1. אסתר רוט שחמורוב
הספורטאית הישראלית הגדולה בכל הזמנים, דילגה מעל כל המשוכות עד לצמרת. בראיון מיוחד היא מספרת על הדרמות בתחרויות, ניפוץ תקרת הזכוכית, החמצת המדליה האולימפית והתקווה להשיג את תרומת הכליה לה היא זקוקה, כדי לזכות בניצחון הכי חשוב > אתי אברמוב
כל ספורטאי וכל ספורטאית מצאו את עצמם מתמודדים במה שקיבל את הכינוי "משחק חייהם". לרוב מדובר בטורניר מכריע או במקצה דרמטי. אבל אצל אסתר רוט שחמורוב, האצנית האולימפית שקיבלה את המקום הראשון בדירוג, זה ממש לא רק ביטוי. בשנה האחרונה מתמודדת רוט שחמורוב בקרב אמיתי על החיים שלה: היא זקוקה להשתלת כליה. היא נאבקת, נלחמת, עוברת טיפולים ולא מוותרת. ווינרית לאורך כל הדרך.
"זה כבוד גדול מבחינתי", אומרת אסתר רוט שחמורוב בראיון מיוחד ל”7 ימים” בעקבות תוצאות הדירוג. "אם נשארתי עדיין בתודעה כספורטאית גדולה, זה כבוד גדול עבורי ואני מאוד מתרגשת. מאז התקופה שלי חלה התקדמות גדולה, והיום נשים עוסקות בכל ענפי הספורט ומגיעות להישגים, וגם זה, לכבוד הוא לי שאחריי צמח דור נשי שנכנס לענפי הספורט, העלה את הרמה והוכיח לכולם שנשים זה לא רק 'יפות ואופות', אלא שנשים ספורטאיות יכולות למצוא את עצמן בכל תחום ולהגיע להישגים. זו הגאווה שלי, שיש המשכיות".
אכן בכל תחום, אבל מה הפך אותך לסמל?
"אני לא יודעת אם אפשר להשוות בין ספורטאים, אבל אתלטים נמדדים במטר ובסטופר, וזה הבדל גדול. כי בענפי ספורט אחרים, הישגים זה עניין של שיפוט אנושי. האתלטיקה זה נטו נתונים טכניים - מה יכולתו של האדם, כמה מהר הוא יכול לרוץ, כמה רחוק הוא קופץ, וזה מה שאנשים מתחברים אליו. הם רוצים לדעת מה היכולות שלנו. מרותקים לגבולות היכולת האנושית. למה ריצת מאה מטר כל כך נחשבת? כי כל אחד רץ בבית הספר ‘מאה מטר’. כל אחד נגע פעם באתלטיקה ומרגיש קרוב אליה, ולכן הם סקרנים".
בעצם, אומרת רוט שחמורוב בת ה־71, זוכת פרס ישראל לספורט ומדליקת משואה, בשל אופיה היא לא יכולה הייתה לבחור בשום ענף ספורט אחר. למזלה, גם נתוניה הטבעיים שיתפו פעולה עם הגורל. "אני מתמודדת בענפים אישיים, כי זה מתאים לאופי שלי, כמישהי ביישנית, אחת שלא נדחפת", היא אומרת. "לי זה התאים שאף אחד לא בא לחטוף לי כדור, או לדחוף כמו בכדורסל או בכדורגל, תחומי ספורט קבוצתיים. עד לאחרונה שיחקתי טניס, ואם היריב שמולי אמר שכואבת לו הרגל הייתי מורידה הילוך, כי לא נעים היה לי לתת לו חזק".
× × ×
מבחינת הסטופר, ההישג הכי גדול של אסתר רוט שחמורוב נקבע באולימפיאדת מונטריאול, 1976: 13.04 שניות, בריצת מאה מטר משוכות, שיא שנשבר רק למעלה מ־25 שנה מאוחר יותר. אבל האם באופן אישי חושבת רוט שחמורוב כי זהו ההישג הגדול ביותר שלה כאצנית, פריצת הדרך שלה? לא בטוח.
"אצלי כל הקריירה הייתה בסימן בראשית", היא מפרשנת. "המדינה הייתה בת 20, אין ציפיות מספורטאים, לא יודעים כיצד לטפל בהם. כל דבר שעשיתי היה סוג של פריצת דרך, ולמעשה רק כשסיימתי את הקריירה הבנתי במה פרצתי את הדרך. אני, למשל, לא ידעתי מה זו השראה. כי לא היו אחרות לפניי. זה שילדתי והמשכתי לרוץ, זה שלקחתי את פטר רוט, בעלי, להיות מאמני האישי. זה שהייתי נוסעת לתחרויות עם ילד, בלי עזרה ושום דבר. זה שלא היו משוכות ושאדני הזינוק היו זרוקים באיזה מחסן, והייתי צריכה להביא אותם לבד? כל אלו גרמו לי להיחשב לפורצת דרך. המדינה הייתה צמאה להישגים, אבל לא ציפו ממני לשום דבר. באותן שנים רק דיברו על מחבלים ומלחמות, ופתאום הישג ספורטיבי ברמה עולמית. זו הייתה גאווה לאומית. אנשים שהתחברו אליי אז, מקרב הציבור, לא כאלה שהכרתי, ליוו אותי 25 שנה בכל צעד. שיא הקריירה שלי מורכב מהמון רגעים קטנים. הנה אני, בגיל 21, אחרי לידה קיסרית והמטרה שלי להגיע לאליפות אסיה בטהרן. היו לי שלושה חודשים להתאמן, מי כמוני באה לתחרות כזו נשואה, ועוד אחרי לידה? השנה הייתה 1974, לא היה לי מאמן, אני באבל אחרי מינכן, מגיעה לשם - וזוכה בתואר הספורטאית המצטיינת של כל אסיה. שלוש מדליות זהב, מנצחת את הסיניות שיצאו לראשונה מהחומה הסינית, אנשים מאוד התחברו לזה".
