אני מת להיות חגיגי, ונרגש ומגויס, אבל בואו נודה באמת - נבחרת ישראל משעממת. טוב, אולי משעממת זו לא המילה הכי מדויקת, יותר בכיוון של נרגנת, חמוצה, גוררת אל הלובי של מוקדמות היורו יותר מדי תיקים מעיקים ומתאמצת להיראות כאילו הם לא מכבידים עליה. מצטערים, לא קונים את הפוזה. רואים לך.
למשחק הכי חשוב שלה עד כה בקמפיין מגיעה נבחרת ישראל עם יותר מדי אנשים שמחכים לה בפינה. תמיד היו ויהיו כאלה, חלקם הגדול אינטרסנטים, אבל נראה שהפעם המפלס עלה ועננת החמיצות שאופפת את החבורה של בניון־חזן, הכריעה גם לא מעט אוהדים שבעבר היו מצטופפים באצטדיון ר"ג ועכשיו תוקעים בה מבט סקפטי, אפילו מנוכר.
זה לא התחיל אתמול או לפני חודש, מדובר בתהליך והוא קשור פחות לכדורגל (אם כי גם יכולת מביכה מול אנדורה בהחלט תורמת לעסק) ויותר להתנהלות סביב הנבחרת. מהדחיקה של מונס דאבור החוצה ועד סיפור החדר בכיכובו של ערן זהבי, מהגרסאות המגומגמות על היעדרות דיא סבע ועד להכרה בכך שבנבחרת ישראל לא משחקים כרגע הכדורגלנים שנמצאים בכושר הכי טוב. למה ואיך? זה אולי מעניין ויכול לפרנס עשרות מוספי ספורט, אבל אי־אפשר להתנתק מהתחושה שעם אנשים שמפעילים קצת יותר אינטליגנציה רגשית ופחות שבויים בתוך האגו העצום־פגיע שלהם, היינו עולים מול רומניה עם נבחרת חזקה ומגוונת יותר.
גם מי שמצדדים בפרשת החדר בקביעת הכללים של בניון את חזן – ואני מצדד – לא יכולים להתעלם מכך שעם ניהול חכם יותר של המשבר, אפשר היה לפתור אותו בצורה טובה ובריאה יותר. בל נטעה, זהבי הוא מחולל הסערה, מי שיצר את הבעיה מלכתחילה וזה שצריך לרדת מהעץ, אבל מרגע שזו קרתה, מנהל/מנהיג טוב יודע לנווט ולהוביל גם את העובד המוכשר אך בעייתי אל הצד שלו מבלי שתיפגע סמכותו.
לעיתים נדמה שבניון וחזן מתנהלים כמו שני נהגים שלומיאלים שמצליחים להיכנס לכל הבורות האפשריים, גם אלה בצד הדרך (עזבו רגע זהבי, תראו את ההתקשקשות המיותרת עם סבע ואבו־פאני), ומאותו רגע הם לא מצליחים לשחרר את ההילוך ונותנים לאגו ולכבוד להוביל. זה הטייס האוטומטי שלהם.
¿¿¿
כשהטייס האוטומטי מכויל על אגו, אין מה להיות מופתעים שהאווירה מסביב היא חמוצה ונרגנת. ומה שמחדד את התסכול היא העובדה שזה בדיוק הפוך ממה שראינו מהנבחרות הצעירות בקיץ – חבורה מגובשת של שחקנים אנונימיים למדי, כאלו שעדיין לא טיפחו אגו מופרע, וסחפו אחריהם אלפי אוהדים חדשים שלא מסוגלים להבדיל בין למקין לחלאילי לגאנדלמן.
בנבחרת הבוגרת אנחנו מזהים כל שם, אבל גם מזהים את הגינונים, את האגו. בכל גול של זהבי בליגה אתה שומע את הרחש..."איך, לעזאזל, הוא לא בנבחרת?". זה לא חייב ממש להיאמר, אבל זה כל הזמן שם. כל גול הוא התרסה כלפי המציאות, כל פיו־פיו, כאילו מכוון היישר אל תא הכבוד שבו יושב המנהל המקצועי של הנבחרת.
ובניון? הוא בשקט כרגע. אבל רואים עליו. רואים כשהוא חוגג בקפיצות עולצות גול מזליקי של אוסקר גלוך בתוספת הזמן מול בלארוס. זו לא התרסה, יותר התפרצות של הקלה. לרגעים זה יכול להיראות כמו מצוקה.
מחר בניון יישב ביציע ברומניה וינסה לשמור על מבט אטום, אולי ענייני. אי־שם בדובאי יישב זהבי, אולי בבריכה, וינסה לשמור על אווירת חופשה, אולי מדי פעם יציץ בלינק בטלפון. שתי מפלצות אגו, במרחק אלפי קילומטרים זה מזה, וביניהם נבחרת כדורגל שרוצה לעלות סוף־סוף לטורניר גדול.
¿¿¿
נחזור למילה "משעממת". נסו להיזכר ברגע גדול של כדורגל בארבעת משחקי הקמפיין עד כה. לא ממש תמצאו. פה מהלך ראוי של מנור סולומון, שם גול של גלוך מקרן שהוא יותר דרמטי מאשר מרשים, אבל לא הרבה יותר.
במשחק חוץ מול יריבה ישירה על המקום השני פוטנציאל הזהירות גבוה במיוחד, מה שאומר שיש סיכוי טוב שנקבל עוד שעמומון טקטי מפחית שמחת חיים. מי שיכול לשפר את המצב הזה הוא סולומון, שמביא איתו אבק כוכבים מלונדון ומגיע בכושר לא רע בכלל אחרי שני בישולים בפרמייר־ליג.
מנור גם מביא איתו משהו נדיר במחוזותינו: כישרון גדול עם מינימום אגו. לידיעת הצופים ביציע הכבוד בבוקרשט ובבריכה בדובאי.
שלוש קטנות
1. עם כל הכבוד לצמד של מיירון ג'ורג', מחאת החולצות של בית"ר היא המהלך המבריק ביותר של המועדון עד כה.
2. הבנתי שבאקדמיה ללשון מחפשים מילה בעברית ל"קרינג'". לפעמים כל מה שצריך זה להסתכל על ההגנה של מכבי נתניה.
3. תודו שהיה שווה כל הרעש של משחקי האגדות בשביל הגול ובעיקר ההתרגשות של רובן עטר.
