צריך מידה לא מעטה של מזוכיזם כדי לבחור לעסוק בספורט כמקצוע: כדורים עפים אליך ב־100 קמ"ש, יריבים הולכים על הרגליים שלך, הלחץ בלתי פוסק, אתה משחק דרך פציעות, מתאמן בתוך הכאב. מעבר למזוכיזם המובנה, צריך גם לחיות ברגע הזה של הכאב. אתה שם את עצמך בתוך הסיטואציה ושואף להרגשה אחרת. אלא שבספורט רק מישהו אחד יכול לנצח, מה שמכריח אותך לחיות בתוך האכזבה, המפלה.
בטניס התחושה הזו מכפילה את עצמה. אתה עומד שם לבד, בודד, 20 אלף זוגות עיניים עוטפים אותך ברחמים, אתה מסתכל על המאמנים ועל המשפחה שלך והם מנסים לעודד, אבל אתה רואה באישונים שלהם שאין תקווה. אתה בודד באי של ייאוש.
ואם טניס מציע מעין סמינר אינקוויזיציוני של סבל, הרי שטניס נגד נובאק ג'וקוביץ' (36) הוא כמו להיות נוכח בכנס שנתי של סאדיזם. משחק טניס נגד ג'וקוביץ' הוא סדרת עינוי, עלילה שאתה לא יודע לאן תתפתח בדיוק, אבל הסוף שלה ידוע מראש. ג'וקוביץ' לא משחק נגד בן שלטון או דניל מדבדב. הוא מתחרה נגד עצמו. העוקד והנעקד.
אחרי שניצח את שלטון בחצי הגמר בשיטת משחק אכזרית (אפשר היה לראות עליו שהוא נהנה), הגמר נגד מדבדב היה שונה. ג'וקוביץ' ניצח במערכה הראשונה בקלות, אבל בשנייה התפרק גופנית. הרגליים לא סחבו, ובהגשה עשה טעות כפולה אחרי טעות כפולה. הוא עבר לתוכנית שונה לחלוטין: הרבה יותר עלייה לרשת, כדי לקצר את הנקודות ולהוריד את הנטל מהרגליים שלו.
ההגשה של ג'וקוביץ' ומשחק הרשת שלו הם לא בדיוק הצדדים שהפכו אותו לטניסאי הטוב בהיסטוריה, אבל הוא השיג אחוזים פנטסטיים, מספיק כדי להוביל אותו לשובר שוויון – ושם באמת אי־אפשר עליו. ג'וקוביץ' שיחק 20 שוברי שוויון בטורנירי גראנד סלאם השנה, וניצח ב־18 מהם. עדות מופלאה לחוזק המנטלי שלו וליכולת לקחת נקודות כשממש צריכים. המערכה השלישית הייתה פורמלית לחלוטין.
ג'וקוביץ' ביסס את עצמו כבר מזמן כשחקן הטוב בהיסטוריה במגרשים קשים (אלמלא סיפור הקורונה היו לו בוודאי יותר מ־24 גראנד סלאמים). ההישגים שלו השנה, עלייה לגמרים בכל ארבעת הטורנירים הגדולים (פעם שלישית שהוא עושה את זה), זכיות בשלושה מהם, הפסד אפי לאלקראס על הדשא של ווימבלדון – כל אלה מייתרים כל דיון על מי השחקן הכי טוב בהיסטוריה. אף אחד לא דומה לו.
אבל נדמה שדווקא גורם אחר מושח את ג'וקוביץ' לגדול בכל הזמנים. רפאל נדאל ורוג'ר פדרר היו נסיכי טניס, משפחת המלוכה. איך אפשר היה שלא לאהוב אותם. מה יכולת להגיד עליהם, שרפא מושך בתחתונים יותר מדי? ג'וקוביץ' לא היה אהבה ממבט ראשון, והאותנטיות שלו ושל המחנה שלו גרמה להרבה אנשים פריחה. אבל עכשיו, כשהאופק של הסוף הרבה יותר קרוב מקו ההתחלה של הקריירה שלו, ברור שהוא הצליח לעשות את הבלתי ייאמן: הוא גרם לאנשים להתהפך ולהתחיל לכבד ולאהוב אותו.