ובכל זאת, רגע אחד?
"מבחינת ספורט, רגע שיא הוא כמובן אולימפיאדת מונטריאול. חזרתי ממינכן, חזרתי מאסון, ישבתי בבית ובסוף נשארו לי רק שנתיים להתאמן מול חמש ספורטאיות, שתי מזרח גרמניות, שתי רוסיות ופולנייה אחת, שכולם יודעים שהן על סמים. והנה, אני מגיעה מקום שישי. זה רגע שיא ספורטיבי".
יש משהו שאת מתחרטת לגביו, מרגישה החמצה?
"אני עשיתי, גאה במה שעשיתי ולא יכולה להגיד על משהו בחיי שעשיתי בטעות, או שהיה לא נכון. אבל כדי להגיע להישגים היו צריכים לעזור מסביב, ולא הייתה עזרה. התחריתי לבד, רק מול שעון. בבדידות מזהרת, בלי שאף אחת תהיה מולי. אף אחת לא הייתה עומדת בזה. אף אחד לא מוכן לשבת שנה־שנתיים בווינגייט, מחוץ לעיר, מחוץ למקומות הבילוי. אני גרתי שם. לגבי ההישג האולימפי, כל השאר היו על סמים ולכן אני לא חושבת שאם הייתי מתאמנת יותר הייתי מגיעה למקום גבוה יותר. הגוף מתפרק. לא עומד בזה".
מי מלבדך עשתה שינוי תודעתי וספורטיבי, מבחינת ספורט הנשים בארץ?
"יעל ארד שברה את תקרת הזכוכית. היא הביאה מדליה. סיפקה את הסחורה. זו הייתה שבירה של מחסום פסיכולוגי. פתאום ראו שאפשרי להביא מדליה. כל דבר ראשוני הוא חשוב".
ברגע ההוא, התכווצ’ץ' לך הלב? קינאת?
"אני לא הבאתי מדליה מאולימפיאדה. זה חלום של כל ספורטאי, אנחנו הולכים כדי להשיג את הטוב ביותר, אבל הדרך גם מאוד חשובה. ההישגים זה מה שהקהל רוצה לראות. רק מדליה. אבל אי־אפשר להשוות דבר לדבר. אני לא מקנאה בשום דבר. אני בנישה שלי עשיתי את מה שאני יכולה, והגעתי הכי גבוה. את מה שעשיתי אף אחד לא ייקח; מה שאחרות יעשו ויצליחו, זה כבוד למדינה שלנו".
ממבט של זקנת השבט, האם המדינה מקדמת כרגע את הספורט הנשי בישראל?
"תמיד אומרים שאפשר יותר. יש התקדמות למרות שלענף שלי לא כל כך באות ילידות ישראל. יש רצות מחבר העמים, מאתיופיה, ופחות ילידות הארץ. למה? כי זה מקצוע קשה, לוח התוצאות עומד לך מול העיניים ואת מיד מבינה איפה את מדורגת. הרבה נפצעות, הרבה מתייאשות. אם בקבוצה אחד מחפה על השני, אתלטיקה זו התמודדות בודדה".
אז מה עושים?
"האנשים שמובילים את הספורט בישראל יודעים מה לעשות, השאלה אם יש רצון. צריך להשקיע במאמנים, שהם הראשונים לזהות כישרונות. איתור והשקעה מראים על מדינה פורחת ומתפתחת שמשקיעה בספורטאים, ואנחנו לא שם. אנחנו הולכים לאחור. בג'ודו הולכים קדימה, בהתעמלות אמנותית הולכים קדימה, גם בשיט. בגדול, המדינה משקיעה במשהו שמצליח. למה, למשל, היא לא משקיעה בטאקוונדו, תחום שכן קיבלנו בו מדליה? לא כל אחת יכולה להיות אתלטית. זה עניין גנטי, אז שייתנו אפשרויות אחרות. הייתי רוצה שכל ילדה מוכשרת בספורט תמצא את מקומה".
× × ×
את כל הפייטריות מימיה באצטדיוני האתלטיקה מגייסת כעת רוט שחמורוב למלחמה על חייה. במאי האחרון חשפה שהיא זקוקה להשתלת כליה דחופה, לאחר שתוקף שתל הכליה הקודם, מלפני כ־14 שנה, פג. ארבעה חודשים עברו מאז, והצורך רק הפך בהול יותר.
למרות פניות שנעשו בעניינה למחלקת ההשתלות של בילינסון, והתעניינות מצד תורמים פוטנציאליים, טרם נמצאה הכליה המתאימה ורוט שחמורוב, למרות שהכריזה כי לא תתמסר לדיאליזה, הליך רפואי כואב ביותר - נאלצת לעשות זאת, עד שיימצאו תורם או תורמת מתאימים. בינתיים השילה עוד ממשקלה, שהיה גם כך נמוך, והמצב מחמיר.
"לקבל כליה זה תהליך ארוך של חודשים", סיפרה השבוע, "וכולל תהליך של התאמה גנטית. מכיוון שזו השתלה שנייה, הגוף צבר נוגדנים, ולכן אני צריכה התאמה מושלמת, שתיעשה בארץ, וזה תהליך שלוקח זמן. בינתיים, כדי להחזיק אותי, אני כן עושה דיאליזות, שאני לא מאחלת לאף אחד. זה מצב שאני אישית לא אהיה מוכנה לחיות איתו, וכל תקוותי שיימצא התורם המתאים, עם הכליה הנכונה, כדי שאוכל לחזור לחיים. כרגע זה מצב ביניים, שאני צריכה, כמו שאומרים הספורטאים, 'להחזיק סבל'. אלא שבניגוד לעולם הספורט, כאן נוסף משהו חדש, שלא הכרתי, והוא חולשה מתמדת, שהיא מאוד מתסכלת. בבית החולים אמרו לי שיש המון שבאו לתרום, וזה מאוד ריגש אותי שאנשים רוצים להציל אותי ולתת לי חלק מגופם. היותי ספורטאית מבלבל את כולם. רואים שאני חזקה וחושבים שיש זמן, אבל זה לא ככה. הכוח שנשאר לי משנות האימון הרבות עושה את שלו, אבל גם לגוף יש גבולות. עכשיו צריך הרבה סבלנות. אני אופטימית, כי אין לי ברירה אחרת".
