"את הסיפור על נימיץ אתה מכיר?" שאל אותי תא"ל (מיל') רליק שפיר, בעבר מבכירי הטייסים בחיל האוויר. לא, אמרתי. ספר נא. "נימיץ, נושאת המטוסים הגדולה של הצי האמריקאי, מפליגה בים", אמר. "ההגאי רואה אור ממול. בים יש חוק: כלי שיט קטן חייב לפנות את הדרך לכלי שיט גדול ממנו. זוז הצידה, מצווה נושאת המטוסים. לא, משיב הצד השני, אתם תזוזו. אנחנו יותר גדולים, מתעקשת נושאת המטוסים. נכון, משיב הצד השני, אתם יותר גדולים, אבל אני המגדלור".
הסיפור בא עם מוסר השכל: כאשר המדינה עומדת לפני אסון, התנגשות חוקתית, כאוס פוליטי, אולי אפילו מלחמת אזרחים – השאלה מי גדול יותר, מי צודק יותר, מאבדת מחשיבותה. אם המחיר הוא לזוז הצידה, מוטב לזוז הצידה.
אכן, הסאגה בת שמונת החודשים של ממשלת בן גביר על מלא עומדת בפני נקודת הכרעה. אסון הוא אפשרות ריאלית. יש גם אפשרויות אחרות. שום דבר לא בטוח, לא מה שעתיד לקרות בעליון, בממשלה, ברחוב ולא המסלול הנכון שיחזיר את המדינה לשפיות. אתם לא יכולים לבנות על הפוליטיקאים, אמרתי השבוע לאחד שניסה לתווך. הכל בלתי צפוי והרשעות נתונה. הוא מיהר להסכים.
תחושת החירום אמיתית. גם המאמץ להגיע לנוסחה מוסכמת אמיתי. התוצאה מפוקפקת. היא מזכירה לי את הפוליטיקאי שאמר, אנחנו נמצאים על סף תהום, ועכשיו נצעד צעד אחד קדימה.
בבית הנשיא בונים עכשיו על החרדים. המחאה הבהילה אותם: נבהלו חברי הכנסת; נבהלו כותבים בתקשורת החרדית; אולי, בקצה, גם הרבנים. הם משוכנעים ששילמו מחיר גבוה מדי על הברית שכרתו עם נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר. הם מצטיירים בציבור החילוני כמובילי ההפיכה המשטרית, אף שאין להם עניין ברוב הצעות החוק שלה; הצעירים שלהם נשאבים לרעיונות של סמוטריץ' ובן גביר; והעיקר, הסיכויים לקבל חוק פטור משירות, שלם ונצחי, הולכים ופוחתים.
החשש מבן גביר וסמוטריץ' והקסם הלאומני, הכוחני, שנקשר סביבם, כל כך גדולים, שיש פוליטיקאים חרדים שמדברים עכשיו, בשיחות סגורות, על כמיהה לממשלת אחדות. גנץ ולפיד In, בן גביר וסמוטריץ' Out. הניסיון מלמד שמה שלוחשים פוליטיקאים חרדים בשיחות סגורות, לא מתממש בפועל. הפוליטיקאים הולכים בעקבות הרחוב, והרחוב צועק ימינה. אבל הפתעות יכולות לקרות: איש לא ניבא את בגין וקמפ דיוויד, את רבין ואוסלו, את שרון וההתנתקות. אולי דרעי ימצא מחדש את הכוח להתנתק מחללית האם.
ואולי לא. יש מידה של כפיות טובה בתלונות של החרדים על הממשלה. לא כיהנה בארץ ממשלה שגילתה נדיבות כזאת כלפי הדרישות הכספיות של המגזר שלהם. גם האוטונומיה החרדית התעצמה, וגם ההשפעה החרדית על המרחב הציבורי התעצמה. בינתיים, כל מה שביקשו, קיבלו, לבד משני חוקים: חוק הפטור משירות וחוק דרעי.
אוקטובר השחור
נתניהו מינה שניים לניהול המשא ומתן: רון דרמר ומיכאל ראבילו, פרקליט במשרד עורכי הדין של שני קרובי משפחתו, דוד שמרון ויצחק מולכו. השניים נהנים מאמונו של נתניהו ונחשבים לבעלי מזג טוב, מתון. עצם המינוי מוכיח, לכאורה, שלנתניהו יש עניין בהסכם.
