רן תמיד אומר שהעולם מתחלק לשני סוגים של בני אדם. אלו שרואים את השם "אמא" על הצג של הטלפון ומיד עונים "היי אימוש" בשמחה, ואלו שהפנים שלהם מיד נופלים כמו סופלה. אני חושבת על ההבחנה הזו עכשיו, כשעינת מוציאה לנו עוד בקבוק בירה קר מצידנית הפלא שלה ומספרת לי כמה היא מפחדת מחגי תשרי.
"אני חייבת להבריז", היא אומרת, "ראש השנה כבר אבוד לי, אבל את חושבת שנשאר איזה צימר פנוי לסוכות שלא עולה 90 אלף שקל ללילה?" "אולי", אני אומרת, "אבל מה, תיסעו רק את והילדים לאיזה מתחם בערבה עם בריכת אינפיניטי מאבן?" "הכל רק לא להיות בארוחת החג", היא אומרת, "אני לא אעמוד בעוד שנייה אחת של אמא שלי. איך היא לא מבינה שהיא רק הורסת לי? גם ככה זו התקופה אולי הכי קשה בחיי, כל כך קשה לי לחלץ מתוכי טיפת תקווה רק כדי להצליח לקום מהמיטה ולצאת ליום שלי, ואז היא מתקשרת אליי ובום - כל הכוח שאיכשהו הצלחתי לגרד, נעלם".
עינת היא פרודה טרייה. לפני שלושה חודשים, היא גילתה באייפון של בעלה סמס שהיה כתוב בו ככה: "תודה על עוד ערב בלתי נשכח, ערב של צחוק מהלב, אהבה מדויקת ומיניות מקודשת לאור ירח". לא הייתה שום דרך אחרת לפרש את הסמס הזה חוץ מרומן עם אישה שלא מהססת להשתמש בכל קלישאות פרדס חנה שברשותה. ובאמת, בעלה הודה מיד, ועינת - שגם ככה הרגישה שהיא מתפשרת על הזוגיות המרגשת כהמיית מקרר שלה, אבל הכריחה את עצמה להישאר ולהילחם בשביל הילדים - מצאה את עצמה נזרקת החוצה מחייה הבטוחים. "אני כמו ההוביט", היא אמרה, "כבר השלמתי עם זה שעד גיל 80 כל מה שמחכה לי זה תה, ספרים ולשבת במאורה החמה שלי, ופתאום אני שוב בחוץ, במסע משוגע שלא ביקשתי ולא רציתי".
בחוף הים של עתלית כבר יש בריזה של סתיו שמעיפה את התלתלים של עינת לכל עבר. "רק לחשוב על כל מיליון ארוחות החג שמחכות לי אצל אמא שלי", היא אומרת, "אני כבר רואה אותה מתיישבת לידי בסוף הערב ומתחילה לחפור לי: את בטוחה שאת רוצה להתגרש בגיל 45? איך תפרנסי שלושה ילדים קטנים ממשכורת של מורה? אולי בכל זאת תסלחי לחגי על המעידה ואני אממן לכם טיפול זוגי?"
את אמא שלה, מילכה, אני מכירה מאז שנהיינו שתינו חברות בגיל 16. כשהכרתי את מילכה בפעם הראשונה, היא הושיבה אותי במטבח של הווילה המושקעת שלהם בדניה וחקרה אותי ישר, "נו, מה עם בנים? אל תגידי לי שלחתיכה כמוך אין גדוד של מחזרים". מאז, אני חצי מאוהבת באישה המצחיקה הזאת. אז כן, קצת קשה לי לקבל את זה שעינת כל כך מפחדת ממנה. שדווקא היא, האמזונה שתמיד ידעה להגיד לי, "נשים הן כמו חתול, יש לנו תשע נשמות", גורמת לבת שלה לפקפק ככה בעצמה. "את בטח מגזימה", אני אומרת עכשיו, "היא לא עד כדי כך אכזרית אלייך".
במקום לענות עינת פותחת את האייפון שלה ומראה לי שורת סמסים מאמא שלה. אני מסתכלת, והלב שלי נמעך מרוב צער. שורות על גבי שורות היא שולחת לה, ובאף אחת מהן אין מילה אחת טובה. הכל נחילים של דאגות, מילים שמביאות איתן עננים שחורים. "קראתי ששכר הדירה לארבעה חדרים בחיפה הגיע ל־6,000 שקל", היא כותבת, ומיד אחר כך, "עבר עליי לילה איום. לא עצמתי עין וכל הזמן חשבתי על יותם המקסים שלך, איך גם ככה קשה לו להסתגל חברתית בכיתה גם בלי להיות ילד של הורים שמתגרשים".