שנה חדשה מתחילה. מה את מאחלת לעצמך לראש השנה?
"בראש השנה הזה אמנם לא אהיה עם כליה חדשה אחרי השתלה, וזה מפחיד. לשנה הבאה אני מאחלת לעצמי תרומה מתאימה, שהכל יעבור בשלום ושאעמוד על שתי רגליי ואמשיך לרוץ".
וונדרוומן אמיתית | רז שכניק
אבל אסתר רוט לא זכתה במדליה אולימפית, עם כל הכבוד העצום, אז איך היא יכולה להיות ראשונה ברשימה כזו? טיעון כבד משקל, ללא ספק. אבל יש מקרים מיוחדים מאוד בהיסטוריה של הספורט שבהם הסיפור האנושי מרחף מעל לכל הישג שמדוד בשעונים, בדיוק כמו תסריט הקריירה של רוט. וגם, לא פחות חשוב, כי בעולם נטול סמים וכזה שבו לא נרצחים 11 ספורטאים ממש לפני רגע השיא שלך באולימפיאדה, אסתר רוט הייתה גם עונדת מדליה בוהקת במיוחד. אולי אפילו יותר מאחת.
רוט, אז שחמורוב, הייתה בת 14 כשזוהו סימני הכישרון המשוגע שלה ולמזלה הגיעה מקריית שלום למאמן עמיצור שפירא ז”ל, שנרצח באולימפיאדת מינכן 1972. שפירא נחשב למומחה גדול באתלטיקה ואימון ולכן התאים במיוחד לאצנית שלא נראתה עד אז בישראל ומעטות כמוה נראו בעולם. רוט התקדמה במהירות בקריירה, ליטרלי, והגיעה למינכן כדי לקחת מדליה. היא החמיצה בארבע אלפיות השנייה בלבד את גמר ריצת 100מטר לנשים, נזכיר, אחת מהתחרויות היוקרתיות ביותר באולימפיאדה. אבל הכותרת של רוט הייתה בכלל צריכה להגיע מהמומחיות הראשונה שלה, ריצת 100 מטר משוכות. היא עלתה במינכן לחצי הגמר, אבל הטבח בי”א עצר את הכל ורוט חזרה לישראל ללא מדליה וללא מאמנה הנרצח - איך אפשר בכלל לחזור להתחרות אחרי טראומה כזו? כשהיא צריכה לשקם את הקריירה כבר בגיל 20, לגלות כוחות נפש אדירים.
והיא עשתה את זה, אסתר שלנו, כמו שהיה נוהג לומר ניסים קיוויתי הגדול. הגורל הפגיש אותה עם פטר רוט, שהפך למאמנה ובהמשך גם לבן זוגה. היא הגיעה לאולימפיאדת מונטריאול עם מדליות מוזהבות ממשחקי אסיה בטהרן, 1974, ושנה אחר כך ממשחקי אסיה בסיאול. מונטריאול מצאה אותה בכושר מעולה ורוט עלתה בקלילות יחסית לגמר 100 מטר משוכות, הישראלית הראשונה שהעפילה אי פעם לגמר אולימפי. היא סיימה שם שישית, אבל במהלך השנים התברר שהתחרתה בספורטאיות מסוממות ממזרח גרמניה ומהגוש המזרחי - והגיעה למעשה ראשונה מבין רצות המערב. זהו אחד מההישגים הגדולים ביותר בעולם הספורט הישראלי לדורותיו, בתוך עלילה שנראית כיום בדיונית לחלוטין.
רוט קבעה רף שכמעט אי־אפשר לעבור באתלטיקה הישראלית. היא הייתה ראשונה, מיוחדת, אמיצה, וונדר וומן אמיתית, ידעה לקום מאפס למאה בצורה מעוררת השראה. פרס ישראל הצטרף לרקורד העמוס שלה ב־2009, באופן טבעי.
סלחו לי על הקלישאה, אבל גם היום את מלכה, אסתר.
משחק החיים
המפגש המרגש בין אסתר רוט שחמורוב ולי קורזיץ בבית החולים
מעל החדר הקטן בבית החולים בילינסון ריחפו אליפויות עולם, מדליות, שיאים והישגים חסרי תקדים ששתי הנשים האלה הגיעו אליהם בקריירות מפוארות, אבל באותו הרגע הן התרכזו במכנה משותף אחר לגמרי - המשימה להצלת החיים של עצמן. אסתר רוט שחמורוב עוברת טיפולי דיאליזה בהמתנה למציאת תרומת כליה מתאימה. לי קורזיץ, גולשת הרוח האגדית ממכמורת (ומקום רביעי בדירוג הספורטאיות - ראו בהמשך הכתבה), מתמודדת עם טיפולים אינטנסיביים במחלקה האונקולוגית.
"הפגישה שלנו הייתה מאוד קצרה", מספרת רוט שחמורוב, "היא בדיוק עברה השתלת מח עצם, ונכנסה לבידוד רגע אחרי שהייתי אצלה בחדר. לי ראתה שירדתי המון במשקל, ומאוד עודדה אותי. סיפרה שהיא בעצמה ירדה המון במשקל, איך לקחה את עצמה בידיים והתחילה לאכול, או אפילו לשתות נוזלים עם תוספים. מאוד הצטערתי בשבילה על שהמחלה תקפה אותה בדיוק בשיא התהילה. היא הייתה הכי טובה בעולם בשיט, ומאוד כאב לי לראות אותה ככה. אני מקווה שהיא תחלים ותפרח. בשיחה בינינו לא היינו ספורטאיות על, או בעלות שיאים ומדליות. היינו שתי נשים שלא מחזיקות מעצמנו. במחלה אין ‘אולימפי’ ולא בטיח. אנחנו אדם לחברו, אישה לרעותה".
