אתם מכירים את זה היטב: יורדים לאילת לחופש, עושים סיבוב או שניים על הטיילת, קופצים לקניות בקניונים הזולים, הולכים לים ולבריכה, ואחרי יומיים־שלושה חוזרים ומתלוננים ש"אין מה לעשות באילת". עכשיו נסו לחשוב על קפיצה כזו לסופ"ש בבודפשט, ברצלונה, לונדון או כל עיר אירופאית אחרת – כמה זמן אתם יושבים מראש על האינטרנט והאינסטגרם כדי להכין את הביקור, למצוא את המסעדות השוות, המקומות שלא כדאי לפספס, האירועים שקורים בזמן שאתם שם? אז אילת לא שונה בהקשר הזה, וגם אם אתם חושבים שאתם מכירים אותה היטב – כנראה שאין לכם מושג. העיר הדרומית ביותר בישראל מלאה בנקודות עניין מעבר למלונות ורחצה בים. יש מסעדות חדשות נהדרות, ברים ממש כמו בתל־אביב, וגם מקומות קטנים שידועים למעטים והרבה אטרקציות שיכולות לספק לכם חוויה אדירה וקצת אחרת של העיר.
אחד היתרונות בלהגיע לאילת בחורף הוא שבחודשים אלה פועל בעיר פרויקט "101 חוויות", שיזם ומפעיל תאגיד התיירות של אילת. המיזם מציע 101 חוויות באפס שקלים למבקרים שרוצים לטעום טעימה אחרת מהעיר, להכיר את התושבים, וגם לעזור בפרנסה שלהם. מדובר בסיורים ומפגשים מרתקים עם אמנים ויוצרים מקומיים, סדנאות ציור ומוזיקה, סיורי צפרות וטבע, אימונים מול הים, סדנאות גוף ונפש ועוד – והכל ללא תשלום. התאגיד משלם לבעלי העסקים על הביקור שלכם, כך ששני הצדדים יוצאים מורווחים. המכנה המשותף לכל החוויות הוא המפגשים עם התושבים המקומיים, יוצרים, אמנים, אנשי תוכן וחוויה, שיעניקו לכם מזכרת קצת אחרת מהעיר. כדי לעזור לכם לתכנן את החופשה הבאה הנה כמה הצעות שכדאי להכניס לרשימה. חלקם כלולים במיזם 101 חוויות שפועל מנובמבר עד מארס ללא תשלום (ההזמנה לכולן נעשית דרך האתר של 101 חוויות: eilat.city/public-activities).
ווטרלנד: לגלוש מגובה 24 מטר
האטרקציה המפורסמת והחדשה ביותר באילת היא ווטרלנד אילת, פארק המים הכי גדול בארץ ובו מתחם מגלשות שמגיע לגובה 24 מטרים — הגבוה ביותר במזרח התיכון. יש בו לא פחות מ־14 מגלשות מלאות אדרנלין, עם אפקטים טכנולוגיים מרהיבים, בריכות, מתחם ילדים גדול וצבעוני עם מתקני חוויה רטובים, בריכת גלים ממוחשבת, מתחמי מזון וברים, אמפיתיאטרון ובמה ענקית להופעות ועוד.
בכניסה למתחם ההומה, שפתח את שעריו בתחילת אוגוסט, מחכה לנו הבעלים של המקום, איש העסקים עופר גלזר, בידו ווקי־טוקי רועש, ועיניו מבריקות מגאווה. "ברוכים הבאים לחלום שלנו", גלזר מכריז. "אני מגשים פה חלום של 20 שנה, שמסיבות בירוקרטיות נמרח שנים אבל הצלחנו להגיע אליו. פארק פעיל ברמה הכי גבוהה בעולם. לא התפשרנו על שום דבר. פארק ממוצע עולה 30 מיליון שקל בישראל, ואנחנו השקענו 112 מיליון שקל ועדיין משקיעים. המקום הזה הוא הרבה יותר מפארק מים, הוא גם מתחם אירועים, יש במה גדולה שיתקיימו בה הופעות לעשרות אלפי אנשים. בין 14 מגלשות הבוגרים יש מגלשה בגובה בניין בן 8 קומות. יש מגלשות דיגיטליות עם חוויה אורקולית, ועוד המון מתחמים שנותנים תשובה לכל הקהלים מכל הסוגים. המקום יכול להכיל 4,000 איש, אבל אני מבסוט שיגיעו עד 2,500 – שיהיה מרווח, נעים וכמעט בלי תורים למגלשות".
