טלוויזיה
שישה אפסים / כאן 11
שישה אפסים הם לא רק סכום שיגרום לכם לצחוק כל הדרך אל הבנק, אלא גם תיאור מדויק למדי של שש הדמויות המרכזיות שהובילו את הסדרה בשם הזה. דפוקים־דפוקים, אבל אי־אפשר היה להוריד מהם את העיניים, ואת הלב. הסדרה המוצלחת שיצרו נויה אורן וניר ברגמן עבור כאן 11, הצליחה לאתגר את הצופים סביב נקודה רגישה באופי הישראלי: החלום להביא את המכה ולזכות במיליונים. פרק אחרי פרק נחשפנו לצרות ולפגמים של כל אחד מהם במסע לקבלת הצ'ק. מהקיבוצניק המזדקן בארון ועד ההייטקיסט עם החרדות החברתיות הקיצוניות. האם היינו מתחלפים איתם? במציאות החמדנית/הישרדותית המקומית התשובה היא כנראה עדיין כן, אבל לפחות הבנו שבאמת לא כל הנוצץ זהב. (אפרת זמר־ברונפמן)
אלף (yes)
זאת לא דרמה היסטורית ברמה של HBO, אבל ל'אלף' הייתה משימה אחת והיא עמדה בה ב־300 אחוז: להזכיר לציבור שבמדינת ישראל כיהן נשיא שהיה גם עבריין מין מחליא והוא כמעט הצליח להתחמק מעונש בגלל מערכת גברית אטומה. אבל עם כל הכבוד להופעה המצמיתה של יעקב זדה דניאל בתפקיד הראשי ולנלי מירה רובין בתור המקבילה של אורלי רביבו האמיצה, 'אלף' היא אירוע טלוויזיוני כי היא הזכירה גם כמה מעט התקדמנו: עובדה, ברשת 13 שידרו ממש במקביל "סרט" מביש באהדתו כלפי משה קצב, ואף אחד מהמעורבים לא מצא את עצמו בלשכת האבטלה. (עינב שיף)
חאנשי / (HOT)
חאנשי, יהודייה־אמריקאית ג'ינג'ית וכובשת, מאמינה באלוהים, מאמינה בארץ הקודש ומאמינה שביום השמיני נברא הליבידו. בתוך גל הסדרות שבחנו את העולם החרדי בגישה השטיסלית המהורהרת, בלטה 'חאנשי' כמו תחתונים מלוכלכים שהשתחלו איכשהו לערימת הבגדים הנקיים בארון. הצהרת הכוונות נורתה כבר בפתיח ומשם הפכה להפגזה ארטילרית - חאנשי (עליזה חנוביץ', כוכבת ויוצרת הסדרה) מגיעה לישראל רגע לפני שהיא מתחתנת בברוקלין עם השידוך שלה. המטרה: גברים ישראלים חסונים, רצוי ממוצא מזרחי, שזוף ושרירי. המסע הפרוע שלה כצפוי מרחיק אותה מהאולפנה, אבל לוקח אותה הכי קרוב לעצמה. היו רגעים שהרגישו כמו הפקה שהמבוגר האחראי בה שתה שלוק אחד יותר מדי מהיין של הקידוש, אבל 'חאנשי' תיזכר בגלל האומץ, הרגש וגם הצחוקים. יש לקוות שהמעורבים כבר עובדים על עונה שנייה. המטוס הזה לא ימריא מעצמו. (אפרת זמר־ברונפמן)
דנה קמה (yes)
זה ריאליטי? זו קומדיה? זו סדרת תעודה על כמה מהתחנות המשמעותיות ביותר בתולדות הקהילה הלהטב"קית בארץ? כן, לעיתים ובהחלט, בהתאמה. 'דנה קמה' הייתה סדרה חתרנית וממזרית, שהצליחה להפוך את חיי גיבוריה לעלילות מבדרות וסיפקה הצצות, שבורות לעיתים, לאחורי הקלעים של הקריירה וחיי החברה של דנה. למשפחה הנבחרת שלה. יחידה טיפולית־משפחתית־חברית־מקצועית, שהגבולות בה אולי רופפים אבל האהבה בה איתנה. לימור? אייקון. שי כרם? אייקון. אביבה? יותר מדי איקונית. וגם אם הבחירה להנכיח את צוות ההפקה של הסדרה לא תמיד השתלמה, כש'דנה קמה' הייתה במיטבה, היא הייתה מרגשת יותר מכל דוקו ומצחיקה יותר מכל סיטקום. (עדן יואל)
