האם המסורת היהודית מעוניינת בכל באי העולם או רק בבני עם אחד ויחיד? האם בסיס המחשבה היהודית הוא סיפור הבריאה של כל בני האדם בצלם אלוהים או מתן תורה לקבוצה אחת ויחידה, בני ישראל שאלוהים הוציא ממצרים? אלה שאלות שמנסרות בחללה של המחשבה היהודית מראשיתה. פילון האלכסנדרוני קבע שהתורה מתאימה לחוקי הטבע, ועל כן היהדות היא אוניברסלית מעצם טיבה. אלף שנה אחריו הציג הרמב"ם את השגת החוכמה, שהיא יסוד התורה, ככושר אוניברסלי השייך לכל בני האדם. אך למולם היו הוגים ובעלי הלכה רבים שהדגישו את ייחודם של היהודים, את נבדלותם ואף את "עליונותם".
את החיפוש אחר האוניברסליזם המקראי ראוי להתחיל בספר ישעיהו. ולא בספר כולו, אלא ב־15 פרקים מתוכו, שזוהו זה מכבר במחקר כיחידה לעצמה. בניגוד לראשיתו של הספר — שבו מרוכזות נבואות ישעיהו בן אמוץ, שפעל ביהודה במאה השמינית לפני הספירה, בתקופת האימפריה האשורית — פרקים מ' עד נ"ה מדברים על תקופה מאוחרת במאתיים שנים, בתקופת עליית ממלכת פרס. הנביא, שנבואותיו נספחו לאלה של ישעיהו בן אמוץ, הוא אמנם אנונימי (החוקרים מכנים אותו "ישעיהו השני"), אך זמנו ידוע — שכן הוא מזכיר את כורש מלך פרס ואף רואה בו את "משיח" ה'. בשנת 539 לפני הספירה כורש נכנס לעיר בבל שפותחת בפניו את שעריה ללא מלחמה. הנביא האנונימי מתאר את המאורעות הללו כרצון ה' אלוהי ישראל. אך מדוע מאמץ ה' את כורש לשליחו? לפי אותו נביא אנונימי ההשתלטות של כורש על בבל בסערה אינה רק שינוי גיאופוליטי אלא תיאולוגי־קוסמי. תפקידו של כורש הוא לשחרר את העם הנבחר, אך בה בעת גם להביא את בשורת אלוהי ישראל לאנושות כולה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ג־ד). כורש לא מכיר עדיין את אלוהי ישראל, שהוא, ולא האל הבבלי מרדוך, אשר שלח את כורש למסע הכיבושים. אך לא רק המלך צריך לדעת מיהו ה', אלא כולם: "לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס (כלומר כלום) בִּלְעָדָי, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד" (שם, ה־ו). האל המקומי רוצה להפוך עתה אוניברסלי, ולשם כך הוא שוכר את שירותיו של כורש הכובש.
1 צפייה בגלריה
(איור לפיוט "מלך אזור גבורה" של ר' אלעזר ברבי קליר לראש השנה )דרום גרמניה, 1320 לערך()
אותו נביא אנונימי מציע כאן מהפכה חסרת תקדים: מונותיאיזם. בדרך כלל התפיסה במקרא היא שיש אלים שונים, אך עם ישראל צריך להיות נאמן דווקא לה', אלוהי ישראל: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ב). לעיתים יש גם טענה שה' חזק או גדול יותר מאחרים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם, ה'?" (שמות ט"ו, יא). אך כאן יש טענה חזקה פי כמה: ה' הוא האל האחד והיחיד "וְאֵין עוֹד". כדי להוכיח זאת מציע הנביא תחרות. אלוהי ישראל קורא תיגר על כל האלים האחרים: "קָרְבוּ רִיבְכֶם, יֹאמַר ה', הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם, יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב" (ישעיהו מ"א, כא). זהו מעין משפט, שבו יוכיח כל אחד מן האלים לכאורה את כוחו: "ייתנו עידיהם (=יביאו את הראיות שלהם) ויצדקו (יוכיחו את צדקתם)" (מ"ג, ט). וכיצד מתחרים? הנה: "הַגִּידוּ הָאֹתִיּוֹת (כלומר האותות, הסימנים) לְאָחוֹר (שיבואו אחרי זה, בעתיד) וְנֵדְעָה כִּי אֱלֹהִים אַתֶּם" (מ"א, כג) — מי שנביאיו יוכלו להגיד עתידות, הוא הוא האל האמיתי. לא לשווא קורא הנביא לאלוהיו "קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ" (מ"א, ד). והנביא שלנו אכן מנבא את העתיד: אלוהיו יביא את כורש להשיב את בניו מן הגלות ולהפוך את ירושלים מרכז אמונה ופולחן עולמי.
• • •
ספק אם הנביא האנונימי שפעל בתקופת שיבת ציון יכול היה לנבא זאת, אבל הפעם הראשונה שנבואותיו "התגשמו" באופן רחב הייתה כ־600 שנה מאוחר יותר, עם עליית הנצרות אשר הפיצה את בשורת אלוהי ישראל ברחבי תבל, מספרד ועד להודו. ובאמת הנוצרים הראשונים ציטטו הרבה את הנבואות הללו בישעיהו. גם פילון מרבה לצטט מנבואות ישעיהו, ועותקים שונים של הספר נמצאו גם בקומראן.
