אפשר וצריך לתת לנבחרת האמריקאית הנחות. לברון ג'יימס לא היה בסגל, וגם לא קווין דוראנט, סטף קרי, דווין בוקר, אנתוני דייויס, ג'ימי באטלר, ג'ייסון טייטום או ג'ה מוראנט. ארה"ב שלחה לאליפות העולם את הזמרים המחליפים, פלייבק. שחקנים כמו בובי פורטיס לא היו מגישים מגבות ל"נבחרת החלומות" של 1992. אבל ההנחה הזו לא יכולה לקחת מאומה מההישג האירופי הכפול בחצי הגמר, שבו ניצחה גרמניה את ארה"ב וסרביה הדיחה את קנדה (הגמר בפיליפינים היום ב־15.40).
קחו לדוגמה את דניאל תייס, הסנטר הגרמני, שחקן NBA שולי. עשה קריירה יפה של שחקן תשיעי עם 7.6 נקודות ו־4.9 ריבאונדים למשחק. אתה לא מצפה ממנו להרבה. הוא רק אמור להשאיר את המעיים שלו על המגרש. והנה בחצי הגמר, תייס נתן 21 נקודות ב־67 אחוז מהשדה פלוס שבעה ריבאונדים, ועוד נגד ג'ארן ג'קסון, שחקן ההגנה המצטיין של ה־NBA בעונה האחרונה.
ארבעה מחמשת השחקנים הכי טובים ב־NBA מגיעים מאירופה וקמרון. שלושה מהם זכו בתואר ה־MVP של העונה ושניים הובילו את הקבוצות שלהם לאליפות. האימפקט הזה ידוע כבר כמה שנים. מה שהאליפות הזו הוכיחה לנו, חוץ מהגנה אמריקאית גרועה ורגש פטריוטיזם חזק אצל האירופיות, זה שהפער מצטמצם גם בקרב שחקני הדרג השני. גם שם מתחילה להתבטא חדגוניותו של השחקן הצפון־אמריקאי לעומת הכישרון המגוון יותר של שחקנים אירופים.
האופציה השפויה
בלי דטלף שרמפף לא היה דירק נוביצקי, אבל ההשראה של נוביצקי כבר הייתה הרבה יותר פורייה. "אני זוכר שכשהיינו ילדים, אז זה עבר לנו ליד האוזן שדירק הפסיד את האליפות למיאמי ב־2006. עוד לא היינו בכדורסל והיה מונדיאל בגרמניה", אמר בעבר מוריץ ואגנר, שהיה אז בן תשע. "אבל ב־2011, כשדירק זכה, זה היה הכל. הבנו מה זה אומר לנצח ולהצליח ולמתוח את הגבול, הוא נתן לנו חותמת שזה בסדר לרצות להיות שחקן כדורסל".
ואגנר היה בן 14 ב־2011. אחיו פרנץ היה בן תשע. שניהם משחקים היום ביחד באורלנדו מג'יק. ביום שישי שניהם שרפו את נבחרת ארה"ב עם 32 נקודות משותפות בדרך ל־111:113. כשנוביצקי חזר כאלוף לעיר הולדתו וירצבורג, ילד בן תשע, יליד העיר, עמד בצידי השיירה וצעק "דירק MVP". גם הילד הזה, מקסי קלבר, משחק היום ב־NBA (אבל לא באליפות העולם בגלל פציעה). יש עוד שלושה גרמנים שמופיעים ב־NBA.
אבל אפקט נוביצקי הוא הרבה יותר נרחב מעוד שחקן ועוד שחקן. הליגה הגרמנית היא אחת התחרותיות באירופה, עם מועדוני איכות כמו באיירן מינכן, אלבה ברלין, באמברג וטלקום בון (ניצחה את הפועל ירושלים בגמר ליגת האלופות של פיב"א). האולמות מלאים, ההתעניינות גדולה, הספונסרים מגיעים, התקציבים מתנפחים וחוזים עם חברות שיווק הפכו את הבונדסליגה לאחת הפעילות ביותר ברשתות.
תוסיפו לכך את הפיחות הגדל בהישגים הלאומיים בכדורגל, ואת חוסר התחרותיות בליגת הכדורגל הגרמנית, ופתאום כדורסל הוא אופציה שפויה לחלוטין. ועדיין: נוביצקי הוא האפקט העיקרי. הוא הפך את הכדורסל לאופציה לגיטימית לילדים. הוא שם פנים לענף.
המלחמה על הדגל
סרביה, בלי ניקולה יוקיץ', השחקן הכי טוב בעולם, טיילה לגמר נגד קנדה מפוצצת הכישרון (86:95). לסרביה תמיד יש רזרבות של איכות, בוגדן בוגדנוביץ' מעורר מחשבה מה היה קורה אם באמת היו נותנים לו קבוצה. הגרמנים גבוהים וחזקים והם יכולים להכיש אותך בהתקפה בכל מיני אופציות (שרובן מתחילות בדניס שרודר המעולה), אבל מבחינות רבות סרביה היא היריבה החזקה ביותר שמצפה לגרמניה הבלתי מנוצחת באליפות הזאת. כישרון, קבוצתיות, משמעת ומאמן־על בדמות סבטיסלב פשיץ' הם כלים משניים במתכון הניצחונות הסרבי. מדובר בחבורה פטריוטית שנלחמת על הדגל. אזורית לא עובדת נגד הדברים הללו.