2. לינוי אשרם
שווה זהב: האלופה האולימפית הראשונה של ישראל מתרגשת מהעבר ומתכננת את העתיד > נדב צנציפר
מתלה המדליות של לינוי אשרם, רק בת 24, עמוס וגדוש - אליפויות עולם, אליפויות אירופה ומעל לכל נוצצת ובוהקת המדליה המרגשת מכולן: מדליית הזהב בקרב־רב באולימפיאדת טוקיו. האישה הישראלית הראשונה שהוכתרה בתואר הנחשק אלופה אולימפית. לא פלא שהשופטים דירגו אותה בצמרת דירוג הספורטאיות הישראליות הגדולות בכל הזמנים.
“זה מטורף, זה ממש מרגש אותי”, היא אומרת השבוע בשיחה עם “7 ימים”. “זה לא מובן מאליו. יש לנו כל כך הרבה ספורטאיות כל כך טובות, וספורטאיות עבר שעשו נפלאות והגיעו להישגים מטורפים. זה מחמיא לי מאוד”.
מילה לאסתר רוט שחמורוב, שנמצאת במקום הראשון?
“שמחה מאוד בשביל אסתר שהיא ראשונה. מגיע לה, היא הספורטאית האגדית שלנו. עם כל מה שהיא עברה במינכן היא נשארה חזקה , הצליחה להתחרות, להוכיח לכולם מה זו מדינת ישראל וייצגה אותנו בכבוד. אני הכי מאושרת בשבילה”.
מה את חושבת על מידת ההשקעה של המדינה בנשים ספורטאיות?
“אני כן חושבת ורואה שלאט־לאט יש יותר השקעה בספורט באופן כללי, וקצת בספורט נשי, אבל אני כן חושבת שיש עוד המון מה לתמוך והמון מה לתת. אני חושבת שנשים בפרט מאוד חזקות כל אחת וכל אחת יכולה להביא, ואנחנו רואים שאנחנו גם מביאות, הישגים. בין אם זה בהתעמלות, בג’ודו, בטאקוונדו, בשחייה. מלא ענפים שיש בהם נשים חזקות שמביאות הישגים ונותנות את כל החיים שלהן בשביל העבודה הזאת ויש עוד המון מה לתמוך. עדיין לא רואים את זה מספיק”.
מה המסר שלך לילדות שרוצות לפתח קריירה בספורט?
“קודם כל להתמיד, להשקיע, לא לוותר. יהיו הרבה הפסדים בדרך, הרבה נפילות בדרך, וצריך לדעת איך לקחת את המשבר הזה ולהפוך אותו למשהו טוב, ללמידה, לדעת מה אני צריכה לשפר אצלי כדי להיות יותר טובה. ובעיקר גם לאהוב את מה שאתן עושות”.
בשנת 2022 הודיעה אשרם על פרישה, מאז היא עוסקת באימון יחד עם מי שהייתה המאמנת הצמודה שלה, איילת זוסמן, ובמקביל גם מפתחת קריירה על המסך. היא השתתפה בפסטיגל ובתוכנית “הזמר במסכה”, ולא מתכננת לעצור שם. “אני כן מתגעגעת לתחרויות, לעלות על המשטח ולהופיע”, היא אומרת. “האדרנלין הזה של התחרות מאוד חסר לי.
“כרגע אני לא באמת יודעת מה הלאה, אני במחשבות עם עצמי”, אומרת אשרם, “אני עושה כל כך הרבה דברים בו־זמנית, בין אם זה לאמן את נבחרת ישראל יחד עם שאר המאמנות ובין אם זה להרצות ברחבי הארץ ולהעביר כיתות אמן בחו”ל. אני גם לומדת לתואר ראשון בחינוך והוראה בספורט במכללת לוינסקי וינגייט, והתחלתי להשתתף בכל מיני דברים בטלוויזיה, “הזמר במסכה”, הפסטיגל או בעונה הבאה של ‘רוקדים עם כוכבים’, שאני באמת רוצה להיות שם. אני מאמינה שאמצא את הדרך שלי”.
3. יעל ארד
יעל ארד חלמה להגיע לארץ המובטחת שבה ספורטאי ישראל לא דרכו מעולם. מולה ראתה עם שצועד 40 שנה במדבר אולימפי, מאז המשחקים בהלסינקי 52', ולא מצליח לטפס על הפודיום. היא שינתה את גורלנו ברגע אחד באולימפיאדת ברצלונה 92', שבו ארד הביאה כסף ששווה זהב.
למיקומה בדירוג שלנו יש שתי סיבות: אסתר רוט שחמורוב היא הישראלית הראשונה שהשתייכה לצמרת העולמית במקצוע נחשב, והזהב המופלא של לינוי אשרם הוא הזיכרון הטרי ביותר שיש לנו מהצלחה אולימפית נשית (וגם הזהב הנשי הראשון שלנו). ארד, בכרונולוגיה כמו על הפודיום, נמצאת לכאורה באמצע. אלא שגדולתה נשענת, בנוסף להישג החלוצי, גם על המורשת שטיפחה בהפיכת הג'ודו לענף לאומי, כזה שמצופה ממנו לחזור עם מדליה מכל אולימפיאדה ושאחראי בפועל לשש מתוך 13 המדליות שהשיגה ישראל. יעל ארד היא זו שתפסה את תקרת הזכוכית האולימפית של ישראל בשתי ידיים וניפצה אותה באיפּוֹן.
ייחודם של הגדולים ביותר הוא שהצליחו מבלי שראו את הדרך להצלחה, אלא סללו אותה בחלומם. נבחרת הכדורגל שלנו מקווה לשחזר את העלייה לטורניר גדול שהושגה אי אז במונדיאל 70'; נטע ברזילי קיוותה לשכפל הצלחה של דיווה אחרת, שבתורה שיחזרה הצלחות קודמות; כל מסעדה עם חשבון טיקטוק מקווה להתפוצץ ברשת כמו “לחם חביתה”. לארד, בתחומה, לא היה אל מי לשאת עיניים, וזה קשה פי כמה, כי כשאת פורצת דרך אין לך ממי לקבל השראה - את ההשראה.
