ואן גוך, האיש שהחברה איבדה לדעת // אנטונן ארטו } מצרפתית: איריס לקונט וראובן מירן } נהר } 109 עמ'
הספר הזה הוא חלק מההיסטוריה האלמונית של העולם. כפי שכותב פול ואלרי, "המוחות הכי חזקים, הממציאים הכי חריפים, הידענים הכי מעמיקים של המחשבה הם מן הסתם אלמונים, קמצנים, אנשים שמתים מבלי להתוודות". פתחו של הספר הוא כניסה אל סוד, אל עולם הסוד של שני יוצרים אלמוניים שמתו בלי לשלם את "התשר הציבורי" כדי לזכות בתהילה על עבודתם בימי חייהם.
מפגש חשאי (לא ממשי) בין שני יוצרים אבסולוטיים: הראשון הוא וינסנט ואן גוך, צייר הולנדי ששמו וכוח הציור שלו יצאו למרחוק לאחר מותו, במיוחד הודות לאדיקות היצירה עד אובדן השפיות; הסיפור הנורא של הפציעה העצמית לאחר שאיים על גוגן בסכין שלופה ברחובות ארל, כריתת האוזן, ומשם תקופת האשפוז הפסיכיאטרי עד להתאבדותו. השני הוא סופר ושחקן צרפתי בשם אנטונן ארטו, שסבל ממחלת נפש כל חייו, כבר עם פרסום שיריו הראשונים הוא מתאונן על "קריסה כוללת של הנפש, מעין כרסום", המילים שהוא כותב הן עצמן "הקרעים היחידים שהצלחתי לתלוש מתוך התוהו המוחלט". ארטו מספיק להצטרף לקבוצה הסוריאליסטית ולצאת כנגדה במאמר חריף; לשחק בסרטים אילמים מונומנטליים כמו 'נפוליאון' (1927) של אבל גאנס ו'הפאסיון של ז'אן דארק' (1928) של קארל תאודור דרייר; הוא מפרסם את 'התיאטרון וכפילו' (1938) שחוזה תיאטרון אכזריות חדש שישנה את המבט על אמנות הבמה. מעל הכל, ארטו שוהה באשפוז תקופות ארוכות בבתי חולים פסיכיאטריים, בשנות המלחמה הוא חווה מצוקה ורעב, את החיבור על ואן גוך הוא מפרסם שנה לפני מותו, ב־1948.
מה עומד ביסוד המפגש הזה? ראשית, הצורך של האמן לשמור על שפיותו בלב השיגעון, כלומר להישאר ער לשיגעון העולם, להעיד על דבר האמת של השיגעון בתוך ציוויליזציה שהשתבשה עליה דעתה. המעניין הוא שמחלת השיגעון של האמן היא התנאי הבסיסי לכוחו של החיזיון הזה, במאבק מול שיגעונה הממוסד של החברה: לנוכח האלימות של המשטר (השוטר) שלא מיטיב עם היחיד, אלא מאיים וכולא את גופו; הבורגני שלא חולק את הונו, אלא עושק את החלש ממנו. ומעל לכל, הרופא הפסיכיאטר שלא מבריא את הרוח היוצרת, אלא מדכא אותה. עולם הפוך, מידבק, מרושע, אטום, אכזרי, שהאמנות נדרשת לתת בו את הדין על הכיעור ועל הבושה.
כבר בעמודים הראשונים של הספר, אפשר לקרוא בהצהרה עזה את תמצית הדברים: "החיים הנוכחיים נשמרים באווירתם הישנה, אווירת הוללות, אנרכיה, אנדרלמוסיה, תזזית, שיבוש, שיגעון כרוני, אינרציה בורגנית, אנומליה נפשית (כיוון שלא האדם הוא זה שהשתגע, אלא העולם), נוכלות זדונית וצביעות עצומה, בוז מזוהם של כל מה שמצביע על גזע, על דרישה לסדר מוחלט המבוסס על מימושו של עוול פרימיטיבי. בקיצור, של פשע מאורגן. המצב בכי רע כיוון שלתודעת החולה יש כעת אינטרס עליון לדבוק במחלתו. וכך חברה מטומטמת המציאה את הפסיכיאטריה, כדי להגן על עצמה מחקירות על מצבי צלילות דעת שיכולת הניבוי שלהם הטרידו אותה".
אפשר להבין את הדברים האלה כך: בחברה שפועלת כ"פשע מאורגן" לתודעת הפרט החולה יש אינטרס לדבוק במחלתו המדומה, כלומר לדבוק במגפה המוסרית, בפשיעה הנורמטיבית/הקולקטיבית, כדי לשחות בזרם ולהתגונן מהחיזיון הצלול של האמן הגאון, שהוא אינו בר סמכא (או בעל שם), אלא חולה מנותק, מתבודד, נווד אלמוני, אחד שאי־אפשר למצוא אותו, אם כך איך להקשיב לו, ויותר מכך: איך לתת ערך לדבריו המטורפים? — הציור, השירה, במובן הזה הם אותה עדות עמוקה לשפה אחרת (לא מילולית, לא מובנת) ולחיזיון בלתי מתקבל על הדעת של הגאון — נכון שהדבר הזה הפך במאה ה־20 לקלישאה, ובכל זאת, הדברים האמיתיים לא מתחוללים על מסך הטלוויזיה או בפייסבוק, אלא בחוויית החיים בחשאי.
מכאן, העניין המרכזי הנוסף בספר, האמנות יוצאת במפורש נגד רפואת הנפש: ואן גוך לא התאבד משום שסבל מדיכאון או בגלל שהשתגע, טוען ארטו, הפיקוח הרפואי הוא זה שהחריף את מחלתו, הרפואה היא זו שהרגה אותו. הפסיכיאטר בתור נציג חוקי של הנורמטיביות הנפשית של החברה, משמר את האנומליה של האמן כדי להעצים את כוחו שלו, להעמיק את מחקריו, אך למעשה הטיפול הכימי או החשמלי מקהה את הסיכונים שבמחלה, מנוון את המרד שבתוכה, טוען ארטו, כלומר חונק את הכוח המאגי של היצירה עצמה. במובן זה, דוקטור גאשה גרר את ואן גוך לשלוח יד בנפשו. "הוא לא התאבד כי נתקף שיגעון, בתוך טרנס הניסיון שנכשל, אלא להפך, הוא הצליח למצוא אותו לא מכבר ולגלות מה ומי הוא היה, כאשר התודעה הכללית של החברה, כדי להענישו על שניתק ממנה, איבדה אותו לדעת".
לבסוף, הכתיבה המבריקה המסתורית של ארטו לא תסולא בפז בתרבות המאה ה־20: הפילוסופיה הצרפתית בשיאה (פוקו, דלז, דרידה) מוצאת בו בית מדרש של המחשבה החופשית, ואיתה גם את רוח המרד הפוליטי של מאי 68' שקוראת לשחרר את היצירה האנושית מכל מה שעומד בדרכה, מנרמל אותה ומקהה את עוקצה. •
