שרית פולק, 32, ילידת חיפה, שירתה כמפקדת בחוות השומר ("לכל חייל הייתי אמא ואחות והכל"), ניהלה עסק לעוגיות ("שריתוש"), בעלת תואר במשפטים, נישאה ללירז רוסו ("אף פעם לא קראתי לו סטטיק"), בהווה אשת עסקים, שותפה בחברה להפקת אירועים ("המקצוע שלי הוא לחגוג את האהבה") וטאלנטית בסוכנות יולי. יוצרת תוכן וחולה על מצלמה. חייכנית ודעתנית. לפני חצי שנה עקרה לתל־אביב. שותה זירו עם קרח. מחלקת את אצבעותיה בין סיגריה אלקטרונית לסיגריה רגילה. מאמינה בטוב. שנה אחרי הגירושים מוכנה לפתוח את הלב ולתת צ'אנס לעצמה ולזה שעדיין לא בא. רגע לפני השנה החדשה היא מדברת על האירועים המשמעותיים בחייה ועל השיעורים שלמדה.
מותו של צחי, אחי הגדול
"בראש השנה שעבר הייתי בנקודת חיים אחרת לחלוטין, בשלהי הפרידה. עוד הייתי נשואה, אבל כבר לא היינו יחד, והמקום שבו הייתי נראה לי עכשיו כמו מגלגול אחר. ברור שזו הייתה שנה קשה, שנה של משבר, אבל לרגע לא הייתי מגדירה אותה בתור 'השנה הקשה בחיי' מפני שברוך השם, אף אחד לא מת. בתור מי שחוותה אובדן בגיל צעיר מאוד – הייתי בת 14 כשאחי צחי נהרג בגיל 26 במפעל השיש שבו עבד – יש לי פרופורציות. רכשתי אותן בדרך הכי מכאיבה. עדיף ללמוד אותן מניסיונם של אחרים.
"כשצחי נהרג, מפני שהאיש על המלגזה לא כיוון את השיש בצורה הנכונה והוא נפל עליו, כעסתי על העולם, כעסתי על אלוהים, אפילו כעסתי על צחי ממקום של 'למה עזבת אותי? אני אחותך הקטנה'. הוא ואני היינו מחוברים ברמה נשמתית. במפעל לא עבדו עם קסדות והוריי, שהתרסקו לגמרי, לא רצו כסף, הם רק רצו שהמפעל ייסגר, וזה לא קרה. אחרי הלוויה והשבעה עשיתי קאט והפסקתי לבכות. הדחקתי את המוות של צחי והמצאתי לו חיים. סיפרתי שיש לי שני אחים, אחד בחיפה והשני חי בארצות־הברית ואני מחכה שהוא יחזור הביתה עם מתנה בשבילי. לא הבנתי איך אני אמורה לחיות בלעדיו.
"התפנית התרחשה אצלי אחרי הצבא. טסתי לתאילנד, הסתובבתי עם חבורה תל־אביבית, וכשאחד מהם הלך לעשות קעקוע קפצתי: 'אני באה איתך'. דווקא בחו"ל יש אנרגיות שפותחות ומשחררות אותך. מצאתי את עצמי יושבת ומספרת לאדם שבקושי הכרתי על אחי שנהרג. עשיתי קעקוע של שתי האותיות הראשונות של שמו, טי וזד, וכשחזרתי ארצה פתחתי לו אתר הנצחה, התחלתי לשתף ומאז לא סתמתי את הפה. אמא אמרה לי שבכל פעם שאחד הקוראים מזיל דמעה בעקבות משהו שכתבתי היא מרגישה שזוכרים את צחי וזה עושה לה טוב. זה איפשר לי להיסחף, כי בשביל מה נבראתי? כדי לשמח את אמא שלי. ביהדות אומרים שכאשר הנשמה יורדת לעולם היא בוחרת לעצמה את הוריה ואת השיעורים שתעבור בחייה, ותמיד ידעתי שהבחירה שלי הייתה מעולה".
