לא פשוט להיות עומרי גלזר, שאיתרע מזלו להיות השוער של נבחרת שסופגת שער בהוראת קבע, ולא תמיד באשמתו. להבדיל מגלוך, שפעולה טובה אחת שלו שווה עשר טעויות, שוער יישפט קודם כל על הדברים הרעים שעשה. זה קשה תמיד, וזה קשה במיוחד עכשיו, כי בכל פעם שגלזר עומד בין הקורות הוא משאיר על הספסל שוער שבאיירן מינכן פתחה עבורו את הארנק. דמיינו איך מרגיש הקשר שמשאיר בחוץ שחקן כמו מנור סולומון. אי־אפשר, כי אין אחד כזה. מאחורי השער של גלזר עומדים מיליוני אנשים ששואלים "מה אתה עושה פה?", ולשכנע אותם אי־אפשר.
העסקה הלא כתובה בין שחקן הרכב למחליף היא שהאחרון נראה תמיד טוב יותר מכפי שהוא באמת בעקבות טעות של הראשון. זו דינמיקה שלא הומצאה בישראל והיא חלק מעיקרון החוכמה בדיעבד, אבל על אחת כמה וכמה כשמחשיבים את המעמד החדש של דניאל פרץ.
אין דבר שביכולתו של גלזר לעשות היום שיגרום לו להיחשב לבחירה הנכונה לתפקיד. אם הוא עושה את העבודה והודף את הבעיטה, היו משוכנעים שפרץ היה קולט את הכדור. כשהוא עושה טעות, קשה לזכור שהוא לא הגיע לכאן מהרחוב, שמדובר בשוער של הכוכב האדום בלגרד שבשבוע הבא יפתח בליגת האלופות מול מנצ'סטר סיטי. זה, באופן טבעי ובצדק רב, הקיץ של פרץ.
בכל פעם שהוא עולה בהרכב הנבחרת, גלזר מחזיק מים בכפפות וצריך שלא יפלו לו. זה בלתי אפשרי. כל הופעה רק מקרבת אותו לסופו. שוער בבאיירן מינכן – ראשון, שני או שלישי – שלא פותח בהרכב נבחרת ישראל, זו אנומליה שהחיים לא יצליחו לתחזק זמן רב. בסוף זה יבלע את גלזר.
עד אז, זו תקופה מופלאה לחיות בה. הכדורגל הישראלי רגיל להתנהל בעולם בהלך רוח של צמצום, לקבל החלטות בלית ברירה. כמעט שאין בלמים, ושנים שלא היו מגן שמאלי נורמלי ושוער אחד לרפואה, ומדיניות ניהול האנשים של ראשי המערכת הובילה לכך שגם החלוץ הוא יותר אילוץ מאשר בחירה חופשית. השפע פחות הולם את הכדורגל הישראלי, אבל פתאום, מאי שם, חסד של הקוסמוס, יש יותר משוער אחד. הורים חשוכי ילדים זכו פתאום בתאומים.
