"אני כבר לא צעיר, אבל עוד לא זקן, וצריך להחליט מה לעשות בשארית הזמן והתשוקה", כתב הסופר הנפלא חניף קוריישי, וקלע לתחושותיהם של כל מי שנמצאים "בשלבים הצעירים של הזקנה", כלומר בשנים שלקראת הפרישה או בתחילתה.
לדברי המטפלת הרגשית והרוחנית לגיל המבוגר יעל חביב, אחד האתגרים הגדולים בשלב הזה של החיים – שבו עברנו את כברת הדרך, אבל לפנינו עוד משתרע אופק לשאת אליו עיניים – הוא לפתור את הדיסוננס הגדול שמתקיים בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו לבין איך שהחברה תופסת אותנו.
איך אנחנו תופסים את עצמנו בגילים האלה?
"אנחנו מרגישים מוגשמים, מיוצבים, מעוצבים, עברנו כברת דרך, יש לנו מה לתת, בחרנו מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים, אבל אז באה החברה שסביבנו, שהיא גילנית מאוד, ואומרת לנו 'אתם כבר גדולים יתר על המידה, אתם לא רלוונטיים, אתם סוג של משהו שצריך להפריש אותו כי אולי הוא מפריע, מקולקל ולא אסתטי'", מתארת חביב.
לדבריה, רק כאשר נמצא את הדרך לצמצם את הפער הזה בחוויה שלנו, נצליח לא ליפול לתוכו ותהיה לנו הזדקנות מיטבית.
איך מצמצמים את הפער? זה תלוי במידת העניין, המשמעות, היצירה, העשייה והנתינה שנכניס לחיים שלנו וגם ביכולת שלנו לעמוד על שלנו ולהישאר נאמנים לעצמנו וליכולות שטיפחנו ופיתחנו כל החיים.
"כשאנשים מתבגרים, כל הזמן מדברים איתם על כמה זה חשוב קופות גמל וחיסכון פנסיה, ומדדים ומספרים, אבל אני רוצה להגיד, רגע, אני פוגשת אנשים בקליניקה שלי והם מאוד עשירים, יש להם מלא רכוש, אבל הלב שלהם ריק כי הם עומדים מול ים של זמן פנוי ולא יודעים מה לעשות איתו. הם סיימו פרק בקריירה שלהם ואיבדו את תחושת המשמעות, ואחרי שהיו כל כך משמעותיים, הם שואלים את עצמם מי זקוק להם עכשיו, מי רוצה אותם, עבור מי הם רלוונטיים", מתארת חביב, שכתבה את הספר "מפגשים ברומו של גיל" – המבוסס על סיפורים שהיא פוגשת בקליניקה משלב הפרישה ועד לשלב הליווי הרוחני וסוף החיים.
חביב, שהיא גם יוצרת שותפה לפודקאסט "את, אני והזקנה", מדברת בהקשר הזה על מונח שנקרא "האזורים הכחולים" ומצביעה על אזורים בעולם שבהם יש אריכות ימים מופלגת של 100 שנים ויותר. כך ביפן, יוון, ארצות־הברית, האי סרדיניה באיטליה ועוד מקומות שבהם נמדדו שנות חיים ארוכות בקרב האוכלוסייה. מתברר ששלל מרכיבים חברתיים נפשיים ותפקודיים מובילים לכך, ובהם בעיקר תחושת שייכות וחיבור, כיבוד האנשים המבוגרים בחברה, קרבה וראייה חיובית כלפי השבט המשפחתי, הומור, שהות בטבע, תפילה ורוחניות (אגב, שווה לצפות בדוקו "האזורים הכחולים", המשודר בנטפליקס).
"אנשים נורא מחכים לצאת לפנסיה אחרי שעבדו מאוד קשה כל החיים. בשנה הראשונה הם באופוריה, ופתאום הם קמים ואומרים 'טיילתי, קמתי, אכלתי, ישנתי, כתבתי, ציירתי, ניגנתי, ומה עכשיו? זה מה שאעשה 20 שנה?' כי כשהתחילו עם הרעיון של הפנסיה, בגרמניה של ביסמרק, אנשים חיו בממוצע חמש שנים אחריה, אבל היום הממוצע לחיים אחרי גיל הפרישה הוא יותר מ־20 שנה, וצריך לנהל נכון את הזמן הזה ולהחזיר לו את המשמעות".