קורדרוי (HOT)
נוסף על ההופעה המחשמלת של דר זוזובסקי בתפקיד הראשי ותפקיד המשנה המשגע של ניבר מדר, כבר הרבה זמן שלא נראתה במחוזותינו סדרה שהפכה את הווייבים לחווייתיים וסוחפים. וכבר הרבה זמן לא נראתה פה סדרה שהמבע הקולנועי שלה - הצילום והתאורה, הארט, העריכה, המוזיקה והגרפיקה - היה לפרקים הדמות המרכזית בפרק. את 'קורדרוי' ניתן בהחלט לראות כדרמה עסיסית ועוקצנית על חייה של מעצבת גרפית צעירה, אך גם כאיזו הזיה, פנטזיה, קליפ, שומר מסך, חלום. לפעמים גם סיוט. זו סדרה שמעצימה את המציאות מבלי בהכרח להגזים אותה, ואפשר היה ליהנות הן ממה שקרה בה אבל גם, ולעיתים עוד יותר מאיך שהיא נראתה, נשמעה ונעה. (עדן יואל)
האחיין שלי בנץ (כאן חינוכית)
כשאנשים מבוגרים לגמרי התחילו להזכיר, בחצי התנצלות, את 'האחיין שלי בנץ' בשיחות שגרתיות על הסדרות שהם רואים עכשיו, הבנתם ש'בנץ' חצתה זה מכבר את הקו שכבר לא מפריד בין קומדיות ילדים ונוער בחינוכית לסטרימינג הקדוש של שעות הערב. בעונתה השנייה, 'בנץ' לקחה לעצמה חופש מוחלט אפילו מהחופש המוחלט שאפיין אותה בראשונה, ונשארה מכונת ירי של רפרנסים ופאנצ'ים בכל גובה אפשרי, שלא מנסה - אלא מצליחה - לגעת באבסורד המוחלט. זה אולי נשמע אקדמי מדי בשביל מה ש'בנץ' עושה, אבל לך תסביר סדרה שלכאורה מתרחשת בתיכונים "בגיריונית" ו"נקניקי גולדה", אבל למעשה מתחוללת בתוך ראשם של היוצר דרור ויידמן וצוות הכותבים האדיר שאיתו. ואז מצטלמת. סדרה מהגיהינום, במובן הכי טוב של המילה. (רענן שקד)
גוף שלישי (קשת 12)
הסוגיה הנפיצה והרגישה־עד־כאב של פונדקאות בתשלום הייתה המקפצה הגבוהה שממנה זינקה לדרך הדרמה 'גוף שלישי'. אבל מי שציפה לקבל זווית מעוררת מחשבה בנושא ה"רחם להשכרה", נאלץ להסתפק בסדרת דרמה מלוטשת ועדינה, שחוזקה בעיקר בקאסט שלה, ובעיקר בצלעות הנשיות - רותם סלע, שהוכיחה שוב יכולות משחק שלא יביישו בוגרות לי סטרסברג, וגל מלכה שפרצה ב'המפקדת' בתור חגו הערסית וכאן מחליקה בטבעיות לתפקיד האישה קשת היום ושובת הלב. נכון, העלילה גלשה לעיתים למחוזות מופרכים והדמויות המרירות לא עוררו לרוב הזדהות, אבל התלאות שבדרך היו שוות את סצנת הלידה המופתית והעוצמתית. ההייפ סביב הסדרה כבר הבטיח לה עונה שנייה, אבל אם להעריך במונחים של דרמות ישראליות, ההיריון הזה ייארך הרבה יותר מתשעה חודשים. (קרן מלמד־מרגלית)
קולנוע
ההילולה
