קבוצת כדורגל, כמו כל דבר בצה"ל, מורכבת משלושה חלקים: צוות מקצועי (שחקנים ומאמנים), הנהלה ואוהדים – והביצועים של כל אחד מהם משפיעים על מצבה, ובכלל זה מספר נקודות הליגה שהיא צוברת. אם השחקנים (בהדרכת המאמנים) מצליחים על הדשא הם מנצחים וצוברים נקודות; אם ההנהלה מפשלת מבחינה כספית, הקבוצה עלולה לספוג הורדת נקודות, או במקרה הקיצוני – להגיע לפירוק; ואם האוהדים נוקטים אלימות מכל סוג שהוא, גם כאן קובע התקנון שהעונש עלול להגיע גם להפחתת נקודות. “אחריות שילוחית” קוראים לזה, ועדיין לא מצאו בעולם דרך אחרת לטפל בבעיה.
ולכן, זה מקומם שמכבי חיפה, ולפני כן בית"ר ירושלים, טוענות שהפחתת נקודות על התנהגות קהל אינה ספורטיבית ושההכרעה צריכה להיות על הדשא. הרי הכל חלק מהספורט, כולל האוהדים. כשהם מעודדים ודוחפים את הקבוצה זה ספורטיבי, וכשהם קוראים קריאות גזעניות או מפעילים פירוטכניקה זה לא ספורטיבי? גם האבוקות מגיעות בסופו של דבר לדשא.
טענה מקוממת נוספת, שבה משתמשות כל הקבוצות, היא שהעונשים המוטלים עליהן בבית הדין המשמעתי פוגעים בהן כלכלית ומקצועית. בוודאי שהעונשים פוגעים בהן, זו המטרה שלהם – להעניש. ההגדרה של ענישה היא "פגיעה באנשים שחרגו מנורמות המסגרת החברתית, ובאה בתגובה לפשע או להפרת הנורמות", ובמקרה שלנו עבירה על תקנון ההתאחדות. האם התקנון מיושן? כן. האם צריך לעדכן אותו? בוודאי. אבל בינתיים צריך לקיים אותו, אחרת נגלוש לאנרכיה.
עם זאת, לענישה תפקיד נוסף והוא לייצר הרתעה – וכאן הקבוצות צודקות כשהן טוענות שהעונשים בבתי הדין לא מרתיעים את האוהדים העבריינים. גם העונשים המוטלים בבתי המשפט האזרחיים לא מרתיעים אף אחד. עובדה שהפשיעה במדינה גואה למרות שבתי הכלא מלאים. אפילו מסעות ההסברה לא עוזרים. למרות כל האזהרות והדיבורים בקיץ, אוהדים של מכבי חיפה השליכו אבוקות במלטה ועם חידוש משחקי הליגה אוהדים של הפועל חיפה הצטרפו ל"משפחת העמים" והפעילו פירוטכניקה במשחק נגד בית"ר ירושלים בבלומפילד. אז מה הפתרון? לתפוס את אותם עבריינים אחד־אחד, בכל האמצעים, ולהשליך אותם לכלא. או לפחות להרחיק אותם מהמגרשים לתקופות ארוכות.