הגירושים מסטטיק
"מיום שנולדתי הרגשתי שתפקידי להביא למשפחה שלי אור ושמחה. אמא עברה 12 שנות טיפולים עד להיריון השלישי, שבו נולדה לה בת אחרי שני בנים, וקראה לי בשם אמה, שרה־שרית. סבתא שרה גרה אצלנו עד יום מותה, בגיל 90 פלוס. היא נפטרה לפני החתונה שלי, אבל הספיקה להכיר את מי שהיה מיועד לי. כן, לירז היה שיעור שהנשמה שלי בחרה לעבור.
"אז היום אני סוגרת שנה של משבר ומודה על כך שזה היה רק משבר, לא משהו בלתי הפיך עם תווית של סיום. אני מתייחסת למשבר הזה כאל אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיי, כמו המשבר הכלכלי שהמשפחה שלנו חוותה. מה שעברתי חישל אותי מפני שלמרות הקשיים הרגשתי עטופה. הבית היה שלם וגדלתי בתחושה שאם יש אהבה אין משהו שהוא בלתי אפשרי. מה שספגתי מהוריי עמד לצידי גם בפרידה מלירז. לרגע לא האשמתי את עצמי, מפני שאני יודעת מי אני ומה הבאתי לשולחן. לפעמים דברים לא עובדים ואין טעם לצאת בהאשמות מפני שזה לא ייתן לך שום דבר. אם זה קרה אז זה היה צריך לקרות. ומה יקרה עכשיו? בעלי לשעבר ברוך השם חי ונושם ובועט ועובד ושימשיך ככה, אני מאושרת בשבילו ומאושרת בשבילי. כולנו רואים שמש בבוקר. תודה.
"כשהבית שלכם מתפרק וזה כואב – זה שלכם, לא של כל העם. מה קרה? שום דבר דרסטי. אנחנו מאוד אוהבים ומאוד חברים, אבל בחיים אין ביטוח. קורה שזה לא עובד. לירז הוא העבר שלי והיום כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר. גם הגרוש שלי וגם אני לא חיפשנו פרובוקציות, הדבר האחרון שרצינו היה להכניס את כל המדינה לתחתונים שלנו, כמו שקרה. כנראה שזה משהו שצריך לקחת בחשבון כשהחיים שלך מתוקשרים. ציפיתי שיהיה איזשהו קו אדום, טיפה של רגישות, משהו מהפרטיות, ולא היה. יותר מזה, אנשים חשבו שהם יודעים מה קרה. פחחח. אם אני לא שופטת אותו והוא לא שופט אותי – אף אחד לא יכול לשפוט אותנו, למרות שזה מה שכולם ניסו לעשות. כשהתחילו לדווח על הזוגיות החדשה של לירז היה לי קוואץ' בלב, בכל זאת, את רואה את בעלך לשעבר מול העיניים שלך. כשהתחילו לשאול אותי אם לדעתי הם מתאימים אמרתי 'די, הגזמתם'. אני לא הפסיכולוגית של 'חתונמי'. אין לי קשר אליהם.
"את שאלת ה'למה זה קרה' מחקתי מזמן. לא תמיד צריך לדעת את כל התשובות. האלוהים, היקום, יש מי שכיוון את הגורמים השונים לעבר הדבר שהייתי אמורה לעבור. את זה אני חיה. במקום לעצור את החיים בתהיות ובחפירות, בחרתי להתעלם מהטפל ולהתרכז בעיקר. למדתי להיבנות מהדברים הטובים שקורים לי וגם מהמחשבות על הדברים הטובים שיקרו לי. למדתי לקדש הצלחות קטנות. את כל זה עשיתי בטיפול פסיכולוגי של חצי שנה.
