כל הקיץ החזקנו מעמד. לא היה לנו קל – הייתם פה, אתם יודעים שלא היה קל – אבל הצלחנו איכשהו להחזיק:
לא נסענו עם הילדים לשום מקום. אפילו לא יוון בקטנה, פאפוס בקטנטנה, אילת בזעירה. כלום.
יש לנו עקרונות בחיים – לא זוכר איפה שמנו אותם, בארון המצעים אולי, אבל אחד מהם הוא שלא נוסעים לשום מקום באוגוסט כל זמן שלא הצטברו מספיק ראיות לדו־קיום מלא בין אירופה לאוכלוסיית המזגנים.
אז לא עשינו איתם כמעט כלום בחופש. כלומר, לקחנו אותם למרכז המסחרי השכונתי ובחזרה. קנינו להם קורנפלקס כריות. היו כמה ימים שהילדה ניג'סה שהיא רוצה לנסוע ברכבת הקלה החדשה ולראות את כל המקומות ההיסטוריים שבהם דרכה כף רגלה של החלוצה התחבורתית מירי רגב. אמרתי לה בסדר, ואז שנעשה את זה מחר, ואז שממש בתחילת השבוע, ואז עבר לה מזה בדרך נס.
ואז נגמר הקיץ וכבר מתחילים החגים, ואני נשברתי.
חייבים, בכל זאת, להראות להם את העולם, כל זמן שהוא עוד בסביבה. "כל הילדים בכיתות שלהם כבר היו בכל חור בעולם, ורק אנחנו לקחנו אותם לארוחת שישי אצל אמא שלך בחדרה והצגנו להם את זה כטיול", אמרתי לה, והיא התיישבה מיד על המחשב ותוך עשר דקות חזרה עם תוצאות:
ביום כיפור – שאני לא אוהב לנסוע בו, אבל לטוס זה משהו אחר – המחיר לטיסות ומלון לשבוע בפריז לארבעתנו הגיע, פלוס־פלוס, לאזור ה־25־30 אלף שקל, אם נאכל שם מעט יחסית ובפה סגור.
"30 אלף שקל!" צעקתי בבעתה, בזמן שהיא רק הסתכלה על מסך המחשב עם הטיסות היקרות האלה – הכי זולות שמצאנו – ואמרה: "בסדר, אז אתה רוצה לרדת מזה?"
ירדתי מזה ועליתי בחזרה ושוב ירדתי לאורך כמה ימים, ואז אנשים אחרים הזמינו את שני הכוכים היחידים בכל פריז שיכולנו להרשות לעצמנו בתאריכים ובמחירים האלה, ולא הייתה ברירה אלא לוותר.
ויתרנו, ולמשך יממה מאושרת אחת הרגשנו שחסכנו עשרות אלפי שקלים, מה שאיפשר לנו להזמין ארוחת ערב מוולט ב־180 שקל! זה הרגיש כאילו התעשרנו.
אבל כעבור יומיים האישה לא ידעה מנוח – ואני מתכוון לזה במובן הכי פחות תנ"כי שאפשר, כי היא אמרה שלא סביר שהילדים יהיו בחופש כל כך הרבה זמן ואנחנו נפקיר אותם לכוכבה מ"קופה ראשית" ולאלוהים־יודע־מה־הוא־עושה־שם־במחשב כל הזמן הזה (למעשה לא צריך להיות אלוהים כדי לדעת, אבל נעזוב).
בכל אופן, זינקנו על המחשבים והנייד, ותוך עשר דקות מצאנו טיסות בסוכות בדיוק בימים שרצינו ובשעות ממש נוחות, והן עלו רק 800 עד 1,000 דולר לאדם, אז בסך הכל יצא שעוד לפני שנחתנו בפריז, או בחזרה, כבר הלכו איזה 13,000 שקל, ככה בקטנה, מחלקת תיירים עם אופציה לתקרית.
עכשיו נשאר רק לישון שם איפשהו, לאכול משהו, אולי קפיצה קטנה ליורודיסני – אירוע שלבדו מתומחר בסכומים שיוכלו להחזיק את גופתו של וולט במקפיא לעוד עשור – והופה, אנחנו ב־30 אלף שקל ללא תוספות או מנה עיקרית.
מה־זה זה?
ניסיתי לבדוק מקומות אחרים: אוסטריה, ספרד, בסוף הידרדרתי לאנדורה, אומרים שפריחת מקלטי המס שם היא אחד הנופים המרהיבים בעונה זו – וזה תמיד נגמר באותה שורה תחתונה: רוצים לשנע שני הורים ושני ילדים בסביבות הקיץ או החגים לאירופה? תכינו כמה עשרות אלפי שקלים.
והדבר הזה, תסלחו לי, הוא קצת בלתי נתפס.