אבנר בורוכוב
4. לי קורזיץ
"תמיד רציתי להוכיח שאני חזקה ולא מוותרת"
אחרי שהשיגה ארבע מדליות זהב באליפויות עולם, לי קורזיץ מסתערת על היעד החשוב מכולם: להבריא ממחלת הסרטן. בראיון מיוחד היא מספרת על רגעי השיא בקריירה, הגעגועים לים, ואיך האימונים לתחרויות אולימפיות הכינו אותה לקרב על חייה > נדב צנציפר
כמו כל המטופלים במחלקה האונקולוגית בבית החולים בילינסון, גם לי קורזיץ - גולשת הרוח עטורת המדליות ואחת הספורטאיות הגדולות שהיו במדינה - חולמת על הרגע שתחזור הביתה בבריאות. אלא שבמקרה שלה היא יותר חולמת על החזרה לבית האמיתי שלה: הים. “החבר הכי טוב שלי”, כפי שהיא מכנה אותו השבוע, בשיחה בלעדית עם “7 ימים” לרגל דירוג הספורטאיות.
קורזיץ, בת המושב מכמורת, הובילה את ענף השיט בישראל להישגים מרהיבים. היא זכתה בארבע אליפויות עולם בגלישת רוח, ייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות וזכתה להערכה רבה ברחבי העולם.
“אני ספורטאית מגיל שבע ותמיד רציתי להיות הכי טובה ולהוכיח לעצמי ולכל מי שסביבי שאני מנצחת, חזקה ולא מוותרת”, אומרת קורזיץ, שעוברת בימים אלה טיפולים אינטנסיביים. “זה כל כך מילא אותי ונתן לי כוח להמשיך, עד שהגעתי לאליפות עולם לבוגרות בדגם אולימפי בספרד ולפני התחרות הייתה אלימות אנטישמית כלפי הנבחרת. באותה תחרות ניצחתי, עמדתי על הפודיום ושמעתי את ‘התקווה’ ברמקולים, בין כל הגויים, ‘להיות עם חופשי בארצנו’. הבנתי שהמטרה האמיתית שלי היא לייצג ולהיות הפנים של המדינה, בטוב וברע”.
והנה, נבחרת לחמישייה הפותחת של הספורטאיות הגדולות בכל הזמנים. איך זה מרגיש?
“אני מרגישה מבפנים את אותן צמרמורות של הכרת תודה, שזוכרים על מה עבדתי כל כך קשה במשך קריירה שלמה. זה מרגש אותי כל כך, ונותן לי אין סוף כוחות בכל המכשולים שבדרך. כל כך כיף לתת, וגם לקבל חזרה אנרגיות ורגש מכל כך הרבה אנשים. אני עדיין בשוק שעוד זוכרים אותי, עם כל רצף האירועים במדינה ובעולם...”
ב־2012 חשפה קורזיץ כי את כל ההצלחות המרשימות בקריירת השיט שלה היא השיגה בזמן שהיא מתמודדת באופן בלתי נתפס עם מחלה כרונית בדם, בה היא מטופלת בתרופות אונקולוגיות. “לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מבינה איך אני, מודל האדם החזק והבריא, הכי חולה מכולם”, סיפרה אז בראיון ל”7 ימים”.
לפני חודשיים, סיפרה קורזיץ בפוסט בפייסבוק כי היא מתמודדת עם סרטן הדם. “הבנתי שאני רוצה קודם כל לחיות”, כתבה, ושיתפה כי היא עברה השתלה של מח עצם. “אוי, איזה סיפור עצוב”, הוסיפה, “אבל הפאזל שבנה ובונה את תמונת חיי כל כך מורכב, ויש כל כך הרבה טוב, יופי, הנאה, שמחה, אנשים טובים, חברי נפש, ועוד מיליוני רגשות שאי־אפשר בכלל לבטא במילים. אני כל כך אוהבת את החיים. לחיות, ללמוד מהמשברים, לצמוח, ללבלב, לפרוח. לאהוב. אז יש לי מטרה חדשה כרגע - פשוט לחיות. כדאי לכם לנסות, זה כיף”.
מאחורייך קריירה מדהימה ושיאים שהעלו את ישראל על מפת הספורט העולמית. מה הרגע שמבחינתך היה המשמעותי מכולם?
“היו לי כל כך הרבה רגעים בקריירה שהם ללא ספק פסגה של המטרות שלי. ארבע אליפויות עולם ודרך מלאה עליות וירידות. הרגע שחקוק לי בזיכרון הוא עוד שהייתי בת 17, לפני תחילת המבחנים לאולימפיאדה באתונה, מאמן הנבחרת הגיע להורים שלי הביתה ואמר שהוא לא חושב שכדאי שאני אצא לתחרות. שאין לי מספיק כישרון וזה יהיה בשבילי תסכול ומפח נפש גדול. סבתא שלי החליטה לשלם לי על הטיסה, ובסופו של דבר שנה אחרי זה ניצחתי באליפות העולם וזכיתי לייצג את ישראל באולימפיאדה - שזה ללא ספק הרגע של חיי”.
איך את מגייסת כוחות למאבק במחלה, ומה המסר שיש לך לכל מי שעוקב אחרי ההתמודדות שלך ומייחל להבראתך?
“בימים אלה אני בהתמודדויות לא קלות. הלוקמיה, סרטן הדם, החליט לעשות לי צרות. השתלת מח עצם זה כל כך הרבה אי־ודאות - איך הגוף יגיב ומה המכשולים שבדרך, לאורך זמן ארוך באשפוזים בבידוד ועוד.
