ברונו שולץ // מבחר מכתבים, רשימות ורישומים } תרגום: מרים בורנשטיין } מאגנס } 285 עמ'
מפעם לפעם, במהלך הקריאה בקובץ המכתבים של ברונו שולץ, מצאתי את עצמי לוחש לו אל הדף שהכל יהיה בסדר. זה שקר, כמובן. הפרטים הביוגרפיים היבשים מעידים על כך שהכל לא היה בסדר. הכל היה איום ונורא. ובכל זאת, לחשתי כך בנחמה אמיתית, כיוון שלפחות אחת התשוקות הגדולות שעולות מהמכתבים — השאיפה, כמעט התחינה, להתקבל כבעל מעמד בעולם הספרותי — הגיעה לידי מימוש גדול יותר מששולץ יכול היה לדמיין בשעה שכתב אותם בגליציה. למעשה, עצם הדפסתו של הספר הזה הוא עדות למעמדו ולעניין הרב שהסופר והצייר היהודי־פולני ממשיך לעורר בעולם.
שולץ הוא חלק מקבוצת סופרים לא גדולה, שפירסמו מעט בחייהם אך זכו שייכתב עליהם הרבה לאחר מותם. גוף העבודות שלו כולל בסך הכל שני קבצים (מופלאים, שראו אור בעברית בכרך אחד: 'חנויות קינמון; בית המרפא בסימן שעון החול') ושורה של יצירות אבודות ובראשן הרומן 'משיח' שייסורי כתיבתו עולים ומוזכרים במכתבים. מול הספרים הדקים של שולץ עומדים מדפים מלאים בספרים על אודותיו. לא רק כתיבה אקדמית ומחקרית, אלא גם כתיבה על דמותו כישות ספרותית, שמגיחה שוב ושוב אצל כותבים רבים: מדויד גרוסמן שמילט אותו אל להקת דגי סלמון ב'עיין: ערך אהבה'; דרך אמיר גוטפרוינד שטווה סביבו עלילה בלשית ב'אגדת ברונו ואדלה'; עבור בניקול קראוס, שליהקה אותו ל'תולדות האהבה'; ועד הסופר הגרמני מקסים בילר שכתב את 'בראש של ברונו שולץ' כמכתב ממנו אל תומס מאן; ואפשר להזכיר גם את סינתיה אוזיק וג'ונתן ספרן פויר וזוהי רק תחילת הרשימה.
זאת לא רק הכתיבה המזהירה של שולץ — וירטואוז של שפה שברא בפרוזה דחוסה עולם סוריאליסטי, פנטסטי ואקסצנטרי, שגרמה לרבים כל כך להיקשר לדמותו, עד כדי יצירתו כיש ספרותי בעולם. חלק מכך קשור גם למיתוס של חייו הבלתי ממומשים ורציחתו האכזרית בגטו דרוהוביץ': מי שחלם לפרוץ כסופר בעל שם מהפרובינציה הגליציאנית שבה חי אל פסגת השפה והתרבות הגרמנית, מצא לבסוף את סופו בידי נציגי אותה התרבות, כאשר — כך גורס המיתוס שלא ברור אם אכן התרחש בדיוק כך — קצין הס"ס, שהשתמש בשירותיו של שולץ לציורי קיר בביתו, הסתכסך עם קצין ס"ס אחר, וזה בתגובה ירה בשולץ והודיע ליריבו כי "הרגתי את היהודי שלך".
מבחר המכתבים, הרשימות והרישומים של שולץ, שמתפרסמים כעת בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, נותן עוד קצת מהמעט ששרד מכתיבתו של שולץ. מעט מתוך המעט, כיוון שזהו מבחר מתוך מה שנמצא בשארית הפליטה ששרדה את חורבן מלחמת העולם השנייה. שהרי גורל מכתביו הרבים היה כגורל יצירותיו האבודות, ורוח הכיליון והאסון מרחפת על פני הספר ולצד הערות הביוגרפיות המוצמדות לשמות המכותבים (רבים מהם נספו בגטאות ובמחנות ההשמדה). באופן שאולי לא צריך להפתיע, דווקא בתוך המכתבים עצמם זוכים המאורות הפוליטיים הגדולים למילים קצרות, משניים לטרדות הקטנות של החיים ולחלומות הספרותיים.