מעל ל־600 אלף צופים, הצליח להביא 'הילולה' לבתי הקולנוע. הצלחה מסחרית שלא נשענת רק על הכוח של סטאר אהוב (שלום אסייג) והמותג המשפחתי שהוא מביא איתו ('שנות ה־80/90'), אלא פשוט כי זה אחלה סרט ליציאה בכללי. הספין־אוף הקולנועי על עלילות פרוספר (אסייג) ומשפחתו, מקבל יופי של עלילה - יש שיגידו חתרנית - על איך נסיעה באוטובוס של כל המשפחה והשכונה לקבר הבבא סאלי מסתבכת והופכת ל"טיול" בעזה, ובו מתגלה אולי שיהודים מישראל על כל גוניה ופלסטינים דומים בכמה דברים. זה סרט שנושא את תו התקן "עממי" בגאווה, רק כמה חבל שאחד התסריטאים - האח מני - ביקש לגרש ממנו חצי עם כשקרא ל"אנרכיסטים ותומכיהם" לא לבוא. שלום תיקן: "כולם מוזמנים". מלחמת אחים, איך אפשר פה בלי. (בנימין טוביאס)
בחורים טובים
הקומדיה הרומנטית הנהדרת של ארז תדמור, במאי חילוני למהדרין ששיתף פעולה עם תסריטאית דתייה (חוה דיבון) וכותב חרדי (יזם הנדל"ן יקי רייסנר) שבא אליו עם הרעיון, הראתה לנו שיש לפעמים דברים שאפשר להתאחד סביבם. סרט שהפך ללהיט עצום עם 300 אלף צופים. זה סרט שלוקח את קלישאות הבורקס, עם סיפור על בחור ישיבה אשכנזי (עמית רהב) שמתאהב בבחורה ספרדייה (ליאנה עיון), רק שאין בו רוע או לעג, וגם לא נשיקות מוצהרות כדי שהטקסט יתאים גם לקהל מהמגזר שבו הוא מתרחש. מאור שוויצר הוא המלאך מהקומדיות הרומנטיות, כלומר השדכן, והוא כל כך טוב כאן, ואם היה להיט מוצדק באמת השנה זה־זה. (בנימין טוביאס)
העיר הזאת
ניסינו לא להתפתות, כי אין לנו את הכישורים / להזכיר את הסרט והתופעה מבלי ליפול בחרוזים / מה לעשות שאחרי שעה וחצי של צפייה בסרט המוזיקלי המהמם / גם אנחנו מנסים להיות עמית אולמן, וכל שורה לפזם / סרט בלשי מוזיקלי בעברית שמבוסס על מחזה פרינג' לא נשמע כמו שובר קופות / אבל 70 אלף צופים נהרו לסרט מחתרתי במימון המונים זה ושברו את כל הציפיות / דמויות כמו מקמרפי הפכו לקאלט, השחקנית הראשית מוריה אקונס צריכה להפוך לכוכבת / היוצר והבמאי אולמן פשוט גייס את כל קהילת ההיפ־הופ הישראלית לפרויקט המטורף הזה, והצטרפנו באיחור לרכבת. (בנימין טוביאס)
7 ברכות
מוקדם לדעת אם הזוכה הטרי בפרסי האופיר יגיע גם לאוסקר, אבל כבר לפני אפשר לומר שמדובר במידה רבה בשגריר האולטימטיבי של כל מה שקולנוע ישראלי יכול וצריך להיות. שילוב בין קומדיה וטרגדיה, דרמה מצחיקה־עצובה־מלאת צבעים, בהובלת יוצרות נשיות (הכוכבות ריימונד אמסלם ואלינור סלע, שגם מככבות, והבמאית איילת מנחמי) שמתרכזת בעדה אחת - המרוקאית ‑ ובמשפחה מלאת סודות ושקרים. ויש כמובן גם חתונה. שבע הברכות הן שבע הסעודות אחרי החתונה שסביבן בנוי הסרט, והוא כל כך חי, מדויק, וגם חושף תופעה עצובה מאוד שהושתקה כאן. (בנימין טוביאס)
ענבל פרלמוטר: אם זה נגמר
