כולנו יוצאים לחופשות – חופשת חגים, חופשת קיץ, חופשת סוף־שנה, חופשת סמסטר, אבל האם אנחנו מבינים ומצליחים ליישם את ההבדל בין יציאה לחופשת הכל כלול בין הדיוטי פרי לבופה, לבין כניסה לתוך תחושת חופש שמצליחה לשחרר אותנו גם במהלך היומיום שלנו - ממחשבות, ממסכות ומקיבעונות שמכבידים עלינו? איך מצליחים לטעת איים של חופש גם בתוך מרחבי השגרה, והאם מי שחיים בתחושת חופש בחיי היומיום עדיין כמהים כל כך לצאת לחופשה?
רונה שפריר, סופרת, מרצה ומנחה להתמקדות, חוקרת כבר כמה שנים איך מרגישים אנשים שחיים בדרגות חופש גבוהות בחיי היומיום שלהם. היא בעצמה, אגב, התגוררה עד לא מזמן על יאכטה, ביחד עם בן זוגה הפסיכולוג.
"חופש הוא מצב פנימי שבו את יוצרת את תנועת החיים שלך ברמה שגרתית, תוך שאת שואלת את עצמך, האם התנועה שאת מאפשרת לעצמך יוצרת דרגות חופש גבוהות? אלה שאלות פנימיות שנמצאות בינך לבינך, במובן שבו גם בחופשה את יכולה לחוות את עצמך מאוד לא בחופש. כאשר אנחנו בדרגות חופש לא גבוהות זה אומר שאנחנו ממשיכות להיות בקונטרול ובשליטה, שיש לנו צורך עמוק שהדברים יסתדרו כמו שאנחנו רוצות, ומשמעות הדבר היא שאני יכולה לשכב גם בחוף הים ביוון, אבל להרגיש בסטרס, להרגיש שמחשבות מציפות אותי. ולעומת זאת, יש אנשים שבתוך הקיום היומיומי שלהם, בלי שיצאו לשום חופשה, מרגישים רמות גבוהות מאוד של חופש ולא מכפיפים את עצמם למגבלות של הקיום", אומרת שפריר.
ואת האנשים הללו היא מקפידה לפגוש לשיחות בפודקאסט שלה "מסע בארץ פראית" (ברדיו מהות החיים), כדי לגלות איך אפשר להישאר במצב של מה שהיא מגדירה "חופש גבוה" גם בתוך הקיום השגרתי של החיים.
מה זה אומר חופש גבוה?
"זה רצון לחיות בפחות חוקיות והגבלות וללכת בעקבות איזה קצה חוט שמרתק אותך, אפילו שיכול להיות שלא יוביל לשום מקום. אלה אנשים שיש בהם היענות לדחף של סקרנות מתמדת. הם לא אומרים 'קודם אסיים את מה שצריך ואז אלך בעקבות התשוקה'".
באמצע שנות ה־50 שלהם היא ובן הזוג שלה, אוהד, עברו להתגורר על יאכטה במרינה. זה החזיק שנתיים, עד אשר הבינו שהם בעצם חיים חלום של אנשים אחרים ולא בהכרח שלהם, אז הם לא פחדו לחשב מסלול מחדש, למכור את היאכטה ולהעתיק את חייהם מתוך הים אל חוף הים.
"חשבנו שלחיות ביאכטה במרינה זה החופש, עד שגילינו שזה כרוך בהרבה מטלות של תחזוקה יומיומית. לא שלנו, של היאכטה", היא צוחקת ומוסיפה: "ואנחנו פחות אנשים של שיופים ושיפוצים".
משהבינו זאת, תוך שבועיים נפרדו מהפוזה של החופש בתמורה לתחושת חופש אמיתית, ועברו לחלק מהזמן לדירה שכורה בבת גלים, שם הניחו בחצר מפרשית קטנה וסאפ. "צריך להיות אמיצים כדי להגיד לעצמנו שאנחנו לא אנשי שיופים ושיפוצים, אלא אוהבים להפליג, וגם זה במשורה. אז לא השתעבדנו לחלום שהוא כאילו חופש, אבל לא באמת חופש, אלא מכרנו, וחתכנו משם בתוך זמן קצר. בשבילי זה סימן לכך שאנחנו חיים היום בדרגות חופש גבוהות. כשחיים ככה, אין לנו שום סיבה לנסוע לחופשה, כי אנחנו חיים חופש".
ואיפה המחויבות לחיי היומיום, לפרנסה?
"יש אנשים שבלי בעיה יכולים להוציא 20 אלף שקל על חופשה, אבל לא משקיעים בחופש בחיי היומיום. נכון שמי שנמצא במקום הישרדותי זו בעיה עבורו, להשקיע כזה סכום, אבל עדיין אני פוגשת אנשים שחיים ברמות חופש גבוהות בחיי היומיום, בלי אמצעים כלכליים גדולים".
רמת שחיקה גבוהה
אצל הנומרולוגית ענבל לוי המלא היה מלא, שלא לומר גדוש, שלא לומר עולה על גדותיו. בגיל 50 היא הרגישה שהיא חיה ברמת שחיקה גבוהה מדי, כזו שאוטוטו שורפת אותה ורגע לפני שזה יקרה, היא הוציאה את עצמה למסע של חודשיים במזרח, וחזרה עם ים של תובנות על ההבדלים בין חופש וחופשה, שאותן היא גם מעבירה במסגרת ההרצאה שלה.