כלומר, בלתי נתפס שנתב"ג – בוודאות – שוב יהיה מופצץ כדרזדן בחגים הקרובים, עולה עד גדותיו בישראלים וילדיהם שיהיו בדרכם לכל העולם. אנשים ייסעו לשבועיים בתאילנד, לחודש באמריקה, לחמש שנים־ואז־נראה במקומות שבהם מתרחשות מעט פחות הפיכות משטריות.
ומה, כולם ישלמו 20־30־40 אלף שקל לשבוע באירופה, או 80 אלף שקל ויותר למשפחה בארה"ב?
כלומר, מאיפה הכסף? השקל של האנשים האלה לא הידרדר? ההייטק שלהם לא התכווץ? המשקיעים שלהם לא ברחו? המשכורת לא נשחקה? ומה זה בכלל ענייני, מאיפה הכסף שלהם?
אבל באמת, אמרתי לאהובתי, מה אנחנו מפספסים פה שאחרים לא? איך יכול להיות שכל הישראלים האלה מסוגלים להשכיב, בנינוחות, עשרות אלפי שקלים תמורת שבוע משפחתי בחו"ל, בזמן שרק אצלי הדבר הזה גורם לחשבון הבנק להכחיל בפנים?
אני יודע; אני בטח משחק פה לידיו של בצלאל בעזרת־השם־סמוטריץ', שימהר לטעון שהנה, בבקשה, מצבנו הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר – עובדה (תמיד אותה עובדה): נתב"ג מלא.
אבל הנה האמת: האמת היא שהמחירים האלה, אני מניח, בלתי אפשריים לרובנו, ובכל זאת אנחנו נוסעים. ואם אותי ההורים לקחו לאירופה לראשונה בגיל 16 ולא הייתי צריך שום פארק שעשועים כי המתקן המסעיר מכולם היה, נו, מטוס נוסעים שאשכרה המריא ואני בתוכו – תתארו לכם את זה! – הילדים שלי כבר יודעים שגם אנחנו ניכנע ללחץ שמשאיר חצי מהחניות בשכונה ריקות בחודשי הקיץ והחגים ומשגר את כולם לחו"ל. הם יודעים שזה יקרה, פשוט כי זה קורה לכל החברים שלהם.
והם לא יודעים – אבל אולי הם מרגישים – את הסיבה האמיתית לפשיטת הרגל הזו שאנחנו גוזרים על עצמנו: נטל האשמה וההחמצה שאנחנו סוחבים כמעט מיום לידתם. ההבנה שביום־יום אנחנו נמצאים איתם, בסוף, כל כך מעט – שקועים עד צוואר בעבודה, מטלות, פרוצדורות ודאגות. ההבנה שהזמן היחיד שבו אנחנו מצליחים באמת להיות משפחה במובן של זמן משותף משמעותי, זמן איכות שבו נוכל להתמסר למי שאנחנו כיחידה משפחתית, זמן שבו נוכל להעביר ימים רצופים כפי שאנחנו באמת – ולא רק כפונקציות או מטלות – הוא הזמן הזה מחוץ לבית. וזה זמן שנופל – כי שוק העבודה והלימודים הישראלי מכריחים אותו ליפול – תמיד באותם ימים מצומצמים בשנה: הזמנים שחברות התעופה מנצלות להעלאות מחירים פסיכיות.
ובתוך כלוב הזמן הזה, צפה ההבנה שאנחנו מוכרחים לייצר זיכרונות משפחתיים משותפים – מתוקים או מרירים – כל עוד נוכל, רגע או שניים לפני שהילדים יחמקו לנו. וכן, אנחנו יכולים לעשות את זה גם בארץ. הכל יש בארץ, אולי מלבד את צרפת. ואיטליה. ואמריקה.
בסוף שוב ויתרנו. לא תהיה נסיעה בחגים השנה. אסור לנו לתת לחור בחשבון הבנק להפוך שחור, כי אז הוא ישאב את כולנו לתוכו.
כמה אשם ומוחמץ אני מרגיש בקשר לזה? הרבה יותר מדי. כמה זו מצוקת עולם ראשון עד כדי כך שאני מרגיש אשם גם על האשמה הקודמת? אפילו יותר.
אבל בסוף, עם פרוס עלינו ראש השנה וסוכות, הילדים שלי יהיו, כרגיל, במסכים שלהם. פעמיים־שלוש ביום הם יעבירו איתי כמה דקות. שום דבר מזה לא ייזכר או יירשם. אנחנו לא נעביר יחד זמן איכות משמעותי.
אולי אני באמת צריך לקחת אותם לסיבוב ברכבת הקלה. ×
אנחנו מוכרחים לייצר זיכרונות משפחתיים כל עוד נוכל, רגע לפני שהילדים יחמקו לנו. וכן, אנחנו יכולים לעשות את זה גם בארץ. הכל יש בארץ, אולי מלבד את צרפת. ואיטליה