"כשאחי נפטר סירבתי לטיפול, אפילו לא ידעתי שפיתחתי חרדת נטישה, למרות שבטיולים של התיכון תמיד פחדתי ולא על עצמי, פחדתי שיקרה משהו למי שאני אוהבת. אחרי הפרידה מלירז הרגשתי שאני חייבת לדבר, והפסיכולוג עזר לי לגעת במקומות הכי כאובים. יש מצב שמתישהו אחזור אליו. זה טוב לפרוק. נכון לעכשיו אני מרגישה שבא לי פחות לדבר ויותר להגשים ולעשות".
הקריירה שלי
"'רוסו' הוא שם החברה להפקת אירועים שבניתי עם השותף שלי, בן חבה, שהוא חבר שלי מעל עשור. הוא איש הסודות שלי. הטלפון הראשון. כשהקמנו את החברה, לפני ארבע שנים, החלטנו לקרוא לה 'רוסו' לא רק בגלל שהייתי על סף חתונה ושינוי שם המשפחה. 'רוסו' נשמע לנו שם בינלאומי ולשם התכווננו. ועשינו את זה. אנחנו עובדים המון בחו"ל, יוון וארצות־הברית, עכשיו מתקדמים לעבר קנקון, ובכל מקום השם הזה עובר חלק. אחרי הגירושים חזרתי לשם המשפחה שלי, פולק, והעובדה שהמיתוג שלנו נשאר 'רוסו' לא אומרת שהעסק קשור ללירז ושיש לו אחוזים. מה, אני אחליף את שם החברה שלי לפי התנודות בחיים שלי?
"בן ואני עובדים קשה מאוד, ממש קורעים את הלא משנה מה. זו עבודה מסביב לשעון ויש לי מלא טיסות. נעזרתי בפסיכולוג כדי לצאת מאזור הנוחות שלי. לפני חודש וחצי נכנסה לי טיסה לאתונה, וכיוון שאף פעם לא טסתי לבד צירפתי אליי חברה. ביזנס ופלז'ר. מומלץ. בדקה ה־90 החברה נאלצה לבטל, ונכנסתי לפאניקה, או־מיי־גוד, איך אסתדר באתונה לבד, אין לי ביטחון באנגלית שלי – עכשיו אני עובדת עליה חזק עם פודקאסטים וספרים באנגלית – ומה יקרה אם אלך לאיבוד. בלגן. בסוף ארזתי מזוודה, עליתי לטיסה ומאז אני כבר לא מפחדת לטוס לבד. כשאת עושה משהו שבעבר פחדת ממנו זה טוב לך, את מרגישה חזקה. לא סימנתי וי בצ'ק ליסט שלי מפני שכבר אין לי רשימות. הכל סוער ודינמי, אני מסמנת וי בראש.
"בינינו? מה זה לטוס לבד לעומת לישון לבד? מבית הוריי עברתי כמה בניינים לדירה עם לירז. יכולתי להישאר בחיפה, יכולתי לחזור להורים, הם הבטיחו לפנק אותי, אבל לא רציתי לחזור לאחור. רציתי להתקדם ולצאת אל העולם ופחדתי לישון לבד. לפני חצי שנה עברתי לתל־אביב, לבניין נחמד, עם שכנות שהפכו לחלק מהשגרה שלי. אנחנו נפגשות לקפה, יוצאות להליכה ובסוף היום כל אחת חוזרת למקום שלה וללבד שלה".
