1. שתהיה שנה פרופורציונלית
יש איזה איקליפטוס שאני אוהב ליד הכנרת. אני מזכיר אותו פה מעת לעת. התאהבתי בו כשראיתי תמונה של הכנרת מלפני 80 שנה והוא היה שם בתמונה, כשם שהוא שם גם היום, באותו מקום, עומד בדממה בוטחת ליד המים. 80 שנה שבמהלכן העולם התהפך על ראשו אינספור פעמים, אבל אולי בעצם שום דבר לא קרה. האיקליפטוס שם, עודנו ניצב ליד המים. לא אכפת לו מעילת הסבירות. הוא לא עומד בגאווה אלא בסוג של הכנעה וקבלה של החיים.
הוא ראה הכל. חורפים וקייצים, שמחות וטרגדיות. והוא שם. יודע שאחרי כל לילה זורחת שוב השמש ובסוף כל יום משוגע היא שוקעת שוב.
זו הייתה שנה סוערת לישראל, אבל תאמינו או לא, היו כאלה גם בעבר. היו מלחמות קיום, היה צנע, לא היה ברור לאן כל הפרויקט הזה הולך. האיקליפטוס יודע היטב שאנחנו לא שם. אנחנו בבירור פנימי לא פשוט, אנחנו משלמים מחירים, אבל אנחנו נצא מזה, זו האמת, ואולי אפילו נצא מזה מחוזקים וביחד.
אבל כדי שזה יקרה צריך לשמור על פרופורציות. וכדי לשמור על פרופורציות צריך להסתכל על האיקליפטוס. להסתכל באמת. הוא הרי שם. הוא תמיד שם.
2. שתהיה שנה שבה נדע להכיל את הרע
שנה שבה נדע להכיל את הרע ולהתמודד איתו. גם באישי. יש לי חבר שכל פעם היה מספר לי על משברים בעבודה. היה מצלצל ומתאר בדרמטיות את אירועי היום. לקח זמן עד שהוא הבין: זו העבודה שלו. אלה לא משברים, אלה משימות. הוא מנהל שצריך ליישב ולהרגיע ולטפל. כשהוא הבין את זה, הוא הפסיק להילחץ, התמסר ואפילו נהנה.
חברי הפסיכולוג אריאל הרטמן אמר לי פעם שיש לנו איזו תפיסה משונה כזו, שלנו לא יקרה שום דבר רע. אנחנו יודעים שיש טרגדיות וקשיים, אבל משום מה אנחנו משוכנעים שזה קורה רק לאחרים. כאילו מישהו חתם לנו כשהגענו לסיבוב הקצר שלנו פה בעולם שאנחנו לא נחווה כאב. יהיו תאונות ויהיה מוות ופיטורים ומה לא, אבל זה כמובן לא יקרה לנו. מה פתאום? זה קורה הרי רק לאחרים. ואז, כשמשהו רע קורה לנו, אנחנו בהלם. בשוק. לא מאמינים איך זה נפל דווקא עלינו. עלינו? איך זה ייתכן?
אבל זה ייתכן. האמת היא שיש טוב בעולם ויש גם רע, ויש מזיגה של התרחשויות סותרות שאי־אפשר להימלט מהן. אי־אפשר לברוח כל החיים.
צריך להיכנס לזירה ולהתמודד.
3. שתהיה שנת הכרת תודה על הבריאות שלנו
אני בגיל כזה שההורים של הדור שלי כבר נחלשים. חלקם ממש קמלים. שומעים פחות, מתקשים ללכת, הזיכרון כבר לא מה שהיה. וכשאתה רואה את זה קורה להורים שלך, אתה מבין משהו על החיים: על מה שנשאר, ועל הצורך ליהנות בזמן הזה, לחיות באמת, כשזה עוד אפשרי. זה לא משהו שמדבר אליך כשאתה בשנות ה־20 וה־30, אבל אני בעשור החמישי של חיי, קוראים אהובים, אני כבר חש את דעיכתו הקלה של הגוף, ואני פתאום אומר לעצמי, תיסע, תלך, תסתובב איפה שרק אפשר, כל עוד אפשר. מן המפורסמות שאתה חושב על הבריאות רק כשהיא איננה. אתה לא קם בבוקר ואומר: אחחח איזה שיניים יש לי. אתה נזכר בשיניים רק כשאחת מהן כואבת. אבל כשהיא כואבת, כשזה קורה, אתה לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר.
4. שתהיה שנה של עין טובה
היה לי חבר בגולן שהוא ואחיו היו מופרעים כאלה, אבל בקטע טוב, היפראקטיביים ומלאי עזוז. ובכל בוקר אבא שלהם היה מלווה אותם לאוטובוס לבית ספר כדי לראות שהם עולים על ההסעה, ורגע לפני עלייתם היה נותן לכל אחד מהם כאפה כזו עסיסית, ואומר להם: "זה על מה שתעשו היום. להתראות, חמודים".
עכשיו, אני יודע שזה לא משהו שמקובל היום. חלפו 40 שנה, וכבר אין כאפות כדרך חיים. אבל האמת העמוקה היא שהיה משהו מאוד מקסים באלימות המדומה הזו. זה לא היה באמת עונש, זה היה אשראי. כמו שהמפקד נותן סיכה לחייל המצטיין ודופק לו אגרוף כזה שיש בו אהבה וכוח ואיזו אמירה מטפורית, כך הוא כביכול הכה אותם, אבל בעצם האב אמר להם, בשפתם: אתם חזקים. אני סומך עליכם. אתם מי שאתם. ויבואו אליכם בטענות היום בבית ספר, אבל אתם מסודרים, כי הנה כבר הענשתי אתכם כעת עם הכאפה הזו, אז לכו תעשו חיים.
5. שתהיה שנה משעממת
שתהיה שנה שלא יקרה בה שום דבר מיוחד. שנה של שגרה ברוכה. של שבתות נעימות, של רוח קרירה בירושלים, של כוס תה במרפסת, של ילדים משחקים בפארק, יהודים צועדים לתפילה ושירים יפים בעברית שיבקעו מהרדיו, כמו פעם. בלי פושים, בלי קרבות ומאבקים, בלי מסיבות עיתונאים דרמטיות, בלי הודעות לאומה, בלי חפירות לאונה, בלי סקנדלים מדומיינים. שנה שנצליח לנשום בה נשימות מלאות, שנהנה מהירח כשזה יהיה במלואו ונחבק את הדברים הקטנים. שנה של שיחות טובות, של סיפורים יפים, שנה שבה יעזור איש לאחיו, שנה שלא יקרה בה כלום אבל יקרה בה הכל.
שנה טובה. ×
שתהיה שנה בלי פושים, בלי קרבות ומאבקים, בלי מסיבות עיתונאים דרמטיות, בלי הודעות לאומה, בלי חפירות לאונה, בלי סקנדלים מדומיינים