לכאורה, לכאורה. לאורך כל הקריירה שלו התאהב נתניהו בטיוטות של הסכמים. לאחר שהגיע לטיוטה, נבהל. גם כשחתם על הסכם, במבט לאחור הוא התייחס אליו כאל טיוטה, נייר לא מחייב. כך עם הפלסטינים, כך עם האריתריאים, כך עם גנץ. עו"ד ראבילו הגיע למתווה מוסכם עם עובד יחזקאל, הפרויקטור מטעם בית הנשיא. הרצוג היה בתמונה; גם נתניהו. אישים במחנה הממלכתי, כולל גנץ, הגיבו בחיוב. ואז בא הפיצוץ.
4 צפייה בגלריה
היום אני חזק בפייסבוק ובאינסטגרם. לפעמים אני בטיקטוק: יהב על החוף, השבוע
(אלעד גרשגורן)
זה קורה להם בפעם השנייה. בפעם הראשונה פוצץ ההסכם, או מה שפירשו בבית הנשיא כהסכם, בגלל הסירוב של הקואליציה להקפיא את חוקי ההפיכה המשפטית לזמן משמעותי. לפיד היה מוכן לדון בהקפאה לשנה. הקואליציה התעקשה על שלושה־ארבעה חודשים. הקואליציה העבירה בכנסת את ביטול עילת הסבירות, והמשא ומתן נגמר.
אף על פי כן, המשא ומתן עם ראבילו התחדש, בפרופיל נמוך. גובשה טיוטה, הסכם מוכן לחתימה. נתניהו ידע ובירך; גנץ ידע ובירך. אחד מעמיתיו במחנה הממלכתי אמר שהוא מוכן לחתום על "99 אחוז מהמתווה", לא פחות. באה ההדלפה לערוץ 12, הישג עיתונאי נאה, ושוב חזרנו לאחור. הליכוד מתכחש, סמוטריץ' שולל, גנץ תוקף, נתניהו מציע לפתוח במשא ומתן כאילו לא היה משא ומתן ולא היה הסכם.
במערכת הפוליטית תולים את ההדלפה ביריב לוין: הוא ידע את הפרטים, היה לו אינטרס. השאלה מי הדליף לא חשובה בעיניי. לאורך כל שנות עבודתי העיתונאית למדתי, שהסכם שהדלפה מטרפדת אותו לא ראוי להיות הסכם. הדלפה עיתונאית היא לכל היותר מהמורה בדרך.
נתניהו יכול היה להתמודד עם המשבר בדרך אחרת. למשל, להודיע שהחליט על שינויים בממשלתו: יריב לוין יהיה שר החוץ; אלי כהן (או רון דרמר) ימונה לשר המשפטים. המהומה בליכוד הייתה שוככת לאחר יומיים, הוועדה לבחירת שופטים הייתה מתכנסת, והמשבר הפנימי היה לובש ממדים קצת יותר מתונים. לוין הוא אצבע בעין, כמוהו כבן גביר, כמוהו כסמוטריץ'. אלה אינם אנשים שיכולים להוביל ממשלה.
ביום שלישי יתקיים הדיון בעילת הסבירות בבית המשפט העליון. הרצוג מתכוון לחדש את המגעים מיד אחר כך. הנחת העבודה שלו ושל אחרים היא שהמשבר יגיע לשיא מתישהו באוקטובר, לאחר החגים. אוקטובר השחור: ההחלטות בעליון, הכשירות בצבא, הפטור משירות לחרדים, הדוח של בית הדין בהאג, ההפגנות, הסירוב של הממשלה לקבל את הדין, הכל יצטבר לשכבת פיצוץ אחת. עד אז הנשיא יעשה מאמץ אחרון להציל את המולדת.
זה תרחיש אחד. התרחישים האחרים פחות דרמטיים: בג"ץ יכול להחזיר את עילת הסבירות לכנסת, לצורך שיפוצים. החוק הנוכחי כוללני מדי, ברוטלי מדי, יודו גורמים בקואליציה. בית המשפט יכול לדחות את העתירות ולמצוא דרכים אחרות, לא פחות אפקטיביות, לפקח על עוולות הממשלה. הממשלה יכולה לקבל את הדין. האיום ששיגר שלשום יו"ר הכנסת אמיר אוחנה לעבר בית המשפט נועד לצרכים ליכודיים פנימיים. כאשר יולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת, הוא הודיע שלא יקבל את פסיקת העליון. זה היה משגה. מאז הוא מדשדש.