ענבל פרלמוטר הייתה סוג של חידה. דמות ביישנית בראיונות ועל הבמה צעקה בקול גדול את מה שהייתה. והיה הרבה מה לצעוק. בימים שיציאה מהארון נחשבה למשאלת לב אצל דמויות פומביות, היא שרה על זה בקול רם. הקהל אהב וחיבק ופרלמוטר המריאה גבוה מאוד עד שהתרסקה עם הוולוו סמוך לראשון־לציון. הסרט התיעודי זוכה פסטיבל דוקאביב 'אם זה נגמר' מצליח לפוגג מעט מהמסתורין שלה. לגעת בסיפור חייה בלי לשפוט. דרך יומניה וראיונות, אנחנו לומדים על משפחתה הלא־פשוטה ויחסיה המורכבים עם האבא. על ההרס העצמי שהגיע יחד עם ההצלחה. על האהבה הנכזבת ועל ההרואין. יש עוד הרבה שאלות לא פתורות, אבל אין ספק שאחרי הצפייה יש בעיקר געגוע. חבל שזה נגמר. (יערה יעקב)
מוזיקה
נס וסטילה / תיק קטן
כל כך הרבה מילים ניסו להסביר את סוד ההצלחה שמאחורי הלהיט העצום הזה, מספר אחת בהשמעות בספוטיפיי השנה, שזכה גם לביצוע משותף עם גידי גוב בפרסומת לבזק ולשלטי חוצות באיילון. זה סיפור הסינדרלה המושלם: נסיה לוי, נס בשבילכם, ראפרית טיקטוק אנונימית בת 20 יושבת באוטו ויורה ורס מהאגדות, שיצרה יחד עם סטילה. הסרטון מתפוצץ ומעמיד את כולנו על הרגליים בניסיון להבין מה קורה פה: האם 'תיק קטן' זו מטפורה לאיבר המין הנקבי, יכול להיות שמדובר במניפסט פמיניסטי, למה נס זקוקה גם לתעודת זהות וגם לדרכון, ומה זה "בצה" למען השם? אלא שכל ההסברים והפרשנויות עומדים ריקם מול האמת הכי טריוויאלית ומשמחת: גם בעידן הוויראליות הטיקטוקית שנדמית אקראית נורא, לפעמים להיט הופך ללהיט פשוט כי הוא שיר מצוין. (אלעד בר-נוי)
שלומי שבן מארח את רביד פלוטניק ושולי רנד / כנען (12 מרגלים)
בתוך מסיבה מוצלחת למדי של שירי משבר אמצע החיים, שלומי שבן נכנס למכונת זמן. לשם שינוי הוא לא נחת בשירותים של בר היפסטרי אלא בסיפור המרגלים, מהמיתוסים המכוננים של העם היהודי, ברגע של מצוקה ואי־ודאות שבו המנהיגות מנותקת והאופק רחוק מכדי להיות אפילו מדומיין. שבן, יחד עם רביד פלוטניק ושולי רנד, הופך את הסיטואציה לסרט קצר, מופשט ומוחשי כאחד, שיש בו גם את הניגון המסורתי וגם את ההיפ־הופ של 2023, גם את המקור התנ"כי וגם את הפרשנות העכשווית, שבה "אין שום כנען / כנען היא בלב". ואם כנען שם, אז בוודאי שגם השיר הזה. (עינב שיף)
עטרה אוריה / ילד מטרייה
רוב השירים מגיעים למעמד שיר השנה בגלל האיכויות המוזיקליות שלהם, אבל מדי פעם מתגנב גם להיט, שיותר משהוא קליט או מצליח - הוא עונה על צורך רגשי־לאומי. והטרנד החברתי החם של תשפ"ג היה פורמט החרם - חרמות לסוגיהם, מהמקרים הפרטיים לפוליטיים והדיפלומטיים, נדונו לעייפה, והיי, כל מאבק זקוק להמנון, גם אם מוריד. 'ילד מטרייה', שיר צנוע ואינטימי של הזמרת עטרה אוריה, תפס תאוצה ויראלית בטיקטוק וחדר במהרה לתחנות הרדיו ואפילו לתוכניות הלימוד. הקהל הישראלי כמה למטרה אחת שאפשר להסכים עליה, ועטרה אוריה סיפקה את הנחמה הזאת, ועשתה זאת גם בתסרוקת שכוללת איכשהו גם קארה וגם צמות. וגם זה הישג. (עדן יואל)
