ישראל נתונה בסיוט יוצא דופן מאז אותה מסיבת עיתונאים, מרה ונמהרת, שבה הציג שר המשפטים יריב לוין את תוכניתו ל"רפורמה". חודשים לאחר מכן, ולכולם ברור כי הצעתו הראשונית – זו שהייתה הופכת את ישראל להונגריה, ואולי לרוסיה – התפגרה.
יוזמת לוין, רוטמן, אמסלם ושאר שותפיהם הייתה בלי ספק המיזם הפוליטי האסוני ביותר בתולדות המדינה. היא ריסקה את הליכוד בכל סקר, כמעט מיידית. היא חטפה את הממשלה. היא גרמה לשיסוע חברה משוסעת ממילא. וזה חמור בהרבה: יוזמת ההפיכה המשפטית החלישה את הכלכלה הישראלית, גרמה לקריסת השקל, הרחיקה את ידידותיה של ישראל. אין אויב של ישראל שלא צהל אל מול תוכניות לוין ורוטמן.
בכל מדינה נורמלית, ראש הממשלה היה כבר מפטר בבושת פנים את שר המשפטים שלו, ושולח הביתה גם את היו"ר התוקפני של ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת. הוא היה יורד מהעניין מהר, בלי להביט לאחור. דמיינו לעצמכם שנתניהו היה עושה זאת בסוף מארס, אחרי ההתבזות של פיטורי שר הביטחון גלנט. האם הליכוד היה מתפרק? האם לוין היה פורש וחובר לאחמד טיבי וחבריו באופוזיציה?
מה שבלם את האסון הזה הם שני מרכיבים: המחאה, שהיא הגדולה, העוצמתית והמגוונת ביותר בתולדות המדינה. בלי המחאה, ישראל הייתה עולה על הכביש המהיר על שם ולדימיר פוטין. ואליה חברו הליכודניקים. כן־כן. אלה שלא מגיעים אולי להפגנות, אבל עונים לכל סקר, שוב ושוב, שהם רוצים במות המהלך הכושל הזה. מדובר בשליש בערך מהליכוד. הם המומים ממעשי נבחריהם.
הרבה עוסקים במוטיבציות של נתניהו למהלך ההזוי הזה, כולו. בשמאל אומרים – ניסיון חילוץ מגושם ממשפטו הפלילי. במרכז טוענים שהוא נגרר, או שבוי, של לוין. בימין הקיצוני והפופוליסטי אומרים: נתניהו הוא צור ישראל וגואלו מידי ה"פרוגרס" המשוקץ. ימות המשיח הגיעו; הימים בהם אייכלר יקבל תקציבים ללא סוף, דרעי יהיה שר לא משנה מה תהיה ההרשעה, אמסלם ימנה את חבריו לדירקטורים בכל החברות הממשלתיות, קרעי יקדם אירועים בהפרדה מגדרית וירסק את התקשורת החופשית.
יום נקם ושילם. על מה? על הכל: על המדינה החילונית־ליברלית שקמה כאן, על הסכמי אוסלו, על ההתנתקות, על פסיקות בג"ץ שבלמו את הידרדרות ישראל למין ונצואלה של המזרח התיכון. או אולי – לבנון יהודית. יש לי חדשות: המוטיבציות לא ממש חשובות. מה שחשוב הוא שנתניהו אישר ללוין את המהלך, גיבה אותו, כולל לאחרונה, ולא מצליח לעשות את המתבקש, והאמיץ: לרדת מזה. להוציא תעודת פטירה. לעשות אחורה פנה קצר וזריז, ולהמשיך הלאה.
כל התמרונים של הימים האחרונים הם תוצר של עוד מפגן בוטה, תבוסתני, של פחדנות: במקום שנתניהו יתייצב, עם כל כובד משקלו, מאחורי הצעת הנשיא הרצוג, הוא שיגר את הליכוד להכחיש. מאז, הוא עסוק בלאשר. לשקול מהלך "חד־צדדי" (שזו עוד דרך ליזום מהלך ללא הסכמה). הכל בלחץ, בפאניקה, לקראת הדיון בבג"ץ. זהו הגזר שמציע נתניהו לשופטים – אם תיתנו לי, אמתן, והכל יעבור. זהו המקל שבו הוא מאיים עליהם, באמצעות אשרור הודעות קיצוניות שאין לבג"ץ כלל סמכות לדון בחוקיות חוקי יסוד. ביד אחת, הוא מציע יציבות. ביד השנייה, הוא מאיים במיטוט שלטון החוק, ובאנרכיה. זהו איום ריק, כמובן; המשטרה, צה"ל, שב"כ והמוסד כבר הודיעו, בדרכם, שיצייתו לדין ולחוק.
כל האיומים והפיתויים נועדו להשפיע על השופטים בבוקר זה. המשימה בפניהם היא היסטורית. עליהם לשפוט, עניינית, בעידן בלתי ענייני לחלוטין. עליהם להפנות את גבם לרקע הכללי, להפגנות בעד ונגד, לאיומים המאפיוזיים של לוין. הם צריכים לענות לשאלה המשפטית שבמחלוקת: האם החוק שביטל את חובת הסבירות על נציגי ציבור הוא חוקי? הישראלים אינם נחלקים בין אלה שחושבים שהוא חוקי, ואלה שלא. הם נחלקים בין אלה שמאמינים שבית המשפט יכול וצריך לשפוט לפי הדין, ובין אלה שחושבים שהכל מכור, קונספירטיבי, שקרי.
אלה שמאמינים בחוק, ובמדינת ישראל הדמוקרטית, בציונות הקלאסית, צריכים לומר הבוקר: בית המשפט צריך לשפוט לפי הדין. אם בג"ץ יקבע שאינו מתערב, זו איננה "כניעה" ולא "התקפלות" אלא החלטתו המקצועית. אם בג"ץ יקבע שהוא חייב להתערב ולבטל את החוק של ממשלת נתניהו, זו איננה "החונטה המשפטית" שמשתלטת על המדינה, אלא שוב – החלטתו המקצועית. ואת פסיקתו צריך לקבל באותה מידה. זו המשמעות של המושג האבוד הזה, המגודף חדשות לבקרים בידי שופרות התעמולה ומלחכי הפנכה, "ממלכתיות".
הדברים הפשוטים האלה לא היו צריכים להיכתב בידי בעל טור בעיתון, אלא להיאמר מפורשות בידי ראש הממשלה. יש שופטים בירושלים, אבל מנהיגות – אין.
השופטים צריכים לענות לשאלה המשפטית שבמחלוקת: האם החוק שביטל את חובת הסבירות על נציגי ציבור הוא חוקי? הישראלים אינם נחלקים בין אלה שחושבים שהוא חוקי, ואלה שלא. הם נחלקים בין אלה שמאמינים שבית המשפט יכול וצריך לשפוט לפי הדין, ובין אלה שחושבים שהכל מכור, קונספירטיבי, שקרי