מה שנכון נכון. גם בתור הכי ארוך שבו עמדנו – בפחות מעשר דקות כבר גלשנו שוב ושוב ושוב על מגלשות שהפילו את הלב לרצפה אבל גרמו בסופן לצחוק עד השמיים.
שעות הפעילות: 10:00־18:00, מחיר כניסה: מגיל שנתיים ומעלה — 120 שקל ברכישה מראש באתר (160 שקל בקופת האתר). תושבי אילת מגיל שנתיים ומעלה — 79 שקל ברכישה מראש באינטרנט.
יקב הים האדום: פאטה מורגנה
מפארק המים, כדי להוריד את האדרנלין, המשכנו ליקב הים האדום. בתוך הנוף המדברי בשולי העיר, כמו פאטה מורגנה, מתגלים היקב והגפנים שסביבו. הוא נוסד ב־2002 מתוך רצונו של אורי שחר, שגר באילת מאז 1959, להעמיק את ידיעותיו הקולינריות ולהשלימן על ידי לימוד תחום היין. בהתחלה הוא ייצר יין בכמויות קטנות ובצעדים זהירים, מענבים שרכש באזור טל שחר. עד 2006 הוא ייצר מאות בודדות של בקבוקים בשנה, בעיקר לחברים. בעקבות התגובות הנלהבות, הוא החל לעשות יין מסוגי ענבים זניחים יחסית (אז) כמו פטיט סירה, קריניאן וסנג'ובזה. ב־2008 הוא הגיש לתחרות היין הבינלאומית TerraVino את יין השיראז 2006 שלו, וגרף מדליית כסף. זו הייתה הראשונה מבין 14 מדליות שזכה בהן בתחרויות יין בכל העולם.
כמובן, כמות ייצור היין עלתה בהתאם, וב־2014 רכש שחר את חלקת האדמה שעליה יושב היקב כיום, ונטע בה שני כרמים המניבים ענבים ליינות לבנים וגם אדומים. יינות היקב מתאפיינים בגוון כהה מאוד, בארומות חזקות ובניחוח מדהים, אחרי יישון ארוך בחביות. לאחרונה הסתיימה בנייתו של מרכז מבקרים מרשים, שייתן מענה לאירוח ביקב גם בימים החמים של הקיץ והקרים של החורף, ומהווה אכסניה מכובדת לכל אוהבי היין באשר הם.
ניתן להגיע לסיור מודרך וטעימות ביקב בכל ימות השבוע. המחיר לאדם — 90 שקל, כולל טעימה של שלושה יינות לצד בוטנים וזיתים. ניתן להעשיר את הכיבוד עם מגשי גבינות, ירקות, כריכים ועוד.
"יינות אילת": יין, קפה ואמנות
אנחנו ממשיכים לאחד המקומות ששמורים כסוד כמוס אצל האילתים. בלב אזור התעשייה של העיר, שאתם בדרך כלל מגיעים אליו כדי לשוטט בחנויות העודפים, נמצאת חנות יין מיוחדת במינה, יינות אילת, שהיא גם מקום מפגש לאמנים, סטודנטים וגימלאים בעיר. עוד מהכניסה ניתן להבחין באווירה התל־אביבית – עם תצוגת יינות מכל העולם, שולחנות שיתופיים שלידם יושבים, שותים קפה ואוכלים ממטעמי המטבח המקומי, ויצירות אמנות, ציורים ופסלים שמפוזרים בכל מקום. האמן הוא אדם לס (39), שהוריו הם בעלי החנות, והוא גם מי שיערוך לנו סיור במקום.
