אינטימיות // קייטי קיטמורה } תרגום: דנה אלעזר הלוי } ידיעות ספרים } 175 עמ'
אינטימיות היא מילה בעייתית, שחוקה, שהמסומן שלה כבר מזמן אינו ברור. המילה עברה התעללות בידי אנשי הניו־אייג', שהפכו אותה לעוד מוצר בחנות ההתפתחות האישית, העצמה, מיניות מודעת ופסיכולוגיה חיובית. כך מרוקנים משמעות משפה. אבל אי אז, כשהייתי נער, יכולתי לומר מהי אינטימיות וזאת בזכות הסיפור הקצר של ז'אן־פול סארטר שניסח אותה בצורתה המזוקקת ביותר. אינטימיות היא היכולת של אישה לשכב לצד בעלה לילה שלם, להתלונן על כפות רגליו המסריחות המבצבצות מן השמיכה, ובכל זאת לאהוב אותו עד כלות.
אינטימיות הוא גם שם ספרה של קייטי קיטמורה, ומה שנותר לברר הוא אם מדובר בבחירה אירונית ומודעת או בחירה שמאמינה ביכולת של הספרות לנסח מהי אינטימיות בעולם של היום, או לכל הפחות לתהות על קנקנה. מהר מאוד מתגלה שמדובר באפשרות השנייה. אין כלל אירוניה או היבט פרודי בספר, הוא רציני וכבד ראש. הסיפור מעניין לכשעצמו גם בגלל הזירה שבה הוא מתרחש, העיר האג ובפרט בית הדין הבינלאומי. הגיבורה, אישה צעירה שעוברת מניו־יורק לעיר, מועסקת כמתורגמנית של בית המשפט ומנסה למצוא את מקומה בעיר דרך קשרים רומנטיים, מקצועיים וחברתיים. הימים הם ימי העשור השני של שנות ה־2000, טרום־עידן טראמפ ושעתו היפה של רעיון בית הדין — האמונה שצדק ואמת הם מושגים אוניברסליים, לכל הפחות בעולם המערבי, ושאפשר להסכים על אמות מוסר בסיסיות שנכונות לכל המדינות הנאורות. לקרוא את הספר הזה עכשיו דומה במידת מה לקריאת ספר ישראלי העוסק בהסכמי אוסלו, כמה תמימות ואיזו קריסה מרהיבה.
אם כך, שני צירים מניעים את הספר: הציר המקצועי שנוגע כל הזמן בפוליטי, והציר האישי שנוגע במערכות יחסים. מובן שבהתאם לפורמט, שני הצירים נפגשים זה עם זה ומתערבבים זה בזה. מה שנראה רחוק ומנוכר הופך לקרוב ואף מסוכן, מה שנראה אישי ורומנטי הופך לפוליטי. ככל שהספר מתקדם מתברר שהדברים אינם כפי שנראו בהתחלה. העיר הנחמדה והשלווה מסתירה אימה וסכנה, בית הדין מכיל בתוכו טיפוסים מפוקפקים מבחינה מוסרית, והאהוב לא מספר לגיבורה את כל האמת בנוגע לנישואיו שנגמרו כביכול. כל אלה מערערים את הגיבורה שוב ושוב, מטילים אותה מהבנה מסוימת להבנה אחרת, סותרת את קודמתה. היא מחפשת פשר במעשים כדי שתוכל לאחוז במשהו, לייצר איזה עוגן בעולמה חסר העוגן ממילא.
אז איפה נמצאת האינטימיות בעצם? אם הכל מוסתר ודבר אינו גלוי, כיצד אפשר ליצור קִרבה אמיתית שיש בה גם יותר משמץ של ביטחון. התשובה היא: אי־אפשר. אפשר רק ליצור רגעים מעטים, מפתיעים, שאינם קשורים לקִרבה פיזית או רגשית, אלא מונעים מכורח הנסיבות. באחת הסצנות האינטימיות האלה, יושבת המתורגמנית ליד נשיא לשעבר של מדינה אפריקאית המואשם בפשעים מחרידים ומתרגמת לו את דברי עורכי הדין. היא לוחשת לאוזנו, קרוב־קרוב, את המילים שרק היא והוא מבינים. הנה לכם אינטימיות - גשר הנוצר מכורח השפה בלבד, מכוח הטכניקה ולא מכוח הסולידריות האנושית, הזהות בעמדות המוסריות, המשיכה הרומנטית. כל אלה לא רלוונטיים, אינטימיות היא סיטואציה שבראייה רחבה יכולה להיות מחרידה. זוהי נקודת החוזקה של הספר, התובנה המקורית על כוחה של השפה לקרב בין בני אדם שאין להם שום דבר במשותף.
למרות זאת, הספר אינו מצליח להתרומם לכדי יצירה שלמה. הבעיות שבו רבות והוא נגוע בחוסר אמינות של המספרת, שהצידוק לחלק מפעולותיה פשוט לא קיים. אתעכב כאן על שתי בעיות עקרוניות שמאפיינות את הספרות העכשווית:
הראשונה היא חוסר האמון המוחלט שיש למספרת בקורא שלה. כתוצאה מכך, אין כלל שטחים מתים שבהם הקורא יכול להשלים את החסר, להגיע למסקנות משלו או, אבוי, להגיע לקריאה שונה ממה שהתכוונה המספרת. כל המחשבות, הרגשות, הפעולות, התרחישים והתובנות כתובים בתוך הטקסט, לעיתים כמה פעמים, מה שיוצר תחושה של צפיפות וזלזול באינטליגנציה של הקורא. ההיבט השני הוא השפה, שבהיעדר מילה אחרת אקרא לה יעילה. אני תוהה אם זו תוצאה של מלכות הטלוויזיה על פני הספרות או בחירה מודעת של המספרת. כך או כך, היעילות של השפה גורמת לה להישמע אינסטרומנטלית, בשירות העלילה והתנועה קדימה. ייתכן שהשפה הגנרית היא בחירה פואטית, התאמה סגנונית בין השפה המשפטית בבית הדין ובין קורותיה הרגשיים של הגיבורה. אך גם אם זה המצב, הפשטנות וחוסר המעוף שלה גורמים לניכור ולחוסר הזדהות. באופן אירוני הספר נכשל בליצור אינטימיות עם האדם החשוב ביותר, הקורא. •