אני חייבת לציין שהעובדה שהייתי ספורטאית נתנה לי כל כך הרבה כלים בהתמודדות, ואני מרגישה כמו לפני אולימפיאדה. אני אעשה את הכי טוב שלי, אתאמן הכי קשה, אנסה לסגור את כל הפינות שאני חלשה בהן, אשמור על הגוף והנפש. הכל־הכל אני אעשה. ובכל זאת, התוצאה לא תלויה בי. לפני תחרות בים אי־אפשר לדעת מה תהיה הרוח, אם הים יהיה גלי, או שסתם איזו גולשת תתרסק עליי בזינוק. יש דברים שלא בשליטתי. מה שכן, אני אעשה הכל להגיע הכי מוכנה שאני יכולה עם מבט מהשנייה הראשונה אל הפודיום ואל הניצחון, אם בספורט ואם בחיים. וכרגע הפודיום שלי זה לחזור לחיים מחוץ לבית חולים ולחזור לחבר הכי טוב שלי – הים”.
איחול אופטימי לראש השנה?
“לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי כוח והתחזקות גוף ונפש, כדי שאוכל לתת ולפנק את האנשים הנדירים והאהובים שסובבים אותי. חשוב לי להגיד תודה ענקית לכל מי שמלווה אותי מרחוק ומקרוב, ושנה טובה ומתוקה”. ️
5. ירדן ג'רבי
מאז זכתה יעל ארד במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה, ומיד לאחריה אורן סמדג'ה ובהמשך אריק זאבי, חש חובב הספורט הישראלי, ובמידה רבה של צדק, כי ההצלחה על מזרן הג'ודו היא כמעט זכותנו הטבעית וההיסטורית. אלא שמאז צמד המדליות של ארד וסמדג'ה ב־1992, ישראל לא הצליחה לעלות על הפודיום בענף בארבע מחמש האולימפיאדות הבאות. ואז הגיעה ירדן ג'רבי, עם מדליית הארד בריו, והחזירה לאופנה את האיפון, הווזארי ושאר מושגים יפניים. ההישג שלה הועצם בזכות הפופולריות הגדולה של הענף, מה שחסר לטאקוונדו ולקיאקים, אבל גם הרפרנס ההיסטורי. כאישה השנייה בלבד לזכות במדליה אולימפית, ג'רבי הושוותה מיד לקודמתה פורצת הדרך יעל ארד והועלתה לדרגה דומה בפנתיאון הספורט הישראלי.
מקובל לחשוב כי זכייה במדליה אולימפית מבטיחה את הנצח בלקסיקון הישראליות, אבל לא כך הדבר. מיכאל קלגנוב, זוכה מדליית הארד בסידני, צומצם לכדי אנקדוטה בזיכרון הקולקטיבי, וזה עוד טוב בהרבה מגורלם של ספורטאי־על אחרים, דוגמת היילה סטאין, שראו כיצד תהילה רגעית מתחלפת בצורך לעבוד כמאבטח כדי להתקיים. המסקנה המתבקשת היא שהצלחה לא די בה, ועל ספורטאי להשכיל להשתמש בה כדי לשפר את מעמדו ליום שאחרי. בניגוד למרבית הספורטאים, שהולכים ומשתכחים מהרגע שהם פורשים, ג'רבי הצליחה להישאר בתודעה והשתלבה בתרבות הפופולרית. אם ארד הייתה הסטנדרט איתו התכתבה כל ג’ודוקא שניסתה לזכות במדליה אולימפית במשך למעלה מ־20 שנה - עכשיו זוהי ג’רבי. היא חלמה להיות יעל ארד, ועכשיו היא החלום בכבודה ובעצמה.
ניר צדוק
6. שחר פאר
אין ענף אינדיבידואלי קשה יותר מטניס. יש תחרויות יותר קשות נקודתית - מרתון אולימפי, הטור דה פראנס, עוד כמה - אבל אף ספורטאי לא עומד לאורך שנות קריירה רבות בלחץ יותר גדול מטניסאי: עומס המשחקים של 11 חודשים בשנה, הנסיעות הבלתי פוסקות, הדרישות מהגוף ומהנפש, הבדידות. לכן גם שחר פאר נמצאת גבוה ברשימה הזו. הגיע הזמן לעשות צדק עם מי שאף פעם לא באמת זכתה לכבוד שהגיע לה.
בשיאה הייתה שחר פאר במקום ה־11 בעולם. היו רק עשר שחקניות טובות ממנה, כולל האחיות וויליאמס בשיאן. אחת הסיבות לכך שפאר לא קיבלה את יחס הכוכבת שהגיע לה, הייתה הסירוב שלה לנסות להפוך בכוח לכזו. כבר לא מספיק להיות 11 בעולם; צריך להיות רוקסטאר. שחר הייתה הרבה דברים טובים, היא לא הייתה רוקסטאר.
הדבר הכי טוב שאומרים על פאר זה שהייתה מופת של עבודה קשה, לאו דווקא כישרון. אבל זה פשוט לא נכון: אף אחד לא הופך ל־11 בעולם, בשום ענף - ודאי לא ענף כל כך מוביל, כמו טניס - רק כי הוא עובד קשה. שחר פאר עשתה קריירה של 13 שנה בענף שדורש תעצומות גוף ונפש אדירות. העובדה שכבר הרבה שנים אין אף טניסאי/ת ישראלי/ת שאפילו מתקרבים אליה, צריכה להספיק כדי לתת לה - סוף־סוף - את כל הריספקט.
ציפי שמילוביץ
7. לונה צ'מטאי סלפטר
הקיר הראשון שניצב בפני לונה צ'מטאי סלפטר ברור: היא אישה. ישראל הולכת בלי ומרגישה עם, כביכול חברה מערבית, אבל כזו שבה ישנם עדיין אלמנטים שבטיים ושמרניים מאוד שגורמים לאוכלוסיות רבות להביט בעין עקומה על ספורטאיות.
