ילד כנראה לעולם לא יפסיקו לצרוב. חרם זה דבר נורא. מי יהיה בעד חרם? מי האידיוט שיקום ויגיד בפנים גלויות: "לא, אני חושב שחרם חברתי על ילדים זה דבר טוב". זה כמו להיות בעד תאונות דרכים. או בעד סרטן.
אבל כאמור, אנחנו חיים בזמנים מוזרים. ומה שהתחיל בתור מחווה מרגשת ומשמעותית, הדלקת משואה של ילדה מקסימה שעומדת בראש ארגון שנלחם בחרמות חברתיים, הפך לנושא לדיון ציבורי ולאקטיביזם לאומי חסר תקדים. אייטמים בתוכניות הבוקר ו'הצינור', עדי חבשוש בווידוי שובר לב ב'רוקדים עם כוכבים', הלהיט הרגשני 'ילד מטרייה' של עטרה אוריה, והשיא: כתבה במהדורת חדשות 12 שבה חברי כנסת - עידן רול, טלי גוטליב, מאי גולן ואחרים - מספרים בדמעות על החרם שעברו בילדות. זה באמת כואב.
אבל דיון ציבורי זקוק למחלוקת, ובעניין הזה הרי כולם מסכימים: חרם זה דבר נורא. אנחנו הרי לא מפלצות. כולנו היינו ילדים. אלא שהשיחה היא לא על בריונות. גם לא, חלילה, על האפשרות שהאלימות במרחב הציבורי אולי מחלחלת לבתי הספר. לא, הדיון נותר באזורים הבטוחים שקל להתאחד סביבם. אלה אזורים שהולכים ונעשים נדירים. לא משנה מה המצב בארץ, עזבו את הרפורמה, עזבו את המחאה, אם יש דבר אחד שכולנו יכולים להסכים עליו - זה שחרם זה דבר נורא. זה לא עניין של ימין או שמאל הרי. גם חברי הכנסת היו פעם ילדים. לא רק שהם היו ילדים, הם היו קורבנות.
חרם בילדות הפך למקדם מורכבות בספֶרה הציבורית. גם אם לא עברת טראומה מינית, גם אם אין לך היסטוריה משפחתית מדממת, יש בשבילך פתרון. במובן הזה, בעידן שבו כל אחד מחפש את ליטרת הקורבנות שלו, לספר על חרם בילדות זה הפשע המושלם. אפילו חיים אתגר לא יעז לצאת בתחקיר לחפש אחר מתחזים כאלה. אבל בזמן שאנחנו משתכשכים בקורבנות הנעימה הזאת, כדאי לזכור שאלימות לא באה יש מאין, ושגם אם נרצה - בסיפור על אלימות אי־אפשר שכולם יגלמו תמיד את אותו תפקיד. הרי גם התליין רוצה לחשוב שהוא בעצם הקורבן.