"ההורים שלי, ערן ודולי לס, הקימו את המקום. הם תושבי העיר ואוהבים יין. אני עובד כאן וגם מציג כאן את הפסלים והציורים שלי. התחלתי לעסוק באמנות בגיל 22. אני מפסל בחימר. אני מטייל עם ההורים שלי ברחבי העולם ורואה תרבויות, וההשראה הזאת מתבטאת ביצירות. גם אילת נותנת לי השראה. אני אוהב אותה, יש בה ים כיפי, ספורט מעולה. אני עובד קשה, מסדר סחורה, ממלצר, ממליץ על יינות, ואוהב את זה".
אפשר להזמין סיור אמנות וביקור בחנות היינות באתר של "101 חוויות".
“ספורט ימי אילת”: רק אני והגלשן שלי
הלכנו להתרענן בים הצלול והיפהפה של אילת, בחוף מלון רויאל ביץ', שם מפעיל שחר אדרי – העונה לכינוי "שגה" – כבר עשרות שנים את המיזם “ספורט ימי אילת”, ועכשיו גם בשיתוף פעולה עם "101 חוויות". עלינו על בגד ים וקפצנו לראיון מושט איתו בסאפ, אחת האטרקציות הכי מגניבות של העיר, שהים שלה שטוח ונטול גלים מעוררי בחילה.
"בשנים האחרונות אני מקבל תמיכה וליווי מתאגיד התיירות, שמפעיל איתי פעמיים בשבוע מפגשי סאפ לאורחים שמגיעים לאילת", מספר אדרי תוך שהוא מפגין שליטה יוצאת דופן בסאפ, "אני נותן הדרכה וליווי ומצליח לגרום לכל מי שמגיע לקלוט מהר מאוד את העניין של החתירה, וזה תמיד יוצא מוצלח. אני גם מצלם את הסשנים, שנמשכים קרוב ל־45 דקות, ומעביר לאורחים למזכרת. ויש היענות, אנשים אוהבים את זה. זו חוויה שמתאימה לכל הגילים. יש גם פן תחרותי – ליגה למקומות עבודה – וגם חוגים לילדים. השנה האחרונה פחות חזקה משנים קודמות. אחרי גל השחרור מהקורונה כולם רצו לצאת וליהנות, ועכשיו יש שנה קצת יותר רגועה, אבל זה לאט־לאט מתאזן".
כמו ש”שגה” הבטיח, אני אכן קולטת די מהר את עניין החתירה בסאפ, לא נופלת, ושחר נותן לי טיפים חשובים – איך להתכופף כשמגיע משב רוח, איך לשנות זווית בעזרת המשוט – והחתירה הופכת מרגועה לאקסטרימית ממש. אין ספק, נרשמה הצלחה.
יאכטות "sail אילת": רק בזכות הרוח
קפיצה ממתחם הספורט של הטיילת, מחכות במרינה עשרות יאכטות ליציאה. שתיים מהן עובדות במסגרת שיתוף פעולה בין מועדון היאכטות sail אילת ופרויקט "101 חוויות". המועדון מוציא הפלגות של שעתיים בחופי אילת למשפחות ולקבוצות עד 14 אנשים. על היאכטה יש לרשותם סאפ, מסכות ושנורקלים, חגורות ציפה, שתייה קלה, מוזיקה, זולה של מזרנים ופינת ישיבה סביב שולחן. בימים הקרים של החורף מפליגים דרומה יותר ונהנים מהנוף המדהים של מפרץ אילת.
