השופטים יצטופפו היום על הבמה המוגבהת בבית המשפט העליון בירושלים. המספר יקנה למעמד חשיבות היסטורית. בניגוד לממשלות בישראל, שככל שהן גדולות יותר הן מרשימות פחות, כאן הגודל החד־פעמי יאמר עוצמה. השופטים יתמקדו בטוענים, אבל בזווית העין יסתכלו זה על זה. התיק יעמיד כל אחד ואחת מהם במבחן סבירות משלו, מול מצפונו, מול עומק הבנתו המשפטית, מול עמיתיו.
נימוקי העותרים לא יפתיעו אותם; גם לא טענות היועצת המשפטית לממשלה והטענות שכנגד מפי פרקליטיו של ראש הממשלה. הכל נאמר, נכתב, הובהר ופורשן. לא אופתע אם כל אחד מהשופטים יגיע לדיון הזה עם דעה מגובשת לגבי תוצאותיו. גם ניגוד הענייניים ברור: ביטול עילת הסבירות קורא תגר על עצם תפקידו של העליון כבית־דין גבוה לצדק. למעשה, השופטים נקראים להכריע בגורל עצמם. זה לא מה שאנחנו מייחלים לו מבית משפט, אבל אין לנו פורום אחר.
הכרעה לא תהיה היום. הציפיות לדרמה גדולה במהלך הדיון לא מתיישבות עם הלו"ז המשפטי. יעברו שבועות, אולי יותר, עד שתינתן הכרעה - וגם זה לא בטוח. יתכן שבזמן הזה המערכת הפוליטית תמצא דרך לנסח את החוק מחדש, בהסכמה או בלי הסכמה, ובכך תהפוך את ההכרעה למיותרת.
בעתירות מהסוג הזה, שחותכות את הציבור לשניים, שופטי העליון נוטים להקטין ראש. בניגוד לטענות כלפיהם, הם לא זוממים להחליף את הממשלה. להיפך: הם מנסים להוריד את הצדדים מהרטוריקה המתלהמת שלהם ולהחזיר אותם לטיעונים משפטיים ועובדתיים. תקדימים ועובדות: זה העולם שלהם.
הפעם זה לא יספיק. לא משנה איך מכנים את מה שיוצא מהממשלה ומהכנסת בשמונת החודשים האחרונים, רפורמה משפטית או מהפכה משטרית, מדובר במהלך גורף, חסר תקדים בהיקפו, שחותר לשינוי מערכת הערכים, סדר העדיפויות, אופי המשטר והיחסים בין השלטון לאזרחים. לא רק מעמד השופטים מוטל בספק - כל המנגנון הממלכתי, מהצבא וזרועות הביטחון ועד לשירות המדינה, חשוד ומבוזה. השופטים יצטרכו לשאול את עצמם לא רק איך יוכלו לפסוק בעתירות בלי עילת סבירות אלא באיזו מדינה, באיזה משטר, הם רוצים לחיות.
הם יכולים לשאוב כוח ואומץ מכמה דמויות מפתח בשירות הציבורי: נשיאת העליון אסתר חיות; היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה וצוות יועציה; מנכ"לית רשות החברות מיכל רוזנבוים; יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין. כל אחת ואחד מהם ראוי להשיא משואה ביום העצמאות הבא.
הן שלוש נשים - הרוב הנשי לא מקרי - וגבר אחד, כולם אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה. הארבעה סירבו להכפיף את תחומי האחריות שלהם לאינטרסים, לזדון ולשחיתות של שרים ומקורביהם, ובמקום להתכופף או לעזוב יצאו למאבק משפטי וציבורי. אני מציע לא להקל ראש בהישג שלהם: הם הוכיחו שגם בתקופה הקשה הזאת הטוב יכול לנצח; הם הוכיחו שבישראל יש עדיין מערכת משפטית חזקה, שיש בה פגמים וחולשות אבל היא עצמאית, ממלכתית וראוייה לאמון. הם הוכיחו שלא צריך להתחנף ולא צריך להתייאש - לא הכל אבוד.
שלשום הורה בג"ץ להחזיר לעבודתו את יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין. הסיפור פשוט: הדואר היה שנים סניף של מקורבי ליכוד, שהשחיתו וניוונו אותו. הנזק נמדד במיליארדי שקלים. וקנין הציל את הדואר מפשיטת רגל והוביל אותו להפרטה. שר התקשורת שלמה קרעי החליט לפטר אותו בתואנות שווא. וקנין יצא למאבק: הוא קיבל גיבוי מלא ממנהלת רשות החברות הממשלתית מיכל רוזנבוים, מצמרת האוצר ומהיועצת המשפטית לממשלה, לאחר שבדקה את הטענות נגדו וגילתה שכולן מופרכות.
זה היה מקרה של מאה אחוז - לא אולי, לא ספק, לא שמא. כך חשבו גם שופטי בג"ץ יצחק עמית ויוסף אלרון. אתמול חזר וקנין לעבודתו.
אתמול, לקראת ראש השנה, התקיימה גם הרמת הכוסית השנתית של רשות החברות. דרג המנהלים הגיע הפעם בהמוניו. מיכאל מייסנר, שהיה מנהל הרכבת והתפטר בעקבות הלחץ שהפעילה עליו שרת התחבורה מירי רגב, אמר לרוזנבוים במהלך האירוע: "אמרת לי, אל תתפטר. יש לך כל הגיבוי שלי. אני מצטער שלא הקשבתי לך".
"רשות החברות תמשיך לתת גיבוי לכל מי שיושב פה, בלי למצמץ", הבטיחה להם רוזנבוים. "כל מי שיטפח ערכים של מקצוענות, מצויינות ומחויבות וכל מי שיציג ביצועים יקבל את התמיכה שלנו. אני אהיה חומת המגן שלכם.
"אנחנו נימדד על פי ההישגים שלנו. דין וחשבון ניתן אך ורק לבעלי המניות שלנו - הציבור במדינת ישראל".
השר הממונה על רשות החברות הוא דודי אמסלם. הוא מבקש להיפטר מרוזנבוים הסוררת ולהכניס לחברות הממשלתיות את מקורביו. המקורבים יחגגו; החברות ייהרסו. זה סביר? לא, זה לא סביר. נדמה שעילת הסבירות לא הייתה אף פעם חשובה כל־כך, נחוצה כל־כך, כמו היום.