אולי אני טועה, אבל התפיסה שאומרת שיש כאן מאבק על מקבץ של חוקים בין קואליציה ואופוזיציה, ימין ומרכז־שמאל, מסתכלת על המצב מהצד הלא נכון של המשקפת. בעיניי זהו מאבק קיומי על עתיד החברה הישראלית, על החזון שלה. מתווה או לא מתווה, אם המגמה ששולטת בממשלה הנוכחית תימשך, השינוי יהיה בלתי הפיך. טוב שיש לנו נשיא שמבקש להציל את המדינה, אבל הוא צריך לשאול את עצמו איזו מדינה הוא מבקש להציל.
לא נורמלי
"אתה לא יכול לנרמל יחסים עם ממשלה שאיננה נורמלית", כתב שלשום תומאס פרידמן, בעל הטור המשפיע ב"ניו יורק טיימס". אני לא בטוח שהוא צודק לגבי כל ממשלה: טורקיה וסעודיה, למשל, מונהגות כרגע על ידי שליטים חפים מנורמליות, ואף על פי כן הן יעדים לגיטימיים לנרמול. אבל ישראל איננה סעודיה ואיננה טורקיה – עדיין לא.
זאת הטעות בבסיס המאמצים שמשקיע הנשיא ומשקיעים אחרים בהסכם שירגיע את המשבר: הרצוג מניח שהוא מתדיין עם ממשלה נורמלית, ממשלה שפועלת בתוך עולם מוכר, צפוי. הפשרה היא במרחק נגיעה. ואז, רגע לפני החגיגה, הפציינט מפוצץ לו את ההסכם בפרצוף. הרצוג מגלה שוב ושוב שלא מרפאים מגלומניה באספירין.
פרשת האריתריאים כמשל: 60 מטרים בערך, מסדרון אחד, מפרידים בין אולם הראל, בקצה המזרחי של בניין משרד ראש הממשלה, ללשכת ראש הממשלה, בקצה המערבי. ב־2 באפריל 2018 סיים נתניהו מסיבת עיתונאים חגיגית, עתירת בשורות טובות, והלך, מוקף בפקידיו ובמאבטחיו, מהאולם ללשכה. תוך כדי הליכה קיבל טלפון מבנו יאיר. השיחה קבעה איפה ואיך יחיו עשרות אלפי ישראלים ואפריקאים בשנים הבאות. נניח לרגע לשאלה החשובה הזאת ונתרכז בתהליך קבלת ההחלטות: מה חושב לעצמו המחליט, מה מתחולל בנפשו.
"זה יום חשוב, יום בשורה", אמר נתניהו קודם לעיתונאים. הוא דיבר בהתלהבות על ההסכם שיוציא מחצית מהאפריקאים למדינות זרות ויפזר את המחצית השנייה בארץ. "ראש המל"ל מאיר בן שבת פעל בהנחייתי במהירות רבה מאוד. האו"ם יוציא אותם ואפילו יממן את ההוצאה... אנחנו עושים את הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות בהסכם חסר תקדים. אני מציע לבטל את הביקורת ולהבין שהושג כאן דבר גדול למדינת ישראל".
אריה דרעי, שישב לימינו של נתניהו, הוסיף על דברי השבח: דרעי, אז שר הפנים, השקיע בהסכם את כל חוכמתו וניסיונו.
והנה, במהלך הליכה של כלום במסדרון הפכה הבשורה לאסון, לאיום קיומי. על פי עדותו של אחד הנוכחים, הבן דיווח לאביו על סערה ברשת: הבייס זועם על ההסכם. עד שנתניהו נכנס לאקווריום, ההסכם היה כלא היה. נעלמו גם 300 מיליון השקלים שנתניהו הבטיח לשיקום שכונות הדרום.
יש כל מיני לקחים מחמש הדקות האלה. האחד, הבייס שולט בנתניהו, לא להפך. ליתר דיוק, הבייס כפי שהוא משתקף ברשת החברתית וכפי שנתניהו הבן משווק אותו לאביו. יש מי שרואה את נקודת המפנה בפרשת אלאור אזריה, שנתיים קודם לכן: נתניהו גינה בהתחלה את החייל היורה וגיבה את הרמטכ"ל. כאשר נוכח שהבייס מתייצב מאחורי אזריה, התהפך ב־180 מעלות. ואולי נכון להקדים את המפנה ל־2005, בתום כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון. ההחלטות הקשות שקיבל הורידו את הליכוד בהנהגתו ל־12 מנדטים. מאז הוא נזהר מלחרוג ממה שמכתיב לו הבייס.