"הפעילות הזו נועדה בעיקר כדי לראות את אילת מהצד השני", מסביר דור גבסי, סקיפר במועדון, בזמן שהוא קושר את המפרש. "מפליגים לגבול עם עקבה, ומשם לריף הדולפינים עם עצירה וירידה למים. זו חוויית שיט שלא דומה בכלל לשיט בים התיכון. אין גלים ובחילות, וגם כשיש רוח נהנים. במסגרת מיזם 101 אנחנו יוצאים לשיט ביאכטה בלי מנוע ששטה על הרוח, וזו חוויה עצומה. יש לנו 500 איש ברשימת ההמתנה. אני ארבע שנים במקצוע הזה ואני נהנה בטירוף, אי־אפשר שלא".
"פוגשים אילתים": סדנה, ארוחה ומפגש
הרעב תוקף, וחייבים לקפוץ לאכול. אבל לא, לא שווארמה או מקדונלד'ס, שכבודם במקומו מונח, אלא ארוחה ביתית אצל אחת הנשים המוכרות בעיר – גלית אבגי כהן, שמציעה בביתה ארוחות בוקר מעשה ידיה וגם מעבירה סדנאות אפייה. גלית גרה באילת כבר 18 שנה, במהלכן עבדה במגוון עבודות ותפקידים, עד שהגיעה לאירוח ביתי. "הגעתי לאילת בעקבות העבודה שלי באוניברסיטת בן־גוריון בנגב – הייתי עוזרת ראש מינהל קמפוס אילת, השלוחה האילתית של אוניברסיטת בן־גוריון", היא מספרת, תוך שהיא מפצירה בנו להתחיל לטעום ממעדני השולחן המטורפים שהכינה – מאפים בלי סוף, ממרחים טריים, סלטים, קפה קר, עוגות במגוון צורות וצבעים ועוד ועוד. "גידלתי פה קמפוס – מ־290 סטודנטים זה הפך ל־700, ומאז זה רק צומח. ואז יצאתי לחופשת לידה ראשונה והחלטתי שדי, אני רוצה ליהנות מהעיר ומהים ופחות מעבודת טפסים. אז הלכתי לעבוד ברדיו 'קול הים האדום', הייתי שם הרבה שנים מפיקה ראשית. אבל גם שם לא הייתה לי דקה לעצמי, אז עברתי להיות מנהלת יחסי ציבור במלון הרודס. אירחתי את כל מי שאת רוצה, הפלאפון שלי היה לרשות כולם 24/7. יום אחד הבנתי שאני עובדת קשה מדי. שלחתי קורות חיים ונהייתי דיילת אוויר. ואז שוב היו כל מיני מצוקות ואילוצים, עזבתי, והתחלתי לאפות לחמים. קניתי המון כלים, עשיתי קורס לחמים בתל־אביב ואפיתי בטירוף. תרגלתי המון, אבל כיוון שלחם לא זורקים, התחלתי למכור את הלחמים בסכום סמלי, ומאז כבר שלוש שנים יש לי קהל קבוע שקונה ממני לחמים. משם זה התפתח לעוגות ועוגיות, סלטים, ומשם יצרתי את מפגשי 'משירים ועד לחם', כי באותן שנים כתבתי ספר שירים וספר פרוזה. המפגשים האלה עדיין מתקיימים, בהזמנה מראש באתר ‘משירים ועד לחם’".
אבל החוויה "פוגשים אילתים", שנוצרה בשיתוף פעולה עם 101 חוויות, היא השוס הגדול, אומרת גלית. "אנשים באים אלי הביתה לסדנת אפייה ולארוחה, וזה מקרב את התיירים לקהילה האילתית. יש אנשים שהיו לפני שלוש שנים ומגיעים מאז כל שנה, אנשים מהצפון ומהמרכז שנשארו חברים. אנשים שמעו את הסיפור שלי עשר פעמים וחוזרים כל שנה. גם נוצרו שיתופי פעולה עם חקלאים מהערבה, ופתאום אני מכירה את האזור שלי, שלא הכרתי עד היום. אני פותחת את הבית שלי, וזה כמו שליחות בשבילי".
