במחצית הראשונה בשבת אוסקר גלוך נראה כמו הכישרון הגדול ביותר שצמח לכדורגל הרומני מאז שגאורגה חאג'י תלה את הנעליים. מסי הרומני.
הוא הרי שיחק איתם יותר מאשר עם נבחרת ישראל, מוסר לצהובים ולא ללבנים. חוץ מלהעביר את נטע לביא בין הרגליים, הוא עשה את כל מה שלא צריך לעשות – איבד כדורים, בכללם זה שהוביל לשער היתרון הרומני. אפשר היה לתהות, ולא בהכרח לטעות, אם גלוך באמת מוכן ומזומן, כמו שנטען כאשר אלון חזן הותיר אותו על הספסל בניצחונות על בלארוס ואנדורה בחלון הקודם.
הקללה של שחקנים מסוגו של גלוך, יהלום שנכרה מהאדמה הקשה של הכדורגל הישראלי, היא שמצפים שינצוץ תמיד, ויותר מכך – שיסדר אותנו, אלו שמצאו אותו. אבל גלוך לא תמיד יהיה טוב, ואם כך הוא הגיע למקום הנכון – הוא הרי חלק מנבחרת שבה הרבה שחקנים לא טובים.
ההבדל בין רובם המוחלט לגלוך, שהוא לעולם לא יכול להיות רע מדי, ושהטוב שלו – הכי טוב. את גלוך לא צריך לשפוט לפי מה שעשה לא נכון, רק לפי מה שכן, כיוון שאת מה שהוא עושה נכון אף אחד לא יכול לעשות. התמזל מזלו של גלוך לשחק בתפקיד שבו דבר אחד טוב – פריצה, בישול, שער – שווה עשרה דברים רעים.
באופן אבסורדי, טוב לנבחרת איבוד כדור של גלוך ממסירה מדויקת של כל שחקן אחר. איבוד של גלוך פירושו שהכדור מסתובב לו ברגליים, ומתישהו לחפץ העגול לא תהיה ברירה אלא לשתף פעולה ויקרה משהו שלא יכול לקרות אצל מישהו אחר. אסור להתייאש ממנו אף פעם, ובסוף מי שיתייאשו יהיו היריבות.
השער שלו היה מרהיב, ההשתלטות על הכדור בדהרה שהסתיימה בבעיטה לקורה מרהיבה לא פחות, אבל הכי יפה זו היכולת של גלוך להחליף מחצית מזוויעה באחת מבריקה, ברגע אחד, בלחיצת כפתור, ובאיזה תזמון - בפעם הראשונה שהוא פותח בהרכב במשחק חוץ רשמי, במשחק שבו הפסד פירושו כנראה סוף קמפיין. עוד יותר מהצטיינות במשך 90 דקות, המשחק מול רומניה התנהל לפי תסריט אופטימלי – זה הראה לאנשים שינהלו את הקריירה הבינלאומית של גלוך עד כמה קצר המרחק בין חושך לאור כשמדובר בו. יש לו שני מצבי צבירה בדיוק – אור בוהק, או לפני זריחה. מי שיכבה אותו חותם על חיים באפלה.
המציאות של גלזר
לא פשוט להיות עומרי גלזר, שאיתרע מזלו להיות השוער של נבחרת שסופגת שער בהוראת קבע, ולא תמיד באשמתו. להבדיל מגלוך, שפעולה טובה אחת שלו
שווה עשר טעויות, שוער יישפט קודם כל על הדברים הרעים שעשה. זה קשה תמיד, וזה קשה במיוחד עכשיו, כי בכל פעם שגלזר עומד בין הקורות הוא משאיר על הספסל שוער שבאיירן מינכן פתחה עבורו את הארנק. דמיינו איך מרגיש הקשר שמשאיר בחוץ שחקן כמו מנור סולומון. אי־אפשר, כי אין אחד כזה. מאחורי השער של גלזר עומדים מיליוני אנשים ששואלים "מה אתה עושה פה?", ולשכנע אותם אי־אפשר.
