חידת אדמונד עמראן אלמאלח // מחמד סעיד אחג'יוג' } מערבית: לואי ותד ויהודה שנהב־שהרבני } פרדס, מכתוב } 107 עמ'
'חידת אדמונד עמראן אלמאלח' משתייך לסוג הספרים הנשענים על ידע נכבד של הקורא; בלא ידע עולם זה, מאבד העולם הספרותי שברא אחג'יוג' את זוהרו האינטלקטואלי המבריק. זהו סיפור עזיבתה של רוב יהדות מרוקו, דרך התמקדות בחייו הביוגרפיים של גיבור תרבות מרוקאי־יהודי אמיתי: אדמונד עמראן אלמאלח. אלמאלח נולד ב־1917 במרוקו למשפחה יהודית, הפך לקומוניסט, עבר לצרפת והתפרסם כסופר ומבקר אמנות. ב־1996 קיבל פרס מממשלת מרוקו על תרומתו לתרבות המרוקאית, ושב למרוקו כגיבור תרבות. הוא נפטר בשנת 2011, כפי שמציינת אורית ואקנין־יקותיאלי באחרית הדבר היפה שלה לספר. אולם בישראל שמו של אלמאלח אינו מוכר כלל, מן הסתם בשל העובדה כי היה אנטי־ציוני חריף. כך הופכת חידת אדמונד עמראן אלמאלח למסובכת אף יותר עבור הקורא בעברית, אשר מוצא עצמו לכוד בסבך המראות, השיקופים, האנלוגיות והדמויות שרקח אחג'יוג' במיומנות.
אחג'יוג' ממציא לאלמאלח ביוגרפיה משלו, הכוללת הגירה לישראל, התחנכות בפנימייה דתית, השתתפות במלחמת יום כיפור, אכזבה צורבת מישראל נוכח היחס הגזעני שבו הוא נתקל, ומעבר לצרפת. דודתו הפלאית, דודה מיימונה, מתוארת כמי ש"התחננה בפניי שלא אהגר, שאשאר במרוקו. שאם לא כן, אמצא את עצמי מעורב שוב ושוב במלחמות ללא פשר". מדוע עזבו היהודים את מרוקו? שאלה זו היא רוח הרפאים של הספר, הרודפת גם את אחג'יוג'. המהלך התרבותי המרוקאי העכשווי מזכיר כמובן את הנעשה בפולין, על תהליך האינטרוספקציה שעוברת האליטה האינטלקטואלית והקינה הקולקטיבית על עזיבת היהודים. דומה כי קשה למרוקאים להבין את סוד קסמה של ישראל עבור היהודים; את אפשרות הבריאה־מחדש שהציעה, לפחות בתיאוריה.
בהקשר זה מתמקד אחג'יוג' גם בסיפורה של אוניית המעפילים המרוקאית 'אגוז' אשר טבעה על כל 45 נוסעיה, בשנת 1961. אחג'יוג' שם בפי פרנץ גולדשטיין, גיבור המשנה של הספר, את הדברים הבאים: "כן, איבדנו כמה חיים יקרים, אבל התועלת מן התאונה הייתה גדולה". כלומר, על פי גולדשטיין, המוסד הוא זה אשר הטביע את האונייה בכוונה, כדי לאלץ את ממשלת מרוקו לפתוח את שעריה ליהודים, כדי שיוכלו להגר לישראל. התיאוריה נשמעת מפלצתית, עד שנזכרים בוויכוח סביב הפיגועים בבתי הכנסת בבגדד (1950־1951), ובשאלה אם ישראל עצמה הייתה מעורבת בפיגועים הללו, או שזוהי עלילת דם מרושעת.
דרך דמותו של ניצול השואה (לכאורה) פרנץ גולדשטיין, מתמודד אחג'יוג' עם תיאורית הקונספירציה הנפיצה המצויה למרבה הצער בעולם הערבי — "היהודים כנשאי הרוע בעולם" — דרך הנכחת הסטריאוטיפים והקצנתם: גולדשטיין מתגלה כמי שרצח את משפחתו, וכמי שעבודתו כעורך ראשי בבית הוצאה מכובד היא רק מסווה לפעילותו העבריינית. כך מוצג גולדשטיין על פי כל רפרטואר הסטריאוטיפים היהודיים: רוצח חסר מוסר, חמדן, פושע המנהל את העולם בכסות מהוגנת.
אחת התחושות שמעורר הספר היא הלם האלביתי, בדומה למה שמתחולל בנו בעת הביקור בירדן. אותם הנופים, אותם נופי הנפש, אותם האירועים — אולם הם מסופרים מצידו השני של המטבע, בידי סופר מרוקאי־מוסלמי. יתרה מזאת, אחג'יוג' מבקש לספר את האירועים מנקודת המבט של יהודי־מרוקאי, ולא רק של מוסלמי־מרוקאי; בניגוד למשל לספרות הפלסטינית, המספרת לא פעם את אירועי 1948, אולם מנקודת מבטה שלה. יש סמליות רבה בעובדה שהספר היה מועמד לפרס ע'סאן כנפאני, שאין ספק כי סיפורו הידוע 'השיבה לחיפה', על הערבול בין נקודת המבט העברית־ערבית שבו, שימש לאחג'יוג' מקור השראה.
השימוש בתכסיס זה — שתי דמויות יהודיות (גולדשטיין ואלמאלח) המנהלות ביניהן קרב תודעתי — מאפשר לאחג'יוג' להתחמק (לכאורה) ממלכודת התקינות הפוליטית. מה שמותר לדמות יהודייה לומר בסיפור, ייתפס באופן אחר לחלוטין אם ייאמר על ידי דמות מוסלמית. כך מתאפשר לאחג'יוג' לנהל דיון "פנים יהודי" בשאלה: מדוע שונאים את היהודים? שאלה שמעסיקה מאוד את האינטלקטואלים הערבים, אולם הציבור הישראלי עונה עליה במשיכת כתף, במילה אחת: אנטישמיות.
הספר נחתם במילים: "זיכרוני עשה כמובן את מעשיו ושיבש, או ליתר דיוק עיבד, אמיתות רבות, עד שהתקשיתי להפריד בין מציאות לבדיון. תמיד חשבתי שההבדל ביניהם אינו יותר משינוי פרספקטיבה. כעת עודני מבולבל". הסיום מהדהד את המוטו של הספר: "יש ללכת לאיבוד כדי להגיע ליעד". אולם מהו היעד? דומה כי המוטיבציה העקרונית של אחג'יוג' הייתה חדירה אל עומק היחסים בין מרוקו ליהודיה — אלה שעזבו, אלה שנשארו, אלה שחזרו.
חסרונו הגדול של הרומן הזה, שיש לציין במפורש שהוא מצוין ומעורר מחשבה גם כך, מצוי בתחום הרגשי; אחג'יוג' אינו מעורר בנפשו של הקורא אמפתיה לגיבוריו. אין לנו הזדהות לא עם התודעה הכותבת, לא עם הדמויות, לא עם המחבר המובלע. ליבנו לא נמחץ לנוכח האירועים הקשים שעובר אלמאלח. אין זה משנה באיזה מינוח ספרותי נשתמש, הרומן נשאר ברובד אינטלקטואלי כחידה. •