אז איך מחזירים את המשמעות והרלוונטיות לאנשים מבוגרים?
"האדם המבוגר צריך לדעת מה הוא יכול להמשיך לתרום למרות רעשי הרקע. עוזרים לו להכיר במיומנויות שלו, לחפש את המקום שבו הוא ימשיך להיות משמעותי. למה הרבה אנשים בגיל מבוגר מתנדבים? כדי להרגיש שצריכים אותי, שיש לי משמעות, שאני חשוב בשביל מישהו, ואז זה עוזר לזכור את היכולות שלי היום".
ואם אתם נזכרים בלוגותרפיה, גישתו של ויקטור פרנקל, מחבר "האדם מחפש משמעות", שמצא שגם במקומות הכי קשים צריך לחפש את הניצוץ שנותן לנו את הסיבה לרצות לחיות, זה לא במקרה.
אבל האם משמעות לבדה מספיקה? ממש לא. היה זה הרופא וחוקר הנפש אלפרד אדלר שקבע שהאדם לא יכול לחיות בלי האימפקט של הזולת, כך שהמשמעות היא לא רק מה שאנחנו יוצקים לתוך חיינו, אלא גם מה שנחשב משמעותי בעיני הקבוצה, הסביבה, החברה, המשפחה, החברים והמעגלים השונים.
אבל לא רק יכולות וניסיון חשוב לשמר בגילים המבוגרים. כי אם נחזור למה שכתב קוריישי, הרי גם את התשוקה אנחנו כמהים שלא לאבד, כי היא מנוע החיים.
"פעם היה סלוגן 'זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי', וזה בדיוק מה שהאנשים בגילים מבוגרים רוצים להרגיש - שמגיע להם לחיות, שיש להם עוד למה להתאוות, שהם פעילים, נושמים, שיש להם אהבות וחשקים ותאוות וכמיהות גם בגיל 70 ולא רק בגיל 30".
כל דבר בעיתו?
לא לחינם אמרה לאה שנירר כאשר ביקרו אותה על שמלת הרשת שבחרה ללבוש ביום הולדתה: 'מה, בגילי אסור? יש תוקף לאישה? אם אני בת 65 אז נגמרו לי החיים ואני לא יכולה לעשות מה שבא לי?' ברור שיכולה. לנשיות אין באמת גיל, ואנחנו בעד לחגוג אותה תמיד. ומה קורה עם הזוגיות? "אם בגיל 20 עד 40 אנחנו בונים בית כדי להתחתן ולהביא ילדים ולמצוא ביטחון, בגיל המבוגר אנחנו מחפשים דברים אחרים - אינטימיות רגשית, קרבה וחברות וידיעה שאנחנו לא לבד", מסבירה חביב.
והליבידו, מה איתו?
"הליבידו יכול לעבוד נפלא ועובד נפלא גם בגילים מאוחרים, כאשר שני הצדדים מעניקים לו מקום ומשמעות. חשוב לזכור שהמיניות היא חלק גם מהגיל המבוגר, וזוגות צריכים ללמוד לחזור מחדש לזוגיות שלהם אחרי שהמציאות השתנתה – כשהילדים כבר לא בבית, כשכבר אין צורך לרוץ כל היום, אלא אפשר להחליט להוריד קצב ביחד. כשלא מוותרים על הזוגיות, על הליבידו, על התשוקה, וחושבים איך בונים אותם ל־25-20 השנים הבאות של חיים משותפים, זה מנצח כל דבר, בתנאי שבריאים, כמובן", מזכירה חביב.
"אפרופו ילדים שעוזבים את הקן, אלה גם חוזרים ומביאים איתם שותפים וחברים חדשים למשפחה, ואז מגיעים החתנים והכלות, הנכדים והמשפחות המורחבות, ויש מצבים חדשים להתמודד איתם - אולי יציאה מהארון של אחד הנכדים או הילדים, אולי גירושים או מעבר לבית דיור מוגן, הזדקקות למטפל או התמודדות עם חולי - והזוגיות צריכה לדעת להכיל את זה ולהחזיק את זה ביחד כי אם לא מחזיקים את זה ביחד, נכנסת הרבה מאוד בדידות, והדבר הכי קשה הוא להיות בודדים בתוך קשר זוגי".