העסקה הלא כתובה בין שחקן הרכב למחליף היא שהאחרון נראה תמיד טוב יותר מכפי שהוא באמת בעקבות טעות של הראשון. זו דינמיקה שלא הומצאה בישראל והיא חלק מעיקרון החוכמה בדיעבד, אבל על אחת כמה וכמה כשמחשיבים את המעמד החדש של דניאל פרץ.
אין דבר שביכולתו של גלזר לעשות היום שיגרום לו להיחשב לבחירה הנכונה לתפקיד. אם הוא עושה את העבודה והודף את הבעיטה, היו משוכנעים שפרץ היה קולט את הכדור. כשהוא עושה טעות, קשה לזכור שהוא לא הגיע לכאן מהרחוב, שמדובר בשוער של הכוכב האדום בלגרד שבשבוע הבא יפתח בליגת האלופות מול מנצ'סטר סיטי. זה, באופן טבעי ובצדק רב, הקיץ של פרץ.
בכל פעם שהוא עולה בהרכב הנבחרת, גלזר מחזיק מים בכפפות וצריך שלא יפלו לו. זה בלתי אפשרי. כל הופעה רק מקרבת אותו לסופו. שוער בבאיירן מינכן – ראשון, שני או שלישי – שלא פותח בהרכב נבחרת ישראל, זו אנומליה שהחיים לא יצליחו לתחזק זמן רב. בסוף זה יבלע את גלזר.
עד אז, זו תקופה מופלאה לחיות בה. הכדורגל הישראלי רגיל להתנהל בעולם בהלך רוח של צמצום, לקבל החלטות בלית ברירה. כמעט שאין בלמים, ושנים שלא היו מגן שמאלי נורמלי ושוער אחד לרפואה, ומדיניות ניהול האנשים של ראשי המערכת הובילה לכך שגם החלוץ הוא יותר אילוץ מאשר בחירה חופשית. השפע פחות הולם את הכדורגל הישראלי, אבל פתאום, מאי שם, חסד של הקוסמוס, יש יותר משוער אחד. הורים חשוכי ילדים זכו פתאום בתאומים.
זה הזמן, זה היום, זה הרגע
ה־1:1 ברומניה זו תוצאה טובה, שמותירה את גורלה של ישראל בידיה. בתרחיש הגיוני, ניצחון ביתי על רומניה במשחק הלפני אחרון של הקמפיין ישלח את ישראל להבטיח עלייה ליורו בחוץ מול אנדורה, ואת זה אפילו אנחנו לא נפספס.
כשמדובר בנבחרת שלא רגילה להשיג תוצאה, נדמה ששום דבר לא יכול להיות יותר חשוב מהשורה התחתונה, אבל המשחק מול רומניה היה רגע נדיר שבו השורה התחתונה הייתה טובה – והיא אפילו לא הייתה הדבר הכי טוב. יותר מהתוצאה, הרשימה הדרך. לא גנבנו, לא קרה לנו נס. אולי להפך, סבלנו מחוסר מזל, שזו פריבילגיה ששמורה רק למי שטוב באמת.
המחצית השנייה של הנבחרת הייתה מופת של כדורגל נועז, התקפי ונחוש, שידע להתאושש מהמעידה בתחילת המשחק. אם יריצו לאחור את 45 הדקות האחרונות וילחצו "פליי", ישראל תנצח 1:3. השילוב באגף שמאל בין רוי רביבו, סולומון וגלוך מבטיח שנים ארוכות של עונג. כולם, להוציא אולי אלי דסה ושגיב יחזקאל, שהיה פעיל מאוד אך לא מדויק, היו בשיאם. נבחרת שלא רגילה לעמוד בציפיות, הפליאה להתעלות עליהן.
המחצית השנייה מול רומניה צריכה להיות המחצית הראשונה של המשחק הערב נגד בלארוס. זה הרגע של הנבחרת לפדות את ההמחאה שכתבה בשבת ולחבר בין התוצאה לחוויה. לעלות ליורו זה חשוב, להיכנס ללב ולדמיון של האוהד הישראלי – אפילו יותר. קדימה, הדלת פתוחה והכדור ברגליים שלהם.
