אני מזהיר מראש, אתם לא הולכים לאהוב את מה שהולך להיכתב פה בהמשך, ככל הנראה אפילו קצת להתעצבן ולזלזל - זה כי הורגלתם שכדורגל וכדורסל טובים/מעניינים/איכותיים/עדיפים על כל שאר ענפי הספורט ולכן מבחינתכם אין שום דבר שמשתווה לכל המסים והג'ורדנים. אז הנה מה שנקרא דעה לא פופולרית: אף כדורגלן או כדורסלן, או לצורך העניין ספורטאי בכל ענף קבוצתי, לא יכול להיקרא "הספורטאי הגדול בהיסטוריה" - מעצם העובדה שגדול ככל שהוא יהיה, הוא עדיין בורג בתוך מערכת.
מי כן יכולים להיקרא הספורטאים הגדולים בהיסטוריה? כאלו שמתחרים בענפים יחידניים: שחיינים (היי פלפס), אתלטים (מה קורה בולט ובעתיד כנראה שגם דופלנטיס) וטניסאים, בעיקר טניסאי אחד. לא, אתם שעכשיו חושבים על רוג'ר פדרר כמובן טועים - מדובר אך ורק על נובאק ג'וקוביץ'. עזבו עכשיו מספרים, עזבו את 24 הגראנד סלאמים, את העובדה שהוא מחזיק במאזן חיובי מול פדרר ורפאל נדאל, את השבועות במקום הראשון והעובדה שמאז 2011 אין שום דבר שאפילו מאיים על העליונות שלו.
גם בגיל 36 הוא עדיין הטוב ביותר בטניס העולמי, למרות שרבים (וטובים) ניסו וכשלו בניסיון לאיים על השליטה שלו, כאלו שצעירים ממנו ב־10 ו־15 שנים, ובקושי ידעו להחזיק מחבט כשנולה נכנס לסבב ב־2003. אבל מה שבאמת הופך את ג'וקוביץ' לספורטאי הגדול בהיסטוריה זה האופי - לא רק היכולת שלו לחזור לנצח, לפעמים ממצבים בלתי אפשריים, הכוונה היא האופי שלו כאדם – הטיזינג על ומחוץ למגרש, השטויות והצחוקים, העצבים והאמוציות – וכל מה שעושה אותו לאדם קצת יותר מעניין מרוב הספורטאים הגנריים "שרק מתרכזים בלהיות הטובים ביותר" או איזו קלישאה מטופשת.
גם אלו ששונאים אותו, ויש לא מעט - ככה זה עם גאונים - לא יכולים לפקפק בעובדה שיכול מאוד להיות שלא נראה בימי חיינו עוד נובאק ג'וקוביץ'.