אודיה / האמת
"אף אחד לא מבין מה אני אומרת, גם אני לא מבינה מה אני אומרת", יורה אודיה ב'אינטלק־טוערסית'. ואולי זה כל הקסם שלה. את אודיה צריך בעיקר להרגיש, להבין שהיא נציגה של דור חדש, זה שמשחרר שיר כל שבוע, ויורה בפחות משלוש דקות כמות מילים שמספיקה לשנה על מערכת יחסים שנגמרה אחרי רבע שעה. 'האמת' מתחיל במחווה ל'אתה לא ראוי' של ניבין, אבל אודיה היא לא השבורה מהשיר ההוא שמבקשת עזרה מאלוהים. היא בועטת, מעליבה, נועצת, כדי שרואי אדם (האח של) ששר איתה בדואט, יודה שהוא הפסיד אותה. והוא מודה בסוף. טוב, לפחות מצאנו מישהו שהבין את מה שהיא אומרת. (שחר אמאנו)
סטטיק / רונדלים
סטטיק השיק את האלבום הראשון שלו ללא בן־אל תבורי בסרט מלא פאתוס, שנתן הרגשה שהוא הולך לזנוח את הפופ הקליל ולשאוב את ההשראה שלו מפינק פלויד. למזלנו זה לא קרה. אמנם 'רונדלים' זה שיר קצת בעייתי שממשטר נשים ("תפסיקי לעלות על מוניות"), והסלנג מיושן אבל הוא בכל זאת ממכר בזכות החוש המסחרי של סטטיק, שאין שני לו במוזיקה הישראלית כרגע. השיר הזה כל כך מוצלח עד שהוא בנה את אושיית הטיקטוק ספיר רונדלים, שזכתה בתהילה בזכות ריקוד שחיברה לשיר (עד כמה שאפשר למתוח את ההגדרה של ריקוד). סטטיק כבר רגיל לכך שרוכבים על הכישרון שלו. (גיא לייבה)
אושר כהן / ככה וככה
אושר כהן פיצח את השיטה. יש לו כבר חותמת משלו, הוא גם לא צריך לעשות הרבה כדי לשלב את העולם שהביא מהבית שגדל בו עם אבא זמר דיכאון יחד עם המילים שהיו מקבלות משמעות אחרת עם עוּד, אבל העדיף לתת להן מקצבים אחרים כדי לשמח את הדור שלא הכיר את הקיפוח. ב'ככה ככה' הוא מנהל דיאלוג שיש לכולנו בראש, תסריטים שנכתבו כיד הדמיון בשיחה שלעולם לא תתקיים. כשהוא כבר מגיע לרגע האמת הוא מעדיף לשיר "לה לה לה", להיות שמח ולהתחמק מהעצבות. מציאות שכל אחד היה מאמץ לעצמו, ככה או ככה, מציאות של אושר. (שחר אמאנו)
שירה מרגלית / אחותי כבר לא סובלת אותך
בזמן שהבומרים לא מפסיקים ליילל שהרוק מת (ולהתלונן על 88FM), מתברר שדור הטיקטוק והסטרימינג דווקא מתעניין בגיטרות, מעריץ את כתיבת השירים המצוינת של טיילור סוויפט ומשתולל מלהיטי שלושה אקורדים. והבשורה החשובה והמרגשת: ההובלה בתחום עברה לגמרי לנשים, מאוליביה רודריגו ועד Boygenius. בישראל הדוגמה המייצגת היא שירה מרגלית, ש'אחותי כבר לא סובלת אותך' שלה הוא מהלהיטים הסוחפים והכיפיים של השנה, שיר שאבריל לאבין הייתה שמחה להוציא ויש בו לא פחות המנוניות מאשר 'מישהו שומע אותי' של איפה הילד. אז עכשיו אפשר כבר לשחרר את הגעגועים לרוקסן? (עינב שיף)
ההיפ־הופ עושה היסטוריה