וכך היא ממשיכה, ממטירה גשם של "קרעכצן" ומספרת לה שוב ושוב כמה לה אישית קשה עם הפרידה. כי מתברר שמילכה לא ישנה. היא הפסיקה לאכול. "אפילו לא את החלה עם החמאה והדבש של שישי אחר הצהריים".
"אפשר לחשוב שהיא זאת שמתגרשת", עינת אומרת, "שהיא זאת שתפסה את בעלה מנהל רומן עם אישה שאין לה בעיה לצטט שירים של נועם חורב כאילו שהם שלה. לא מספיק שאני לא מצליחה להרים את עצמי, אז עכשיו גם האשמה הזו על מה שהגירושים שלי עושים לאמא שלי?"
זו לא הפעם הראשונה שבה אני שומעת על הורים שעושים את הטעות הזאת. במקום להיות המקום החם והמעודד בחייהם של הילדים, הם משמשים כסוכני הפחד הכי גרועים שלהם. מציפים עוד יותר את החרדות השחורות והעמוקות שיש לילדים ממילא, שלא מפסיקים להלחיץ ולספר לילדים כמה הולך להיות להם רע ומר אם רק יעזו לסטות טיפה מהדרך המצטיינת והבורגנית שכולם אמורים ללכת בה. זו האמא שבמקום לחזק את הבת שלה, שלא מוצאת אהבה בגיל 35, אומרת לה, "אבל מתי כבר תתחתני? זה לא הזמן להיות בררנית". זה האבא ששומע ממך שאתה סובל בג'וב המחנק שלך בהייטק ומת לפתוח חנות לאופני עיר ושטח, ומעיר לך בפסקנות הורגת: "אין בזה כסף, אתה תפשוט רגל תוך דקה".
זה מה שתמיד מטריף אותי - אין ולא יהיה שום רציונל בשיטת הפעולה הזו. הרי עינת כבר ממילא הולכת להיות גרושה, זה נכפה עליה מלמעלה, אז מה עדיף, לשלוח אותה לעולם כשאת גורמת לה להרגיש זקנה ולא אטרקטיבית, או לחזק אותה ככה שלפחות תצא לדרך עם כמה שפחות חרדה משתקת? ומה לעזאזל חושבת האמא שאומרת לבת הרווקה שלה בראש השנה: "בשנה הבאה הלוואי שיישב פה איתנו החתן שלך". מה היא סבורה לעצמה, שהילדה שלה תגיד מיד: "וואו, אמא, את גאון. איכשהו שכחתי שאני לא נשואה. מעכשיו אני אפתח טינדר, שזה משהו שבאמת לא חשבתי עליו קודם, ואם זה לא ילך אני אזמין לי חתן מתנפח מעלי אקספרס".
אני מספרת לעינת על מחקר שקראתי, ערכו אותו כמה פסיכולוגים אבולוציוניים שניסו לבדוק מה גורם להורים לדאוג בהגזמה לילדים. מתברר שלהורים יש מוח ביקורתי מוגדל כשזה נוגע לילדים שלהם. הם מתוכנתים לזה משחר ההיסטוריה, לפקוח עין ביקורתית על כל ילד שלהם כדי לדאוג שהמשפחה כולה תשרוד. האמא הקדמונית הייתה חייבת להיות סופר־שיפוטית על יכולת הריצה הגרועה של הבן הכי חלש שלה, כי אם הוא לא היה לומד לרוץ מהר, הוא לא היה שורד את האריה שיתקיף את הכפר. רק שהיום, היכולת האבולוציונית הזאת לעשות היפר־פוקוס על מה ששלילי בילדים היא מיותרת. הסכנות ההישרדותיות מעטות בעולמנו המפנק והמתקדם, ומה שיותר מסוכן זה דווקא לערער את הבריאות הנפשית של הילד. כן, זה כל כך באינסטינקט הקדום שלנו לזהות מראש את כל הסכנות שיכולות לארוב לילדים שלנו, שאמהות ואבות רבים רואים רק את הסכנה בדרך החדשה שהילד שלהם רוצה לקחת, לא משנה אם זה להחליף קריירה או להשקיע בבורסה או להתגרש. בגלל זה הם מדגישים בפנינו שוב ושוב את כל מה שיכול להתקלקל, להכאיב, או להביא אותנו למות עניים בדירת חדר מתקלפת. אבל ההורים האלו חייבים להבין דבר אחד; דאגה זו לא אהבה. דאגה זה רגש מסוכן שמתחזה לאהבה, שמעמיד פנים שהוא בא מלב טוב וטהור. בפועל, זה רגש אנוכי מאוד.
