דגים גדולים // ראובן נמדר } כנרת זמורה דביר } 224 עמ'
הלוואי על כל סופרינו העברית השורשית של ראובן נמדר. העברית עברית. גם הקצב קצב וברי שהתזונה הספרותית שממנה ניזון הקול המספר היא מהמשובחות. ואף על פי כן, לולא נובלה ארוכה אחת, היה נותר קובץ הסיפורים הזה ככזה שאינו מעלה ואינו מוריד. התחושה שנמדר כותב סיפורים "בנויים היטב". כמו, למשל, הסיפור הפותח, שבו מהגר ישראלי מצליח באמריקה נופש ב"אי הדייגים", אתר נופש פופולרי (בדוי), ונוכח לדעת שחורשת האיקליפטוס שניטעה באי אי אז נגדעה לפתע. אנחנו נקראים להכיר בכך שהחורשה מייצגת את שרידי ישראליותו והיא מקבילה לאשתו הראשונה, הישראלית, שנטש לטובת צעירה ונוכרית ממנה. הכל כה מסודר ומתובנת.
בסיפורים אחרים — כל הסיפורים עוסקים בארה"ב, רובם במהגרים ישראלים בה — העוקץ של הסיפורים נקטם בגלל מבנה סמלי חשוף וגס. הנובלה בגודל בינוני שהעניקה לקובץ את שמו משרטטת את חייו של ג'ארד ובטסי מ־1976 ועד אחרי המשבר של 2008. ג'ארד הוא איש כספים העולה כפורח ואז נובל וצונח. באמצעותו נמדר מבקש לספר על השגשוג והחמדנות האמריקאית ואז על השקיעה והניוון האמריקאיים והקפיטליסטיים (שתי תופעות קשורות ביניהן אך לא זהות). כל זה בהתאם לרוח הנכאים של תקופתנו הרוויה רגשות אשם ופחד בגלל שינויי האקלים. המערכת הסמלית כאן מורכבת בעיקר ממפלצי ים שמופיעים באזור אותו "אי הדייגים" (שבו יש לזוג בית נופש). זו פרישה של רשת סמלית מרווחת שתופסת בהתאם רק את הגס והכללי. בכלל, כשקראתי את סיפורם של ג'ארד ובטסי, סיפור comme il faut, לכאורה, נזכרתי בהערתו של אורוול בביקורת על הנרי מילר: הסופר המהגר רואה בעיקר את הקיצוני (את הזונות ולא את הפועלים הפריזאיים, כתב אורוול). זה לא בדיוק המקרה כאן, ובכל זאת ג'ארד אופייני, אופייני מדי. על הסמליות החשופה בשורת סיפורים קצרים על אדם ואיב סטיינברגר הרואים נחש בגן העדן של "אי הדייגים" לא צריך להכביר מילים. סת' (שת!) הבן פוגש בלילי (לילית!) והיא מאיימת על שלוות נפשו של אדם, שיסתכן בגירוש. ולא תעזורנה רמיזות לש"י עגנון (הכלב בּלָק, מנוקד כאן בכוונת מכוון). בכלל, אני ממליץ לסופרים לנקוט משנה זהירות בשימוש באינטר־טקסטואליות שמעידה, לעיתים, שמה שיש להם לומר על העולם דל. בסיפור אחר, 'יום ביריד' (שגיבורו, אגב, קרוי בשמו של הסופר), המבנה החשוף נובע מהישענותו של הסיפור על תחבולה נחמדה אך כזו שחזרתה על עצמה מַלְאָה.
אבל, כמוזכר, 90 עמודים, כמעט חצי מהספר, משחיזים את עוקצו של הקובץ. הנובלה 'אבא' היא סיפורם של גיורא וזיוה, מהגרים ישראלים לא מצליחים במיוחד (לגיורא חברה קטנה ל"פיתוח־נדל"ן") שחיים בניו־ג'רזי. בתם מירי ניתקה איתם קשר שנים אחדות לפני חזית ההווה של הסיפור. היא לא רק הפנתה להם עורף אלא הטיחה בהם האשמות נוראיות על כך שלא הגנו עליה מפגיעה מינית בילדותה. ואולי אף יותר מכך. באותה חזית הווה של הסיפור יוצא גיורא, האב המובס, לנסות להחזיר את בתו שנצפתה במועדון חשפנות. ערב חג המולד וכמעט אין נפש חיה בדרכים הארוכות, במרוצתן עורך גיורא את חשבון נפשו. גם הסיפור הזה ניזון בעליל (אני כמעט בטוח) מספרים טובים, בראש ובראשונה, אני משער, מ'פסטורלה אמריקנית' המוצלח של פיליפ רות המתאר נתק דומה בין בת למשפחתה. אולי גם מכמה מסיפורי הקובץ 'בריחה' של אליס מונרו. הנושא הוא גם חלק מרוח התקופה שלנו כפי שתעיד הצלחתו (המופרזת, לטעמי) של הרומן של הילה בלום 'איך לאהוב את בתך'.
אבל נוצר כאן תמהיל מקורי. וזאת משום שהנושא החוזר הזה עולה מתוך מרקם חיים ייחודי של ישראלים באמריקה. נופך אירוני מתלווה כך לסיפור. ולא רק זה הגס, המראה כיצד נראים לעיתים החיים כהווייתם למי שכביכול "תפס אמריקה" ("מטבע הלשון הדוחה, 'תפסת אמריקה', חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי"). הנופך האירוני המעודן יותר נובע, לטעמי, מכך שגיורא ומשפחתו אכן "תפסו אמריקה"! כמו ש"תופסים" (באמריקאית) מחלה. גיורא וזיוה ובאופן דו־משמעי יותר גם "המחבר המובלע" סבורים שהניתוק של מירי מהוריה הוא תופעה אמריקאית. בקבוצת התמיכה שאליה מצטרפים גיורא וזיוה ההנחה הייתה שההורים הם "קורבנות של הפסיכולוגיה המודרנית, של החינוך הפרוגרסיבי, של טירוף הרשתות החברתיות והפרעת האישיות הנרקיסיסטית הקולקטיבית, שבתוכה גדלים בימינו הילדים האמריקאים". היינו צריכים לחזור לארץ, טוענת זיוה, "הילדים בישראל בריאים, חזקים, לא אבודים כמו הילדים האמריקאים האלה".
המחשבה על כך שטיפוח קורבנוּת ילדית הוא תופעה אמריקאית מעוררת ומפרה מחשבתית. כשלכך מוסיף נמדר את העובדה המאלפת (המסבכת, כמובן, את התמונה) שגיורא לא אוזר כוח להכחיש את האשמות בתו וכן בורא סיפור משנה שחושף עיוות נפשי חולני נוסף בתוך סיפור על עיוות נפשי גדול ממנו, הופך הסיפור הזה למשמעותי אף יותר. •
