נכד קרטה וסבא סנוקרת // מאיר שלו } אייר: מישל קישקה } עם עובד } 28 עמ'
בספריו של מאיר שלו אוכל וזיכרון כרוכים זה בזה. כריכי סתתים ועוגות פרג, פיסות מסאפן וכיכרות לחם — כולם מזינים את הגוף ואת הנפש בקלוריות של זיכרונות ואהבה. אבל האוכל לא מספק אצל שלו רק רומנטיקה ורוך, אלא מהווה לא פעם כלי להטמעת זיכרון ותרבות, שדרכו מזינים הגיבורים את הדורות הבאים במיתוסים ואתוסים, בפצעים, טינה וזעם. ב'רומן רוסי' מאכיל מירקין הזקן את נכדו בסלט ופירה, ויחד איתם מערה אל קרבו כף אחר כף את המיתוסים החלוציים של נעוריו, את שנאותיו ונקמתו, והללו נטמעים בבשר הנכד ומצמיחים את ישותו ומהותו לא פחות מהמזון. במהלך הסיפור שלו בא חשבון עם דור המייסדים של ישראל מפוזיציית דור הנכדים שאוהב ומבקר אותם, מלגלג וחומל עליהם, אבל לא יכול להיפרע מהם, שכן מה שהוטמע בבשר לא יינתק ממנו. בספרו האחרון 'נכד קרטה וסבא סנוקרת' שרואה עתה אור לאחר מותו, הוא סוגר מעגל במידה רבה, ושב לעסוק בשאלת הסיפורים שבהם אנו מאכילים את הדורות הבאים, הפעם מפוזיציית הסבים.
גיבור הספר, סלי בן השבע, לומד קרטה כדי להגן על סבא שלו וגם כדי להידמות לו. סלי גדל על סיפורי נעוריו של סבא והאתוס המשפחתי בדבר חוזקו הרב: "כשסבא היה צעיר, אם היה לנו פנצ'ר, הוא היה מרים את האוטו ביד אחת ומחליף את הגלגל ביד אחרת", מספרת סבתא, וסבא מוסיף ומעלה: "קודם כל, זאת לא הייתה מכונית, אלא משאית. ושנית, לא הרמתי אותה ביד אחת אלא בשתי אצבעות". סבא גם מספר לסלי על כל סוגי המכות שהכיר בנעוריו: "פליק וראסיה, זפטה וזץ, בוקס וסנוקרת", וחלק גדול מהקשר ביניהם מתקיים סביב סיפורים ודיונים על כוח ואלימות.
חליפת הקרטה הלבנה של סלי והחגורה הכחולה לא מותירות ספק רב — שלו ומישל קישקה, שאייר את הספר, עורכים בו חשבון נפש נוקב מול דמותה של החברה הישראלית בת זמננו. כילידי שנות ה־40 וה־50 הם רואים בעיניים כלות איך המיתוסים הלאומיים של דורם, שהעלו על נס גבורה צבאית וחוזק פיזי, קשיחות וגבריות, הזינו והצמיחו דור נכדים שהכוח הוא כבר לא רק אמצעי עבורו אלא חזות הכל. אם סבא השתמש בכוח למטרות אינסטרומנטליות — לתקן פנצ'ר או להרתיע אויבים פוטנציאליים — עבור סלי הכוח הוא כבר הוויה שמעצבת את כל תפיסת עולמו. הלחימה ממלאת את דמיונו ואת שעות הפנאי שלו, והוא רואה בכל מקום איומים קיומיים שרובם דמיוניים בלבד, כמו מטאור, דרקון ואריה. הכוח הרב לא מייצר שלוות נפש וקיום חופשי ונינוח, אלא דווקא חרדה ופרנויה, שקישקה מיטיב לבטא באיור שבו נראית חגורת הקרטה של סלי כשהיא מלופפת סביבו ויוצרת דימוי של כלוב או כלא.
את המחיר משלמים חיי הנפש של דור הנכדים: בעוד סבא מבטא את אהבתו לסלי בחיבוקים ובנשיקות, סלי סולד מכל הבעה של רוך, "ממש לא אוהב את כל הנישוקים והחיבוקים האלה", ומבטא את אהבתו לסבא בניסיון להגן עליו באמצעות שימוש בכוח שצבר ולמד. בסופו של דבר סלי מתקשה להכיל את כל הכוחניות הזו שאין לה יעד אמיתי, ומפנה אותה אל אבטיח תמים, ובמובן מסוים גם אל סבא עצמו ואל גילויי החיבה שלו, "שסבא יידע עם מי יש לו עסק"; סיום שמעלה מחשבות עגומות לגבי חלחולה של האלימות לכל היבט בחיים, ותפקידה בניסוח הדל והתוקפני של הישראליות לזהות הגברית והלאומית כאחד.
בנוסף, גם חיי התרבות משלמים מחיר כבד, שנראה כי שלו וקישקה כואבים אותו מאוד: סבא, נציג הדור הבוגר, נהנה מטיולים בשדות, שחייה בים וסרט בקולנוע ונושא מטען תרבותי עשיר שקישקה מבטא בהומור כשהוא מציב מאחוריו בתור לקופה דמויות כמו פרידה קאלו, צ'רלי צ'פלין, פרויד, איינשטיין ועוד. לעומתו, סלי ספון בחדרו ומשחק בטלפון משחקי קרב ומלחמה, ומגיח משם רק כדי לנסות ליישמם בעולם הממשי.
הכתיבה לילדים היא חלק משמעותי מגוף יצירתו של מאיר שלו, ועולה ממנה הוויה ישראלית מלאת הומור ויופי, עושר וחוכמה, אהבת האדם והמקום. עם זאת, ב'נכד קרטה וסבא סנוקרת' ניכרת דאגתו שלא יהיה די בכך, וכי מכל עושר המורשת שהציעו הוא ובני דורו לנכדיהם, דווקא השימוש בכוח עשוי להתברר כבעל הערך הקלורי הגבוה ביותר. •