אך במקום אחד כמעט שאין להם זכר: בתפילות שעוצבו על ידי חז"ל, יוצרי המשנה והתלמוד. תפילת שמונה עשרה, הנאמרת שלוש פעמים בכל יום, שמה במוקדה את עם ישראל. תפילה זו אינה עוסקת בצורכי היחיד, ואף לא בעולם כולו, אלא רק בקולקטיב היהודי. לא רק הברכות לשיבת ישראל, בניין ירושלים וביאת משיח בן דוד הן בעלות אופי קיבוצי, אלא גם הברכות האישיות לרפואה והצלה מנוסחות בהקשר של הקולקטיב: "גואל ישראל", "רופא חולי עמו ישראל". ייתכן שאין זה מקרה שפסוקים אוניברסליים אלה מספר ישעיהו נעלמו מן התפילות החז"ליות בדיוק בשעה שהפכו כה מרכזיים לנצרות.
אלא שלהתעלמות זו יש יוצא דופן אחד בולט: תפילת ראש השנה, וליתר דיוק ברכת מלכויות, העומדת במוקד תפילת מוסף בראש השנה. שלוש ברכות ייחודיות יש בתפילת ראש השנה: מלכויות, זיכרונות ושופרות. שתי האחרונות עוסקות במצוות החג: תקיעת השופר שנועדה לגרום לאל לזכור אותנו. אך מה לגבי הברכה השלישית, ברכת המלכויות? זו קשורה לתפיסה שראש השנה הוא יום המלכת האל. רעיון זה קדום מאוד. כבר במזרח הקדום בראשית השנה נחגג שלטון האלים על העולם. ואכן התרועה וההמלכה נקשרות זו לזו בפסוקים שונים "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כ"ג, כא), "הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהלים מ"ז, ב־ג).
אך על מי מומלך האל? מי ממליך אותו? האם רק ישראל או שמא "כָּל הָאָרֶץ"? לשם כך עלינו לעיין בנוסח הברכה. מלכויות, זיכרונות ושופרות ייחודיות בכך שהן ברכות המורכבות מפסוקים: פותחים וחותמים בפסוקי התורה ובאמצע — הכתובים והנביאים. והנה בפסוקי התורה המלך הוא מלך ישראל דווקא. כך משירת הים שעוסקת בהושעת האל את עמו מיד צר ועד לברכת משה בסוף התורה, שם מקבלים את המלך "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". אך כאשר עוברים לכתובים מגלים פתאום כי "לה' הַמְּלוּכָה וּמשֵׁל בַּגּויִם", כלומר בכל העמים, וכן רואים כי הוא בורא "תֵּבֵל", העולם כולו. השיא הוא בדברי הנביאים. החל בהכרזת ישעיהו השני "אֲנִי רִאשׁון וַאֲנִי אַחֲרון, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלהִים" וכלה בציפייה האוניברסלית הנגזרת מכך "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ".
בברכה עצמה החותמת את התפילה, המילה "כל" מופיעה לא פחות משמונה פעמים — מ"מְלוךְ על כל העולם" ועד "מֶלֶךְ על כל הארץ". הברכה מדגישה שוב ושוב את האינקלוסיביות: כל פעול, כל יצור, כל אשר נשמה באפו. גם בפתיחה המפורסמת שנוספה לברכה, הלוא היא תפילת "עלינו לשבח", שהפכה בימי הביניים לחתימת סדר התפילה שבכל יום, יש ציפייה אוניברסלית להשלטת שלטון האל בעולם כולו, וגם כאן חוזרת המילה "כל" שוב ושוב: "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יושְׁבֵי תֵבֵל, כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁון... וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עול מַלְכוּתֶךָ".
אך לא קלה הייתה דרכה של תפילת מלכויות. הנה כך אנו לומדים במשנה במסכת ראש השנה (ד', ה): "סדר ברכות (בראש השנה): אומר (ברכת) אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכויות עמהן, ואינו תוקע... (אומר ברכת) זיכרונות, ותוקע. (אומר ברכת) שופרות, ותוקע". הברכות משולבות בתקיעת השופר, וזה ייחודו של היום. אבל המשנה קובעת שבברכת מלכויות אין תקיעה, כלומר היא אינה חלק מהריטואל של היום, אלא מסונפת לתחילת התפילה. ואכן ר' עקיבא מוחה על כך במשנה ושואל "אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר?" כלומר אם זו ברכה של ממש, אזי ראוי לתקוע בשופר בסופה. באמצע המאה השנייה לספירה, יש ויכוח בין החכמים על מעמדה של ברכה זו. לאור מה שראינו, נראה שאין זה בכדי, שכן יש בתפילה זו חדירה של יסוד אוניברסלי חריף, יוצא דופן על רקע התפילה הלאומית הרגילה.
המתח בין האוניברסליזם והפרטיקולריזם נותר משוקע בנוסחי התפילה השונים. בימי ראשוני האמוראים, חכמי הגמרא, במאה השלישית לספירה, נקבע כי "כל ברכה שאין בה מלכות — אינה ברכה", כלומר כל ברכה שלא אומרים בראשיתה "מלך העולם" אינה תקנית. מאידך תפילת שמונה עשרה שבכל יום נפתחת במילים "אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" בלא אזכור "מלך העולם" כלל.
אם כן התפילה שנוצרה על ידי חז"ל מתמקדת בפן האתני, הפרטיקולרי. אך ההיבט האחר, האוניברסלי, לא הודחק לחלוטין. ובאמת אי־אפשר להדחיקו, שהרי הוא קבוע ועומד מבראשית — מאז סיפור בריאת אדם וחוה, מגדל בבל ופיזור העמים על פני כל הארץ. האוניברסליזם המקראי חוזר מדי פעם וניעור, אך במלא הדרו הוא מופיע פעם אחת בשנה, בתפילת המלכויות בראש השנה, המזכירה שבבסיס המונותיאיזם עומדת אחדות המין האנושי. •
ספרו של פרופ' ישי רוזן־צבי 'ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל' יצא בהוצאת כנרת זמורה דביר
