פמקה בול ההולנדית, הרצה האחרונה בריצת השליחות 400x4, החלה לעשות את הבלתי ייאמן כשהיא סוגרת פער של 20 מטרים בדרך לזהב. ההודי ניראג' צ'ופרה והפקיסטני ארשד נאדים ניהלו קרב צמוד על התואר העולמי בכידון. אבל תחרות האתלטיקה הכי צמודה ואמוציונלית באליפות העולם בבודפשט התרחשה בקפיצה לגובה לנשים.
שתי אוסטרליות, אלינור פטרסון וניקולה אוליסלאגרס, דחפו את ירוסלבה מהוצ'יך האוקראינית לעבר קצה גבול היכולת שלה, כלומר עוד שני סנטימטרים. היא זכתה בזהב עם 2.01 מטר, הישג שהוא הרבה יותר מראש הפודיום העולמי.
זו הייתה מדליית הזהב הראשונה של מהוצ'יך בת ה־21 באליפות עולם, אחרי שכבר זכתה בארד באולימפיאדה, בזהב באליפות אירופה ובכסף בשתי אליפויות העולם הקודמות. אבל יותר מכל, זהו ניצחון הרוח.
מהוצ'יך עזבה את דנייפרו מיד בתחילת הפלישה הרוסית, השאירה שם את כל משפחתה, והתאמנה מאז בגרמניה ובבלגיה. בבודפשט היא התחרתה עם איפור עיניים בצבעי הדגל האוקראיני, וזיכתה את מולדתה במדליה שנייה (לצד הכסף של מרינה בך־רומנצ'וק בקפיצה משולשת). לפני התחרות היא שיתפה בתחושותיה לגבי ההשתתפות באליפות עולם בזמן מלחמה.
"בהתחלה לא ידענו מה קורה", אמרה. "ברחתי מדנייפרו לכפר שבו גרה המאמנת שלי. היינו מתאמנות באולם סגור, ובכל פעם שהייתה אזעקה התחבאנו במרתף. כך היה במשך ימים, עד שהצלחנו לחצות עם רכב את הגבול. הרגשתי שאני משתגעת. לא הבנתי איך אני אמורה להתרכז באימונים ובתחרות כשהבית שלי במלחמה, אבל לאט־לאט הדברים מתבהרים".
"ברכות מהחיילים בחדר ההלבשה"
"זה התפקיד שלך במלחמה הזו", הוסיפה מהוצ'יך. "את מתחרה, נפגשת עם אנשים, ומספרת את הסיפור של אוקראינה. כמה שאת יותר טובה, ככה התפוצה של הסיפור יותר רחבה, ואין משהו שמושך יותר תשומת לב למה שאת רוצה לומר מאשר זכייה בזהב. כל אחד מאיתנו מחויב לתרום ללחימה על ההגנה של אוקראינה, ותפקידנו הוא להתחרות. זה שדה הקרב שלנו".
הם עזבו את אוקראינה ב־6 במארס 2022, ואחרי שלושה ימים ו־2,000 ק"מ בדרכים – שכללו שעות במחסומים, אזעקות, פיצוצים, שריפות ושתייה בלתי פוסקת של פחיות רד־בול כדי להישאר ערים – הגיעו ירוסלבה, בעלה, המאמנת ובנה לבלגרד, לאליפות העולם באולמות. מהוצ'יך, בתצוגה מופלאה של נחישות והתעלות מנטלית, זכתה בזהב.
בינתיים גם אמה ואחותה עזבו את דנייפרו, והצטרפו אליה בגרמניה ולאחר מכן בבלגיה. היא ביקרה באוקראינה בפעם הראשונה מאז הפלישה הרוסית רק בינואר, כמעט שנה אחרי שנמלטה, וחיבקה את אביה וסבתה. כמה ימים אחר כך הוזמנה לתחרות בלבוב. בזמן התחרות הופצצה עיר הולדתה ובניין מגורים נפגע. 46 חללים נמנו באסון, יותר מ־80 נפצעו.
"יש לנו, לאתלטיות, מנהג - לתלות בחדר ההלבשה לפני התחרות פוסטר או דגל עם ברכות מהחיילים", סיפרה בראיון לפני הגמר בבודפשט. "אנחנו מקדישות את כל הניצחונות שלנו לעם האוקראיני ולחיילים המגינים עלינו. אנחנו יודעות שהם עוקבים אחרי התחרויות כשהם יכולים. כולנו באמת מרגישות מחויבות לתת הכל, להיות הכי טובות עבור החיילים האלה. הם שומרים על המשפחות שלנו, והם בעצם גם מאפשרים לנו לקיים אורח חיים יחסית נורמלי".
לבכות לבד בחדר
עמדתה של מהוצ'יך לגבי קבלה מחדש של ספורטאים מרוסיה ומבלארוס לתחרויות בינלאומיות ברורה. "זה מדהים שהרוסים מתלוננים שנעשה להם עוול, בזמן שאזרחים, חיילים וספורטאים אוקראינים נרצחים בגלל הפלישה הרוסית", היא אומרת. "רוסיה היא מדינת טרור, וכל הספורטאים הרוסים ששותקים הם שותפים לממשלת הטרור הזו. אין להם שום זכות להשתתף בתחרויות. בשבילי כל הספורטאים הרוסים מתים, לא קיימים.
"אני מתארת לעצמי שאם אצטרך להתחרות נגד אתלטיות רוסיות שמתחרות ללא דגל, יהיה לי קשה מאוד לא לחשוב על כל הבניינים ההרוסים, שדה התעופה המופצץ, תחנות הרכבת, ההרוגים, ההרס, הטרגדיה. אבל אין לנו את הפריבילגיה להחרים תחרויות. זה החלק שלנו במאבק לעצמאות אוקראינה. הלוקסוס היחיד שאני מאפשרת לעצמי לפעמים הוא לבכות כשאני לבד בחדר. זאת הייתה אחת המטרות הכי גדולות וחשובות שלי ל־2023 – להפסיק לבכות. אבל אני חושבת שעמדתי הרבה יותר במטרות הספורטיביות שלי, מאשר במטרות הרגשיות.
"אנחנו עם חזק, אנשים חזקים. אנחנו רוצים להראות לכל העולם שאנחנו הולכים לנצח, גם בספורט וגם במלחמה על העצמאות שלנו. אני חייבת להיות הכי טובה, כי אז אוכל לספר לעיתונאים על מה שקורה לנו. אני מרגישה שכבר איני ספורטאית שמייצגת את אוקראינה, אלא שגרירה שלובשת בגדי ספורט ומתחרה בקפיצה לגובה".
בעבר דימתה מהוצ'יך את עצמה לציפור שנוסקת ועפה מעל הרף. "זה נכון גם היום, אבל עכשיו זה הרבה יותר קשה", אמרה לאחר הזכייה בתואר העולמי. "פעם הייתי נודדת לתחרויות ויודעת שיש לי בית לחזור אליו. היום הלב שלי נמצא בבית, אבל הבית לא ממש קיים יותר. הציפור צריכה הרבה יותר תעצומות נפש לעוף כשהלב שלה נמצא במקום אחר".
