הייתי צריך להתחתן ב־8 באוקטובר 73' באולמי בית האומן בחיפה. בפועל, גייסו אותי בשבת, 6 באוקטובר, לגדוד 257 של חטיבת השריון 421, הראשונה שצלחה את התעלה.
אחרי המתנה של 11 שעות להסעה, נסענו ונסענו ובשתיים לפנות בוקר הגענו למיתלה. איך שהגענו אמרו לרופא שהיה לידי, "יש פה אוהל מלא פצועים, בוא תראה". הוא הלך וחזר. "אין את מי להציל, הכל מלא הרוגים", אמר. במקביל ראיתי אחד שמנקה את הנשק שלו ליד טנק, התקרבתי והוא סיפר: "חטפנו אר.פי.ג'י. כל הצוות נהרג, אני היחיד שנשאר". הטנק נראה שלם. כשהתקרבתי לתא הנהג ראיתי חור והבנתי שפה הייתה הפגיעה. הם נשרפו.
זו הייתה ההתחלה. אחר כך, בדרך לתעלה, מטוסים מצריים הפציצו את השיירה שלנו. כדי להינצל, כולם ברחו הצידה לחולות. באיזשהו שלב הבחנתי ברכב אזרחי, שעוצר וצועק לנו: "מהר! מי שרוצה לכתוב מכתב הביתה, נעביר למשפחתו". זה היה נציג של השגרירות האיטלקית, ואנחנו באמצע המדבר, חולות, לא היה לי על מה לכתוב. הוצאתי מהכיס את הנייר היחיד שהיה לי, ההזמנה לחתונה שלי, וכתבתי. למה הייתה לי הזמנה בכיס? כי במהלך ההמתנה להסעה, כשראיתי שמתעכבים, לקחתי מונית לרכסים, איפה שגרה טובה, אשתי לעתיד, ואמרתי לאבא שלה: "לא יהיה אירוע, אני מגויס". והוא אמר לי: "קח הזמנה, לך למפקד, ותגיד לו שישחרר אותך כי אתה מתחתן". כשהגעתי באמת באתי למג"ד, והוא מסתכל עליי: "חייל, תעלה על הזחל".
המכתב שעל ההזמנה לחתונה לא הגיע מעולם לטובה. אבל הגיעו מכתבים אחרים. באחד מהם אני כותב לה: "הבטחתי לאביך שאחזור מהר כדי להתחתן ביום שקבענו. המציאות הייתה אחרת. כבר ביום השני למלחמה הרגשתי אותה, על גופי ממש. מטוסי מיג ירדו עלינו, פגזים התפוצצו סביבנו והפצועים וההרוגים החלו אף הם להגיע. זהו רגע המשבר... מוציאים את ההרוגים מהטנקים, החיילים בהלם ממות חבריהם הטובים. חלקם, הפחד מורגש על פניהם... לאחר כל מה שראיתי וחשתי אמרתי לעצמי: 'מנחם, שתיפצע, שתלך לך יד או רגל, רק חזור הביתה חי אל אשתך האוהבת והוריך ואחיך'".
בסופו של דבר התחתנו באיחור של חודש וחצי. ב־18 בנובמבר 73' הייתה הפוגה קלה וטסתי בהרקולס עד לחיפה. מחתונה של 150 אורחים באולם, נשארה חתונה מצומצמת ברבנות בנוכחות משפחה קרובה. לפני שיצאתי החבר'ה מהפלוגה עשו מגבית, ונתנו לי כסף במתנה. לאחד מהצוות הייתה מכונית, פורד אסקורט, והוא נתן לי אותה לשבוע. נסענו לאורך כל חופי הארץ, מנהריה כמעט עד אילת. אחר כך הגיע הגיהינום. כשחזרתי לגדוד היינו כבר בפאיד, מעבר לתעלה.
לפני שנתיים חגגו לטובה ולי יום הולדת 70. לצערי הרב, מספר חודשים אחרי המסיבה היא נפטרה במפתיע. 45 שנה הייתי אזרח עובד צה"ל, מנהל מחסנים בחיל הים. נולדו לנו ארבעה ילדים ושבעה נכדים. הבת הבכורה שלי, רונית, נולדה בדיוק תשעה חודשים אחרי החתונה. סוף־סוף, אחרי שראיתי כל כך הרבה מוות, הגיעו חיים.