מה עם זמן פנוי?
"זמן פנוי זו מיומנות. אנחנו חיים היום בעולם שאסור להגיד משעמם לי, ואם עד כה העבודה הגדירה אותי ומילאה את רוב היום שלי, פתאום בהיעדר עבודה – מה אני עושה עם המשאב הזה? אני מרגיש שיש לי זמן, אמצעים, זוגיות טובה, אבל אני ריק כי אני לא יודע מה לעשות עם הדבר שנקרא זמן, כי שנים, מגיל שבע, כשעליתי לכיתה א', ועד שיצאתי לפנסיה – יש לי יומן שעות ואני קמה ולומדת ונבחנת ומתקדמת ומתמחה, ופתאום יש בי חלל שצריך למלא. לעיתים הזמן הפנוי נלקח מההורה המבוגר כי הילדים שלו חושבים שהוא לא עושה שום דבר ושאפשר להקפיץ אותו לשמור על הנכדים או להוציא אותם מהגן כשהם חולים. זה לא מחוסר התחשבות, אבל זה נוגס בזמן הפנוי של ההורים, כאילו שהוא חשוב פחות".
ואיך שומרים על הזמן הפנוי?
"מסמנים גבולות על מה אני לא מוכנה לוותר, על מה אני כאדם מבוגר עם שאיפות וחלומות עדיין אומר "זה החיים שלי, אין לי בוס, אני זה שמקבל את ההחלטות ואולי פעם אחליט לשמור על הנכדים ופעם לא". ושתי הבחירות נהדרות, לדעת שאני לא פועל מתוך תסכול או פחד שינתקו איתי יחסים, אלא פועל מתוך הרצון שלי, ואין פה נכון־לא נכון חיצוני, אלא רק נכון ולא נכון פנימי".
היום בהרבה משפחות יש ילדים ונכדים שעוברים לגור בחו"ל. זה שינוי רציני. מה קורה אז?
"סבאות וסבתאות בשלט רחוק מביאות איתם המון כאב. הפחד שאני מפספס משהו משמעותי בחיים של הילדים והנכדים שלי הוא קשה. כל כך חיכיתי לשלב הזה ואני לא יכול ליהנות ממנו. מגיע גם הפחד שאמות כשהם לא פה והפחד שהנכדים לא יכירו אותי. אני מכירה משפחות שבהן הילדים לא מדברים עברית וסבא וסבתא שלא מדברים את השפה של הנכדים, וזו אהבה שלא יכולה לבוא לידי ביטוי. ויש גם מצב שבו מרגישים: 'אוקיי, אז אסע לאוסטרליה פעם בשנה, אבל הנסיעה קשה לי', ונוצר ריחוק, והוא פצע, הוא ממש פצע", אומרת חביב.
זה המחיר של העולם המודרני, היא מסכימה, אבל הרי כולנו יודעים שהטכנולוגיה לא הולכת לשום מקום, ולכן ההמלצה שלה היא ללמוד לדבר את השפה שהנכדים נולדו לתוכה, כלומר את השפה הדיגיטלית. "במקום להתנגד, פשוט להתעניין, במקום להילחם ולהיכנס לפוביה, לשבת עם הנכדה ולהגיד 'בואי נעשה ביחד ריקוד לטיקטוק', תרשו לעצמכם להרפות, לרכך, לנסות להתקרב, לנסות ליצור את הגשר הזה".
איך אומרים "משמעות החיים" ביפנית?
איקיגאי, ביפנית, היא תפיסה שבבסיסה השאלה מה היא סיבת הקיום שלנו, מהי משמעות החיים או הכיוון שבו החיים שלנו שטים. כאשר אנחנו ערים לאיקיגאי שלנו, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו משמעותיים ומוגשמים. זו יכולה להיות עבודה שאנחנו אוהבים, עיסוק שממלא אותנו, קשרים עם משפחה וחברים, יצירה, חיבור לקהילה, התנדבות, למידה ועוד.