אני מתכוונת בעיקר לדאגה מהסוג שמדברים ואומרים, ולא לדאגה שמתבטאת במעשים כמו לשכור לבת שלך את עורך הדין הכי יקר בכרמל במקום לקונן שהגרוש שלה עומד לעשות את זה. בדאגה מהסוג המדובר ההורה מביע את חששותיו בהררים של מילים וסמסים שחורים משחור. כשהורה מסוג סוכן פחד אומר לילדים שלו דברים כאלו, הוא בעצם עושה תשליך, לוקח את כל הפחדים הקדמוניים והבלתי נשלטים שלו ובמקום לעבד אותם עם עצמו בשקט אצילי - משליך אותם על הילד, שגם ככה מפוחד.
כשנפרדתי מהחבר שלי בגיל 30 פלוס המון אנשים מסביבי תפסו את הראש בפחד. הייתה לי אפילו חברה טובה שאמרה לי, "קראתי שהסיכוי של רווקה בגילך למצוא חתן קטן מהסיכוי שלה להיקלע להתרסקות מטוס". בחיים שלנו לא חסרים אנשים שמשמשים לנו סוכני פחד, לפעמים זה מחוסר טקט, לפעמים זה כי הם טיפה נהנים להתעלל. זה רק מדגיש כמה חשוב שההורים שלנו לא יהיו כאלו. כי בעולם שבו לא חסרים אנשים שיפחידו אותך, חייב להיות עד אחד למופלאות שלך.
אנשים לא הבינו איך אני מעיזה לזרוק, בגילי המתקדם, גבר טוב לחלוטין שכבר הציע לי נישואים. לא עניין אותם שהגבר הזה כל כך לא נמשך אליי שהוא היה שוכב איתי רק בשבתות שלא היה בהן כדורגל. הם כל כך הפחידו אותי שעשיתי טעות, כשבאתי לאמא שלי כבר הייתי בהיסטריה. היא ישבה שם, בלונדינית ומאופקת, הקשיבה לכל דיבורי החרדה שלי על איך אני אמות לבדי בדירת חדר בפלורנטין. "איזה שטויות את מדברת", היא אמרה בסוף, "את חתיכת מציאה מטורפת ואין בעולם נשים כמוך, תעזבי אותו ותוך שנייה יגיע מישהו טוב".
וכך היה, שנייה אחרי זה פגשתי את בעלי, שהיה אכן מהמם. לא כי אני כזו מציאה, אמא שלי משוחדת יותר מראש עיר בבוליביה. כי האישה שילדה אותי האמינה בי בלי סייגים ונתנה לי כזאת רוח במפרשים שהרגשתי שאני לא צריכה לפחד לשנייה. כן, בן אדם שההורים שלו מאמינים בו מכל הלב נכנס לחדר אחרת. הראש שלו זקוף, הוא מתודלק באש האהבה של האנשים שמכירים אותו הכי טוב. וככה גם אני נכנסתי לבר שבו חיכה לי הדייט שלי, מרגישה כמו מציאה סקסית ובלתי מנוצחת. כן, מזון המלכות העשיר ששמו עידוד הורי אכן עובד. אולי זה מה שצריך להסביר להורים שמשמשים לנו סוכני פחד. שהדבר האוהב לעשות בשביל הילד שלך שנקלע לצרה זה פשוט לבלוע את כל החששות ההוריים המוצדקים שלנו בבטן. להתמודד עם הפחד שיש לנו לגביו לבד, ובשום פנים ואופן לא לשתף אותו. להפסיק להסתכל על היגיון וסטטיסטיקות פסימיות ופשוט לראות אותו רק עם הלב שלנו, כאילו הוא תינוק חדש בעולם ומלא בהבטחות שחייבות להתגשם.
"יאללה, בואי נחפש לך אבא כדורעף שהוא גם גרוש", אני אומרת לעינת, "סתם להחליף מבטים, שתתאמני קצת על המחשבה כמה הורסת את בביקיני הירוק שלך". היא קמה מהמקום, מעיפה את החול ממנה ואולי גם כמה קורים של דאגות. השמש עדיין יושבת בים ומהבהבת חלושות, מסרבת להיעלם בתוכו, כמו כדור שכולו תקווה בוערת בכתום לשנה טובה יותר. ×
בן אדם שההורים שלו מאמינים בו מכל הלב נכנס לחדר אחרת. הראש שלו זקוף, הוא מתודלק באש האהבה של האנשים שמכירים אותו הכי טוב