הקיר השני הוא הזרות. ישראל אכזרית כלפי השונה, וכל מי שמציג אפילו מראית של חוסר התאמה פיזית, מנטלית, חברתית וכו', פשוט נדחף למטה בכוח.
הקיר השלישי הוא הצבע. לונה אינה סתם זרה; זה שוני בולט. לאנשים כהי עור קשה כאן.
לונה רמסה את שלושת הקירות העבים הללו כדי להפוך לאחת הספורטאיות הגדולות בתולדות ישראל. לא, היא לא "קנייתית שמייצגת את ישראל". היא ישראלית. קשה לכם עם זה? היא לא הייתה עם אחותכם בצבא? לא עשתה איתכם תואר במדעי המדינה? בעיה שלכם, כי היא שלנו. היא מתעטפת בדגל באהבה, היא מתגברת על כאבים וקשיים בלתי אפשריים כדי להביא מדליות, היא יודעת שפה הבית שלה, לתמיד.
אני רותח שהייתי צריך לבזבז כל כך הרבה מילים על ההקדמה הזו, אבל היא הכרחית בגלל תגובות שאני שומע וקורא. בלי הצורך הזה, הייתי מבהיר יותר לעומק שמדובר כבר שנים באחת מרצות המרתון הטובות בעולם, שקיבלה בישראל את הכלים המקצועיים לפרוח ושביום טוב יכולה להביא לנו מדליה אולימפית ראשונה באתלטיקה בפריז. שהיא פייטרית, אינטליגנטית. ספורטאית חד־פעמית. והיא משלנו.
יאיר קטן
8. חנה קנייזבה מיננקו
אין מקום שחנה קנייזבה מיננקו לא יכולה להגיע אליו בשלושה צעדים. זו רק הנכונות שלה שלא להביך את שאר בני האדם, אלו הרגילים, שבקושי להרים את שתי הרגליים מהקרקע יכולים, שגורמת לה לתחום את היכולת המופלאה הזאת לתחרויות אתלטיקה בלבד.
זה הרי יהיה מאוד לא יפה, שחצני ממש, אם תעשה שימוש בכוח העל שלה גם למטרות אזרחיות. כך, למשל, היא מתניידת ממקום למקום ברכב, למרות שהיא בכלל לא חייבת. היא יכולה להגיע מביתה בתל־אביב לכיכר הבימה בדילוגים, אבל בצניעותה היא בוחרת שלא להתבלט. רק באצטדיון, במסלול שבסופו ארגז חול, היא פושטת את החזות היום־יומית והופכת לדבר הכי קרוב לציפור בלי נוצות. המקצוע הספציפי שלה, קפיצה משולשת, מחייב אנשים ללכת באוויר, לבוז לחוקי המשיכה ממש. אם ישאלו אותה מי היה אייזיק ניוטון, היא תאמר שהיא לא יודעת. זו לא בורות; גם אריה לא יודע שיש דבר כזה טבעונות.
בלי להפחית מגדולתן של ג'ודאיות ושייטות מהצמרת העולמית, שסיפור ההצלחה שלהן הוא אישי אבל התרחש בתוך מציאות מיטיבה ועם אינספור דמויות אדם לשאוב מהן השראה, להצלחה של מיננקו מצטרף פקטור מעצים בדמות השממה הגדולה שבתוכה פרחה. מאז פרישת אסתר רוט שחמורוב, לא הייתה לישראל מישהי דומה לה. רק אחת כמו מיננקו, שאין מרחק שהיא לא מסוגלת לכסות בשלושה צעדים, יכולה לדלג בכזאת קלות מעל בור בגודל ארבעה עשורים.
ניר צדוק
9. ענת דרייגור
אפשר להמר כי מעט אנשים יוכלו לענות במדויק - בלי גוגל או ויקיפדיה - על השאלה "מי היה הכדורסלן הישראלי הראשון ששיחק בקבוצה אירופית?" התשובה היא "ענת דרייגור. לא כדורסלן, כדורסלנית".
הקריירה הבינלאומית של דרייגור הייתה שיאו של מסע שובר תקרות זכוכית, אבל אולי מה שהכי מרשים בקריירה הזו הוא שדרייגור לא ניסתה לשבור שום תקרה, וספק אם אפילו חשבה שהיא עושה איזו היסטוריה. היא פשוט שיחקה כדורסל בימים שבהם התגובה השגרתית הייתה "אישה משחקת כדורסל? אוי ואבוי, לא תמצאי חתן".
דרייגור לא התעסקה בשטויות האלה. היו לה 185 סנטימטרים, היא אהבה לזרוק לסל וקלעה כמו מכונה, אז זה מה שעשתה מגיל 14 עד 34. דרייגור זכתה ב־16 אליפויות ישראל, כשלאורך רוב הקריירה החזיקה כמובן בעבודה נוספת כי כדורסל נשים לא היה באמת דרך להתפרנס. אחרי שפרשה ב־1994 לקחה איתה את רסיסי תקרת הזכוכית, ומקדישה את זמנה לוודא שלילדות ולנערות יהיה הרבה יותר קל ללכת במסלול שהיא פרצה. העובדה שענת דרייגור לא זכתה עדיין בפרס ישראל היא אולי לא העוול הכי גדול בישראל של היום, אבל שיקוף לא רע של המצב.
ציפי שמילוביץ
10. אנסטסיה גורבנקו
עם כל הכבוד לג'ודו, התעמלות אמנותית ושאר הענפים האולימפיים שישראל מצטיינת בהן, שחייה היא ענף חשוב בהרבה. אחד משלושת ענפי הליבה של האולימפיאדה. לכן גם הגעה לגמר אולימפי היא הישג גדול יותר ממדליה בענפים הללו. מעצמות העולם משקיעות מאות מיליונים כדי לייצר שחייני־על, וישראל צריכה להתמודד מול תקציבים דמיוניים. העפלה לגמר שחייה באולימפיאדה משולה להעפלה למונדיאל. גורבנקו לא ביזבזה זמן על "תהליך" או "התבגרות" וכבר באולימפיאדה הראשונה שלה בגיל 17 היא העפילה לגמר, והייתה רחוקה רק 11 מאיות מגמר אישי נוסף. באליפות העולם האחרונה היא עלתה לגמר 200 מעורב אישי בזכות הרבה מזל (שלוש שחייניות נפסלו בחצי הגמר), אולם בגמר התעלתה על עצמה וסיימה במקום החמישי וכמעט שברה את השיא הישראלי, ששייך לה כמובן, והראתה שוב שהיא שייכת לטופ העולמי.