ויש לקח נוסף. השבוע, לאחר קרב הדמים בשבת בין תומכי הדיקטטורה באריתריאה למתנגדיה, כאשר ההתנהלות שלו לפני שש שנים חזרה לכותרות, נתניהו יכול היה לומר, בפשטות, שקלתי מחדש את פרטי ההסכם והגעתי למסקנה שבטעות יסודו. מנהיגות היא לדעת לחזור בך; מי שלא עושה, לא טועה. במקום זה גולל מסכת של טיעוני סרק ושקרים.
פוליטיקאים משקרים לתועלתם: הוא לא הראשון ולא האחרון. מה שמטריד באירוע הזה הוא שהשקרים לא הסבו לו שום תועלת: הוא שיקר סתם, על ריק. השקרנות הפכה מטקטיקה לדרך חיים. היא כרונית.
לכן קשה כל כך לפרשניו, מבית הנשיא ועד לאולפני הטלוויזיה, לנבא את המהלכים שלו. הם מנסים להפיח היגיון, עקביות, אסטרטגיה, במהלכים שאין בהם לא היגיון, לא עקביות ולא אסטרטגיה. הם מנסים לנרמל את מה שלא ניתן יותר לנרמול.
סמי הכבאי, בוב הבנאי
אמנון בר לב היה טייס קרב בחיל האוויר. 13 שנה עבד בחברת צ'ק פוינט, שבע מהן כנשיא החברה. לאחר שפרש, הקים חברה משלו, שמיישמת חוכמת המונים בתחום הרפואה. במרומי בית משופץ במרכז תל־אביב הוא בנה את הפנטהאוז שלו. ממול, הושט היד וגע בו, מיתמר המגדל החום של מצודת זאב, מעוז מפלגת השלטון. שלשום, כשנפגשנו בביתו, המגדל היה ברקע, נפקד ונוכח.
רליק שפיר, אמנון בר לב וידידיה שטרן הם שלושה שהתגייסו למאמץ להגיע למתווה פשרה (מאמר של פרופ' שטרן מתפרסם בהמשך המוסף). "אנחנו הטייסים אחראים לא מעט על הבערת האש", אמר שפיר. "אנחנו צריכים לקחת אחריות על מאמצי הכיבוי".
"מה פתאום", אמר בר לב. "לא אנחנו הבערנו את האש". שפיר חייך. "אתה אולי צודק", אמר, "אבל אל תיקח לי את המטפורה. אנחנו סמי הכבאי ובוב הבנאי".
השניים פעילים בפלג המתון של הטייסים שחברו למחאה. הם שותפים להקמת שתי מסגרות חדשות. האחת, "אלול", מגייסת תמיכה למתווה מוסכם; האחרת, "בראשית", חותרת להסכמה על אמנה חברתית.
מהחודשים הראשונים חיפשו קשר לרבנים מהציונות הדתית. "אפשר לחלק את הרבנים לשניים", אומר שפיר, "אלה שהאדמה היא הדבר שהכי חשוב להם, ואלה שהדמוקרטיה חשובה להם לא פחות. הרבנים מדן, נהוראי ושילת הסכימו לפגוש אותנו. הרב אבינר רצה ולא רצה ובסוף לא נפגש. לבנון היה בפגישה אחת ונטש".
"הרב טאו הטיל וטו", אמר בר לב.
"הרב מדן הציע שנעשה משהו יחד", אמר שפיר. "אני הבאתי את אמנון; הוא הביא את נהוראי. ניסחנו מסמך משותף – מגילת העצמאות כבסיס, הפרדת רשויות, עצמאות בית המשפט העליון ומגילת זכויות וחוקה כשאיפה לעתיד".
רוני אלשיך ותמיר פרדו הצטרפו. "לאלשיך יש השפעה מאגית על רבנים", אמר שפיר. "הוא אומר להם, בג"צ לא אמר לי אף פעם לא".
לאורך השנים, אמרתי, היו הרבה ניסיונות לגיבוש אמנה בין חילונים לדתיים. כולם נכשלו.
"לא בדיוק נכשלו", תיקן שטרן. "נוצרו קשרים בין אנשים משני הצדדים. גם זה חשוב".
"עכשיו המציאות שונה", אמר שפיר. "הבית בוער, והציבור משווע לפתרון".