רצף ההופעות של טונה ורביד פלוטניק היה האירוע המוזיקלי הכי מדובר של השנה. לפי רמת הביקוש לכרטיסים, ספסרים יכלו למכור כרטיס במחיר של כליה. 'העיר הזאת' (ע"ע) לקח מחזמר פרינג' מוערך והביא אותו לבמה המרכזית של הקולנוע, שם צופים וצופות יצאו נפעמים מרמת הכישרון וחדוות העשייה. נס אחראית ללהיט שכבש את המדינה (ע"ע). וייב איש, פלד, האחים ישי ומיכאל סוויסה, עדי אולמנסקי, סלימפים וצוקוש הוציאו אחלה אלבומים. נורוז מוברג עמוק בפלייליסטים של המיינסטרים. ואל תחמיצו את 'טיולי אשמה' המוניקה סקסי של רון עשהאל. זאת לא הייתה סתם שנה טובה להיפ־הופ הישראלי: זאת הייתה השנה שבה אפילו דודה שלכם למדה בעל פה את 'היי בייב'. (עינב שיף)
פאר טסי עושה קאמבק
אפשר להזכיר את 'דרך השלום' שפתח לו את הדרך רק בשביל שיעלה על אי תנועה. אפשר גם לציין את 'רדיו שטח' המצוין עם הבחור שמנסה להיפרד לאט־לאט־לאט אחרי שהבין שזו אהבה חולה. אפשר גם פשוט להודות שטסי מעולם לא הלך לשום מקום. התעלמו ממנו, סימנו אותו, אבל המנגינות הפכו לנר דולק וכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן: אלבום מופת שזכה בפרס אקו"ם, ובעיקר קהל עצום וצעיר שהגיע מהשטח וגרם גם לרדיו המתעלם לחבק אותו בחזרה. אחרי שנים של אכזבה ההצלחה הגיעה לטסי לאט אבל בטוחה, אבל חשוב מכך - ההכרה שכל כך הייתה חסרה לו. (שחר אמאנו)
מסעדת לחם חביתה מוציאה שיר
עסקים קטנים הבינו שכדי לבלוט בטיקטוק צריך להיות כמה שיותר מופרע וקיצוני. יש כאלה שהורסים לעצמם את החנות, יש כאלה שנותנים ללקוחות כסף מזומן, ויש כאלה שפשוט לקחו לחן יווני וכתבו שיר לעסק שלהם. היו כבר שירים בפרסומות, אבל מה שיפה וממכר בשיר 'לחם חביתה' זה התוכן המאוד־בסיסי שלו: איפה זה, מה אוכלים, מי הבעלים, וכמה זה טעים. זה הכל. מותגי־על אוהבים שירים בפרסומות שלהם, הם משלמים מיליונים לכוכבים כדי שיכתבו להם שיר ויראלי, ומקבלים תוצאה עלובה ומתאמצת. אולי כדאי להם לפנות לויקי עזרא, שיסביר להם איך זה עובד. (גיא לייבה)
תופעות
טל ואביעד סיימו קדנציה של 20 שנה
אחרי 20 שנות שותפות רדיופונית, טל ברמן ואביעד קיסוס הכריזו על סיום תוכנית הבוקר המצליחה שלהם, וכלומית כלומובסקי הורידה את דגלה לחצי התורן. 'תוכנית הבוקר', שהולידה קהילות מעריצים פעילות, שהשרישה ביטויים ובדיחות, שסיקרה באותו כובד הראש את הנושאים הפוליטיים הנפיצים ביותר ואת ההרפתקאות הזניחות ביותר של חיי היום־יום, שעינגה והצחיקה אבל גם הקפידה לבקר ולערער ולספנסר עשרות בתי עסק ברחבי המדינה - אין להצלחה הזאת, לאפוס הרדיופוני הזה, אחראים מובהקים יותר מברמן וקיסוס. בחודשים שלפני הפרידה חשפו השניים שהיחסים ביניהם נעכרו קלות, אבל ספיישל הפרידה מהם היווה הזדמנות נדירה למדי של ציבור המאזינים להגיד להם בכל זאת תודה. (עדן יואל)