גורבנקו רק בת 20 ויש עוד קריירה ארוכה לפניה. כבר עכשיו היא אחת מהספורטאיות הגדולות שצמחו כאן. בכל תחרות היא מנפצת עוד ועוד שיאים, שאף שחיין ישראלי לא העז אפילו לפנטז עליהם. היא נמצאת במצב שעלייה לגמר אולימפי היא המינימום שמצופה ממנה, וזה רף שרק אסתר רוט שחמורוב הצליחה להגיע אליו. אם גורבנקו תמשיך כך, היא גם תעלה על הפודיום האולימפי, ובדירוג הבא של הספורטאיות הישראליות הגדולות בכל הזמנים - לאף אחד לא יהיה ספק מי צריכה להיות במקום הראשון.
גיא לייבה
11. אבישג סמברג
זו הייתה אחת ההפתעות היותר מרהיבות־עד־מדהימות בתולדות יחסינו עם האולימפיאדה. נערה בת 19 מרמלה שאיש כמעט לא הכיר, למעט חובבי טאקוונדו בישראל - ככל שיש כאלה - מגיעה לאולימפיאדה הראשונה שלה וזוכה במדליית ארד.
זה היה בלתי נתפס בטוקיו 2021, ונותר בלתי נתפס עד היום. איכשהו לא היה שם פספוס של הספורטאית שלנו ברגע האחרון, זה לא היה כמעט, לא ממש קרוב לא וחסר הגרוש והעולם פתאום לא היה כולו נגדנו. במקום לפזר את קלישאות התירוצים שאחרי, סמברג הגיעה למאני־טיים מפוקסת ברמה הגבוהה ביותר, מאומנת מאוד, מוכנה, ובקור רוח מרתק הכתה בערמומיות כל הדרך למדליה הראשונה שלה, כמובן, והראשונה שלנו בטוקיו, עובדה ששיחררה לא מעט לחץ מעל שאר המשלחת הישראלית.
העין של התקשורת בישראל נחה בדרך כלל על משחקי הכדור המובילים והעדשה מתרחבת בימי האולימפיאדות או אליפויות עולם, כשאז גם ענפים אפורים כמו ג’ודו או שיט מקבלים במה. טאקוונדו היה ענף כל כך זעיר בישראל, כה נטול יחסי ציבור או רייטינג, כך שעצם הבחירה של סמברג בו מפליאה. זו דרך מתישה, סיזיפית, נטולת ממתקים נלווים, מלאת אכזבות, וגם מכות מכאיבות שמשאירות סימנים הרבה אחר כך. סמברג עמדה בכל אלה ונתנה לטאקוונדו בישראל את נקודת הפתיחה שחצבה לפניה יעל ארד לג’ודו. היא הפכה מאלמונית למעוררת השראה, בלי שאף אחד ייתן לה סיכוי, למעט המועדון “שרעבי אמנויות לחימה”. ותמיד תהיה לנו פריז כדי לגלות את הפרק הבא.
רז שכניק
12. קרן ליבוביץ'
ישראל זכתה להצלחה רבה במשחקים הפראלימפיים לפני קרן ליבוביץ’, והיא אפילו אירחה אותם ב־1968. חוץ מלקומץ עיתונאים, לאף אחד לא היה אכפת. בשביל הציבור זה היה עוד אירוע נספח לאולימפיאדה, שלא לומר הערת שוליים, וגם עשרות מדליות לא הגדילו את נפח הסיקור ואת העניין הציבורי. בזכות סיפורה האישי ובעיקר בזכות הכריזמה שלה, קרן ליבוביץ’ עשתה את הבלתי אפשרי והפכה לסופרסטארית בישראל: ארבע מדליות זהב ושיאי עולם באחד משלושת הענפים הגדולים של האולימפיאדה (שחייה), אחרי פציעה קשה בשירות הצבאי.
זה משהו שבארץ לא היו יכולים להישאר אדישים אליו, ועזרו למפץ הגדול בספורט הפראלימפי בארץ להתרחש. ליבוביץ’ הוכיחה שבעזרת כוח רצון בלתי נגמר אפשר להשיג את כל מה שרוצים, אבל ספק אם דמיינה את הטירוף שהיה סביבה באותם ימים ואת ממדי השינוי שהיא תחולל עבור אלפי ספורטאים אחרים, שאחרי עשרות שנים בצל הספורטאים האולימפים, קיבלו הכרה מהממסד שגם הם כאלה.
אפקט ליבוביץ’ מורגש עד היום בספורט הפראלימפי הישראלי, שבדרך קבע מצליח לייצר שחיינים לטופ העולמי. ליבוביץ’ ניפצה את סטיגמת המסכנות של הספורטאים הפראלימפים, שעד אז היו זוכים לסיקור מתוך רחמים. היא הראתה שספורטאית פראלימפית יכולה להיות כוכבת גם מחוץ לבריכת השחייה ושינתה את היחס בישראל למשחקים הפראלימפיים. זה לא קוריוז ולא תחרות למסכנים, זאת אולימפיאדה לכל דבר.
גיא לייבה
נבחרת החלומות: מקומות 20-13
13 נטע ריבקין התעמלות אמנותית
14 שי דורון כדורסל
15 סילבי ז'אן כדורגל
16 לימור מזרחי כדורסל
17 אנה סמשנובה טניס
18 ענבר לניר ג'ודו
19 שלומית ניר שחייה
20 אורנה אוסטפלד כדורסל