"זאת הסיבה לתחושת הבהילות", אמר שטרן. "אם בג"ץ יחליט להתערב ולבטל את חוק הסבירות, חצי מהעם יאמר, אנחנו שיחקנו את המשחק הדמוקרטי, אבל אפילו את הדבר השולי הזה לא נותנים לנו להעביר. מספיק עם הדמוקרטיה. ואז הכנסת תתערב. רוטמן יריץ חוק עוקף בג"ץ. הימין ייצא להפגנות אלימות ושרי ממשלה יעמידו את הציות לבית המשפט למבחן.
"גם ההפך עלול להיגמר באסון: בג"ץ יכשיר את החוק. מאות אלפי מפגינים שהיום מעריצים את בית המשפט, יפנו לו גב. המרי האזרחי יתרחב. אנשים יעזבו את הארץ".
"הגענו לנקודה שמחייבת לייצר משהו חדש", אמר שפיר. "בשביל זה צריך זמן. תקופת הקפאה תקנה לנו זמן".
בר לב העיף מבט למגדל מולנו. "תסבירו לי", אמר, "אם נתניהו תומך בפשרה, למה הוא לא מחליט עליה חד־צדדית?"
"כי יזרקו אותו", אמר שטרן.
הניסוי נכשל
"לפני שאתה מגיע לחיפה, תיכנס לטירת־כרמל", אמר לי ליאור אל־חי, כתב "ידיעות אחרונות" בחיפה. "תראה את היקף הבנייה. חיפה שוקעת. טירת־כרמל ונשר פורחות. הן להיט".
פעם קראנו לה טירה – מחנה צבאי גדול ולידו שיכוני עולים. בתחילת עבודתי כעיתונאי נסעתי לראיין כדורגלן צעיר ומבטיח, כוכב עולה במכבי חיפה. שמו היה איל ברקוביץ'. הוא היה חייל בטירה. כשנפגשנו הוא אמר, עשה טובה, תקפיץ אותי לבסיס, אני צריך לחתום שם פעם ביום וזהו. הש"ג ראה את ברקוביץ' מרחוק. הוא הרים מיד את המחסום, בכבוד ששמור לרמטכ"ל. "איל, שתכניס גול בשבת", צעק אחרינו.
הבסיס הצבאי הצטמק, ומדרום, ממזרח וממערב נבנו בעיר מגדלי מגורים חדשים, בוהקים מלובן, הגבוהים ביניהם בני 25 קומות. חלק מהשיכונים עוברים התחדשות עירונית – משלוש קומות לחמש ושש. הצמתים הוסבו לכיכרות מטופחות, טובלות בירק. אין פלא שכל כך הרבה מועמדים מבקשים להיבחר לראשות העיר ולמועצה: תמונותיהם, בגודל על־טבעי, ממלאות את העיר.
מה קורה בחיפה, שאלתי את אל־חי. "חיפה מדממת", אמר. "היא משולה לאדם שאיבד רגל. לפני חמש שנים החליטו החיפאים לעשות ניסוי. הוא נכשל".
משפט דומה שמעתי לפני שנה, כשירדתי ועליתי ברכבל – בחיפה קוראים לו רכבלית – שמתוח בין תחנת הרכבת לב המפרץ לאוניברסיטה, במרומי הכרמל. הנוף היה עוצר נשימה והחיפאים בקרון היו ידידותיים. הם לא הבינו מדוע ראשת העיר שלהם, עינת קליש־רותם, ביטלה את הפעלת הרכבל בשבתות. חיפה היא העיר העברית היחידה שיש בה תחבורת ציבורית מסודרת בסופי שבוע. אוטובוסים בכבישים כן, רכבל באוויר לא. לך תבין.
11 מועמדים רצים כרגע לראשות העיר. הרשימה תצטמצם עד ליום הבחירות. על פי הסקרים, המועמד המוביל הוא יונה יהב. 15 שנה היה יהב ראש העירייה. לפני חמש שנים הובס. בניגוד לעצת אשתו וילדיו, החליט לשוב ולנסות את מזלו.
אין כמו חיפה בלילות
"אם אני נבחר", אמר לי, "זה יהיה הקאמבק היחיד בעולם בגיל הזה". הוא בן 79, גיל לא פשוט לקאמבק, ועוד לתפקיד תובעני, שדורש נוכחות 24/7. מה גם שיהב לא בא הפעם אל המנוחה והנחלה. הוא משוכנע שבא להציל את חיפה. למעשה, זאת סיסמת הבחירות שלו.
למה התושבים לא בחרו בך, שאלתי.