ההתנסות שלי בריאליטי
"היום המטרה שלי בחיים היא להצליח, להגשים את מה שאני חולמת וליהנות מהדרך. לפעמים ההצלחה מתפוצצת בבום היסטרי ולפעמים היא מתפתחת לאט ובזהירות. וזה השביל שבו בחרתי ללכת, גם בעסקים וגם במישור הפרטי. אני עוברת תהליך ובכל פעם חושפת עוד פיסה ממני, עוד רובד, אני לא נותנת הכל על הוואן. ב'האח הגדול' הצופים התרשמו שאני אדם טוב עם פרופורציות בריאות. כשיצאתי מהבית צצה אפליקציית ת'רדס, שבה חשפתי את הצד המצחיק והשנון שלי ברמה של 'איפה היית עד היום?' כשצייצתי שבא לי לאכול משהו מסוים, ומישהו הגיב 'אולי את בהיריון?' עניתי 'ממי אני אהיה בהיריון, כפרה עליך, כבר שנה אני באלכסון'. לתוכניות טלוויזיה אני באה כדמות עגולה שיש בה את כל מניפת הרגשות. הכלי החזק שלי הוא הפה שלי. אני אוהבת את היכולת שלי להתחבר לאנשים באינטליגנציה הרגשית שלי ולזהות מצבים באינטליגנציה הרגילה. הנה, בסוף לא התאפקתי והרמתי לעצמי. בקטנה. ברשת אני מעלה נושאים שמעניינים אותי כמו דימוי גוף של נערות. אין כדור לביטחון עצמי. כמעט כל אחת נאבקת עם המפלצת הקטנה שיושבת לה על הכתף ואומרת לה 'את לא יכולה'. כשאת לומדת לאהוב את עצמך ולקבל את מה שאת לא אוהבת בעצמך, השמיים הם הגבול".
הגבר הבא שלי
"עכשיו אני מרגישה במשבצת של אור. יש בי את היכולת להוות נקודות אור להמון אנשים, לכאלה שחוו אובדן, משברים כלכליים, גירושים. לא תמיד מצליח לך, גם אני קיבלתי ועדיין מקבלת הרבה 'לא'. ואני עדיין לבד. אמנם מאוד מוקפת ומחוזרת, אבל גם אם שמתי עין על בחור והיה בינינו קליק עוד לא הגעתי למקום שבו אני משבצת אותו כפרטנר לחיים שאולי, הלוואי, יהיה גם אבי ילדיי. אני מאמינה שהגבר שלי עובר כרגע איזשהו מסע שמקביל למסע שאני עוברת. כשכל אחד מאיתנו יגיע לנקודה שבה אנחנו אמורים להתחבר – זה יקרה. מתי ואיך זה יקרה? איזה עניין היה בחיים אילו ידענו הכל מראש?
"אני קמה בבוקר, מסתכלת על השמש ואומרת תודה. יש לי יכולת למלא את המקרר? תודה. כשבן אדם מקטר 'קשה לי' אלוהים אומר לו 'בוא, אני אראה לך מה זה קשה' ונותן לו בומבה. כשאתה נמצא במקום חיובי ועטוף במחשבות חיוביות אתה מושך את מי שדומה לך. לא איבדתי את האמונה באהבה, אבל השתניתי מבחינת האהבה שאני נותנת. הבנתי שלא תמיד היא חייבת להגיע בעוצמות קיצון. מאז הגירושים נחסמתי. גם כשבאו גברים מהממים ואיכותיים לא נתתי לעצמי צ'אנס להיפתח, פחדתי לפתוח את הלב. כבר אין לי כוח להיפגע. עכשיו הגיע הזמן לעשות את זה. הלו, מתי תסיים את המסע שלך? אני כאן!"
כשהלב שלך נשבר
"את חייבת לדאוג ולטפל בעצמך מפני שאת הכי קרובה לעצמך ואף פעם לא תעזבי את עצמך. את הפרצוף שנשקף אלייך כל בוקר מהמראה. לכן חשוב שתעשי את הדברים שעושים לך טוב. בא לך להתנתק מהעולם? תתנתקי, בא לך להירשם לקורס? תירשמי, בא לך לשבת ולבכות? תבכי, אין כללים. תקשיבי לבפנוכו שלך. יש לך אותך. אז תהיי הגרסה הכי טובה של עצמך ותאהבי את עצמך. ברגעים הקשים ביותר אני מבקשת ממך לזכור שהתקופה, קשה ככל שתהיה, היא רק תקופה. פרק זמן שיחלוף. שום דבר לא נשאר סטטי. יהיה טוב".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: דנה זיקרי; איפור: תום לב שורץ; שיער: עידן בקשי