הציורים של נבו אפק: משהו שונה
לסיום היום אנחנו מקנחים בעוד חוויה מרגשת: מפגש עם הצייר נבו אפק (25) בביתו בשכונת "בנה ביתך" הוותיקה באילת. מירל'ה הראל, אוצרת התערוכות של נבו וגם סבתא שלו, אישה מרגשת במיוחד, תקבל את פניכם בכניסה לבית, וכבר מהדלת תוכלו לראות ציורים מרהיבים שמציצים מבפנים. אחרי סיבוב בחלל הבית והתרשמות מהציורים של נבו, אנחנו יושבים לשולחן האוכל הגדול שבמטבח, שהפך גם הוא לחלק מהגלריה, ואיתנו נבו, אמו מירב וסבתא מירל'ה. על השולחן מגוון רחב של מרצ'נדייז שאפשר לרכוש למזכרת, כמו יומנים עם הדפסים של יצירותיו, חולצות, איגרות ברכה ועוד.
"הייתי הרבה שנים מורה", פותחת מירל'ה, "וכשיצאתי לגמלאות הלכתי ללמוד בצורה מעמיקה אמנות אצל האמן האילתי אמיר אלקיים. בזכותו פרצנו קדימה, נבו ואני, הוא היה הטריגר שדחף אותנו. נבו הוא אחד משלישייה, יש לו עוד שתי אחיות. בגיל שנתיים הוא אובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. בגיל 12 הוא חלה מאוד וכתוצאה מהמחלה הוא איבד את הראייה בעין אחת, ובעין השנייה יש רק שרידי ראייה. עם שרידי הראייה האלה הוא הופך עולמות".
איך הוא התחיל לצייר?
"יום אחד הוא בא אלי לקליניקה, שם אני עוזרת לילדים שצריכים העצמה רגשית, וציירנו על לוח מחיק. צילמתי והראיתי לאמיר. הוא אמר לי ישר: 'יש פה משהו, תתחילי ללמד אותו לצייר מקצועי'. הוא עזר לי והנחה אותי. נבו הוא פרטנר מטריף לכל הרפתקה שתעלי בפניו, והתחלנו. הוא צייר ארבע עבודות, אמיר ראה ואמר שיש פה כישרון יוצא דופן. 'מהיום בעוד עשרה חודשים עומדת פה תערוכה של נבו', אמיר הכריז, ואנחנו נבהלנו. לא עשינו אף פעם דבר כזה, אבל התחלנו. ראינו בתהליך העבודה שהילד מאושר, וזה היה שווה הכל. התערוכה שאת רואה כאן בנויה מעשרות יצירות שעבדנו עליהן יום־יום, כולל שישי־שבת. התערוכה הראשונה התקיימה בבית פיליפ מורי באילת. באו המון אנשים וזה היה מרגש מאוד. מאז אנחנו עושים תערוכות בכל מקום בארץ וגם טסנו לתערוכות בעולם שהזמינו אותנו אליהן במיוחד.
"נבו עומד בכל סטנדרט של אמן, והדבר השני החשוב אצלו זו אמירה חברתית — השונים זה אנחנו, לא רק הם. בכל אחד יש גרעין של שונות שאתה יכול לנסוק איתו לגבהים. כל תערוכה שמזמינים אותנו, אנחנו יוצאים לדרך. היינו בכנסת, בבית הנשיא, נבו הביא לנשיא רובי ריבלין ציור שיישאר במשכן. ריבלין אמר לו שהוא אורח זמני במשכן כנשיא, ומישהו יבוא במקומו, אבל היצירה של נבו תישאר פה קבועה. נבו מצייר אבסטרקט, מתחיל עם המכחול ומה שיוצא מהנשמה שלו הוא מבטא, אין תכנון מראש. וזה מאוד מרגש".
אני מבלה באילת לפחות שלוש פעמים בשנה, אבל אין ספק שאילת כזאת עוד לא ראיתי, ואילתים כאלה עוד לא פגשתי. אין ספק שאחזור בכל פעם לנסות אחת מ־101 פלוס החוויות האחרות שמציעה העיר.