"בשבילי זאת הייתה הפתעה", אמר. "בדיעבד הבנתי שלא הייתה לי נוכחות ברשת החברתית. זה מה שדפק אותי. למדתי מה זה; הפקתי לקחים. היום אני חזק בפייסבוק ובאינסטגרם. לפעמים אני בטיקטוק".
אתה רוקד שם? שאלתי.
"לא", אמר. "אני מדבר".
הפסדת לא רק מכיוון שנעדרת מהרשת, אמרתי.
"מצאתי את עצמי בכל מיני מריבות לא ענייניות", אמר. "אני ראש עיר שלא יושב במשרד. הסתובבתי המון. ניגשתי לאנשים. אמרתי להם את דעתי. הם לא אהבו את זה. זה היה מיותר לחלוטין. למדתי שאמירות שאני שוכח, אנשים זוכרים כל החיים".
מה היה הלקח, שאלתי. החלטת להשתנות?
"הייתי עוזר של טדי קולק כשהיה ראש עיריית ירושלים. הוא אמר שאין מדינה בעולם שהטילה מס על כבוד. תן כבוד לאנשים, בלי גבול.
"אני אקים קואליציה מקיר אל קיר. הערבים יהיו בפנים; החרדים יהיו בפנים. אף אחד לא יישאר בחוץ. היתרון שלי הוא שאני יכול להיכנס לעבודה מהיום הראשון. אני לא צריך לשלם שכר לימוד".
את יהב אני מכיר מאז ששנינו היינו סטודנטים בירושלים. החלום שלי, אמר אז, הוא להיות ראש עיריית חיפה. ייאמר לשבחו: מעולם לא חיפש לעצמו חלומות אחרים. לספר האוטוביוגרפי שהוציא השבוע הוא קרא "המסע לחלום, מחלום ילדות עד לראשות העיר חיפה".
מה לא בסדר בחיפה, שאלתי. עיר יפהפייה, שני מוסדות אקדמיים מפוארים, אוכלוסייה טובה, דו־קיום יהודי־ערבי, סובלנות דתית. אין פלא שחיפה הייתה חלומו של תיאודור הרצל.
"העיר פשטה רגל", אמר. "ההגירה השלילית, שהייתה קטנה בתקופה שלי, גברה מאוד. שם המשחק הוא מקומות עבודה. המטרה שלי היא להוסיף 40 אלף מקומות עבודה. יש מעט מאוד התחלות בנייה. התרבות בעיר גוועת".
אז מה אתה אומר לבוחרים, שאלתי, טעיתם?
"זה הפלוס", אמר. "אני לא צריך להגיד. חודש אחרי הבחירות אנשים ניגשו אליי ברחוב ואמרו, מה עשינו?"
ואכן, בעודנו יושבים במסעדה על החוף, שניים מהסועדים ניגשו אליו וביקשו, תחזור יונה, תחזור. שניים זה לא סטטיסטיקה, ובכל זאת.
אם תיבחר, איך תפתור את בעיית החזירים, שאלתי.
"לפי הסקרים", אמר, "זאת הבעיה המטרידה ביותר את התושבים. כשאני הייתי ראש העירייה, מספר החזירים היו גדול פי שלושה. הסיבה הייתה מנהרות הכרמל: הפיצוצים הוציאו אותם החוצה. תושבים התחילו להאכיל אותם, והילדים פחדו. כינסתי את כל גורמי הטבע ופתחתי בדילול. כשקליש־רותם רצה מולי, היא הבטיחה לאוהבי החיות להפסיק את הדילול. מספר החזירים גדל מחדש, ובסוף היא חזרה לשיטות שלי. אני התחייבתי לפתור את הבעיה לגמרי בתוך 90 יום".
אנשים בגילנו, אמרתי, חושבים שהם יודעים הכל. בעיקר אם היו ראשי ערים. הם מתקשים להקשיב.
"לי קרה דבר הפוך", אמר. "יש לי היום יותר סבלנות לשמוע. למדתי איך מסתדרות ערים בחו"ל. אני בא לקדנציה אחת, ואני מוכן".
האם אתה מגיע מפעם לפעם לתל־אביב, שאלתי.
"אני חוזר משם עם התקף לב", אמר. "כל הקורקינטים והאופניים החשמליים, נוסעים שניים ושלושה על כל כלי, בלי קסדות, באור אדום, נגד הכיוון. חיפה עולם אחר: ההתנהגות, הצניעות. אני מאושר לחזור הביתה".