שולץ, שמוצא את פרנסתו כמורה מתוסכל לציור ולנגרות בדרוהוביץ' הקרתנית, מנסה ליצור דרך ההתכתבויות קשר עם קבוצת הסופרים והמשוררים הפולנים (רבים מהם יהודים), שפועלים בערים הגדולות בין שתי מלחמות העולם. לצידם הוא מתכתב עם שורה של נשים שהיה איתן בקשרי ידידות כאלה ואחרים. אך גם כשהוא כותב לעורך ספרותי וגם כשהוא כותב לידידה — שולץ לא מפסיק להתנצל, להצטנע ולהמעיט בערך עצמו. בכתיבתו הוא מתלונן ללא הרף: על בדידותו, על הבעיות הבריאותיות ועל המחנק במקום הקטן שבו הוא חי. יותר מהכל, נדמה ששולץ מבקש שוב ושוב תשומת לב והכרה ספרותית, או לכל הפחות אפשרות להתפנות לכתיבה וכך לאשר את מקומו בעולם כיוצר.
"האם מעניינים אותך ענייניי האישיים?" שואל לפתע שולץ את רומנה הלפרין, חובבת הספרות הוורשאית, במכתב מראשית התכתבותם, "רצית קשר עם משורר ואת מוצאת אדם שקוע בענייני החיים המעשיים ביותר. למרבה הצער אינני עכשיו אלא אדם רגיל הסובל סבל אנושי פשוט, אדם שהקרקע נשמטת מתחת רגליו והוא אינו מוצא טעם בחייו". למזלנו, את הלפרין מעניינים ענייניו האישיים של שולץ: מהסתבכות ענייני החתונה עם ארוסתו, שלמענה אף עזב את הקהילה היהודית, ועד ניסיונותינו לקבל משרת עורך בוורשה. ההתכתבות עם הלפרין, שנמצאה בדירתה אחרי המלחמה, היא האוסף הגדול ביותר בספר, ונדמה שגם המשמעותי מצד היכולת של שולץ לעמוד ביושר נוקב מולה ומול עצמו.
לצד המכתבים מובאים גם מספר רישומים וציורים מעשה ידיו, וכן ביקורת ספרות ורשימות שכתב, הכוללים גם טקסטים שבהם ניסה לתמצת את ספריו עבור מו"לים אירופאים, בתקווה נכזבת שימצאו בכך עניין. ובהחלט מותר ללחוש לו, שהכל יהיה בסדר, הוא עוד יתורגם לשפות רבות. כך, למשל, הוא מייצג את הדבר שביקש לעשות ב'חנויות קינמון': "בספר זה נעשה ניסיון לחשוף את קורותיה של משפחה אחת, של בית אחד בפרובינציה, לא מתוך האלמנטים הריאליים שלהם, האירועים, האופי או גורלם האמיתי, אלא מתוך חיפוש מעל כל אלה, חיפוש אחר התוכן המיתי, המשמעות הסופית של קורותיהם".
כמו שכותב באחרית הדבר לספר פרופ' יעקב גולומב, שולץ הוא סופר פילוסופי, שהמיתוס מאפשר לו לשמש כמגן נוכח איומי הברבריות. בקריאה של המכתבים והרשימות נדמה שהמיתוס הפרטי של שולץ מתפרש קצת יותר, ואף מאפשר להביט ביצירותיו מחדש לאור גלגולי הנפש שלו. וכיוון שאנו עוסקים כאן במעט ששרד, כל מעט מהמעט מקבל משמעות יתרה. •