מותם של יהונתן גפן ומאיר שלו
המוח האנושי אוהב לקשר בין תופעות, לכן היה קשה שלא לשמוע על מותם של גפן ושלו ולא לחשוב מיד על פתח מירכאות, המצב במדינה, סגור מירכאות. שני ענקי תרבות רבי־פעלים שמסמלים את ארץ ישראל הישנה והטובה (ולא כל כך משנה שאנחנו לא מצליחים להסכים מהי בכלל), הולכים לעולמם בסמיכות, ועל רקע אחד מאירועי המחאה הגדולים בהיסטוריה הישראלית? הסמליות הייתה גסה מדי. ואכן נדיר שצירוף כזה מתרחש, לכן ראוי עוד יותר להיפרד בכבוד משניים מפועלי תרבות חרוצים מאין כמוהם. אנשים שמסרו את נפשם ולעיתים את גופם בשם היצירה בשפה העברית. איש לא כתב כמו גפן ואיש לא יכתוב כמו שלו. (עדן יואל)
הוריקן ערוץ 14
כמעט עשור לקח מהרגע שעלה לאוויר 'ערוץ המורשת' ועד שהטלוויזיה הישראלית קיבלה השנה את הגרסה המקומית של פוקס ניוז: מכונה גדולה, קולנית ונקמנית, שנולדה מתוך חטא ההתנשאות וההדרה כלפי הימין בתקשורת המיינסטרים והפכה לעונש לא פרופורציונלי בצורת סטנדרטים עיתונאיים נחותים, מערך משומן של הפצת שנאה רדיואקטיבית ונטייה להתבכיין יותר מילד בן שנתיים שהחליק בגן השעשועים. חושבים שעכשיו זה בעייתי? חכו עוד חמש שנים, אז ייווצר גרעין של קהל שצורך את כל האינפורמציה שלו רק משם: נראה שעוד נתגעגע ל"הדר" של ינון מגל ובועז גולן. (עינב שיף)
אין לאן לברוח
גם לפני השנה האחרונה ישראל הייתה מדינה מורעלת אקטואליה, שאפילו סרטי נוכלים של חיים אתגר נחשבו ל"אסקפיזם". אבל מאז בחירות 2022, וביתר שאת מאז הבשורה על פי שר המשפטים, נדמה שגם מעט האוויר שעוד הסתובב חופשי נלכד בתוך מהומה אחת ארוכה ומתישה. אלה לא רק הוויכוחים והריבים שגולשים לכל ערב קריוקי ושמחה משפחתית, ואפילו לא הדוקטורט שכולם עשו תוך יומיים במשפט חוקתי: זאת פשוט התחושה שהמצב הישראלי, כמו האמריקאי רק בלי המרחבים הגיאוגרפיים, הוא חור שחור שבולע לתוכו כל מיליגרם של שפיות, והדרך היחידה להתמודד היא או להתנתק ברמה של כת האמיש או להתמסר לחלוטין, עד הסוף, או לפחות עד שיבואו האנשים בחלוקים הלבנים. (עינב שיף)
דניאל עמרם ועיתונות השיימינג
בעולם מושחת שבו חוסלו שומרי הסף יש רק אדם אחד שנלחם בנבלים למען הצדק. הכוונה ב־2023 היא לא לבאטמן, אלא לעיתונאי הרשת דניאל עמרם. בשנה האחרונה הוא מסקר ממקום מושבו בארצות־הברית גילויי גזענות (דוגמת פרשת המורות שצחקו על אתיופיות), סלבס שסרחו ואירועי אלימות אזרחית. הכל באותה רצינות. אבל גם עמרם לא חף מטעויות וקרה שהוא עשה שיימניג לאנשים הלא־נכונים, או החליט לחשוף קצת יותר ממה שהתיר בית המשפט. בגיל 24, כשכוח־העל שלו הוא חשבונות ברשתות וקהילה וירטואלית פעילה, נשאר לראות אם זה מספיק כדי להמשיך להיות גיבור או שהוא בטעות יכול להפוך לנבל. (גבי בר־חיים)