"נסעתי כי קיוויתי להתאושש, למצוא שוב את עצמי שהלכה לאיבוד, ובעיקר להבין איך אני מחזירה את תחושת הרווחה לחיים", היא אומרת אבל מודה שגם אחרי חודשיים של חופשה, גילתה שלמרות המרחק מהיומיום התובעני שלה – היא לא ממש מצליחה להרגיש חופשייה.
למה? כי לקחת את עצמך איתך?
"בדיוק. ההגדרה המילונית של חופשה היא 'הפסקה בעיסוקיו של האדם למטרת נופש או טיול', כלומר כמה פעמים אנשים עוברים בדיוטי פרי או עומדים בתור לבופה הכל כלול. אבל חופש הוא מושג מופשט שמתאר היעדר אילוצים, היעדר הכרח או כפייה, זה אפשרויות פעולה לא מוגבלות. וזה לא קשור לאן טסים, אלא זה משהו שיכול להגיע רק מהתודעה שלנו כאן ועכשיו. ואז הבנתי שמה שאנשים מחפשים זה לא לנסוע לחופשה, אלא לצאת לחופש, להיות במצב של חופש פנימי".
ענת גפני, יזמית שהקימה את "יס קלאב לנשים", אומרת שחופש הוא קודם כל "החופש להגיד 'כן' לעצמך, לבחור מה הדברים שישמחו אותך, וללכת לקחת אותם, כי אף אחד לא יביא לך את זה על מגש", היא מתרה.
אז איך את יוצרת את החיים שאת רוצה ומרגישה חופשייה בחיי היומיום?
"הליבה של היכולת להגיד כן לעצמנו נמצאת במקום של הערך העצמי, האהבה והקבלה העצמית, במיוחד כשהגיל מתקדם. כל הזמן לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת – אחרת את לא חופשייה באמת".
ולכן היא מתכווצת בחוסר נוחות כאשר היא רואה נשים שנמצאות, לדבריה, בבית הסוהר של הנראות החיצונית, סביב הפן המושלם, הסלפי המושלם והעמידה המושלמת, "עבד של הסיסטם", היא מכנה את זה. "ככל שהקבלה העצמית והאהבה העצמית גדלות, יש לך חופש, את בסדר כמו שאת, עם בטן, עם קמטים, עם צלוליטיס, ואת יכולה להרגיש חופשייה ובטוב בכל מקום ועם כל אדם. אבל כדי להגיע לזה, צריך ללמוד איך להגיד 'כן' לעצמנו בבחירות שאנחנו עושות, להגיד לעצמך שמי שאת זה הכי טוב שיש, לעצב לעצמך את החיים כמו שהיית רוצה שהם ייראו, תוך חיבור לעצמך ולנשים אחרות".
גם לוי חזרה מהמסע שלה עם תובנה דומה: "חופש הוא מצב שבו יש לנו את האומץ לשתף גם את הדברים הפחות זוהרים, הפחות טובים, להוריד את התחפושות של 'הכל מעולה והכל מדהים ואיזה תמונות יפות באינסטגרם', כי מי שחיה בחופש פנימי יודעת לספר גם על הקשיים ולא רק על מה שקל וזורם", אומרת לוי.
לטייל לבד בעולם
"במדינה שלנו שנוצרה מאי־וודאות, שאין שום יום שאפשר להרגיש יציבות, כל הזמן יש את הבחירה בין לשקוע בפחד של 'מה יהיה' או בחופש של 'לא מעניין מה יהיה, אכול ושתה כי לך תדע מה מחר'", אומרת היזמית והאמנית ענת אור מגל.
"גדלתי בירושלים בתקופת האינתיפאדות. בכל פעם שירדנו לעיר לא ידענו מה יהיה, נחזור, לא נחזור? בנוסף, שני ההורים שלי נפטרו צעירים יחסית, כל זה גורם לי לבחור בחופש באופן ברור ואחראי", אומרת אור מגל, שגם היא מקפידה לטייל לבד בעולם וכתבה את הספר "לבד ליפן, חתירה לתנועת השבירה".
"להיות בחופשה זה לייצר תנאים שבהם הסטייט אוף מיינד שלנו יכול להיכנס לחופש, ויחד עם זה, אנשים מעמיסים המון ציפיות ודמיונות על חופשה, והרבה פעמים מתאכזבים, גם אם לא תמיד מדברים על זה כשמעלים צילומי שקיעות לאינסטגרם. אם נסעתם עם ילדים קטנים, סביר שתעבדו אצלם בחופשה בין הרצונות האימפולסיביים, העייפות, החיבור שלהם לשינוי. זה לא דומה לחופש, וזה לא תמיד קל. צריך להתאים את הקצב והציפיות".
ועוד לא דיברנו על הפומו ועל השופוני.
"נכון. היום יותר מסובך להיות בחופשה בגלל ענייני המדיה החברתית שמעצימים את הפומו, וגם קשה לאנשים להתנתק מהטלפון. כל שנייה מציצים מה קורה מה קורה, והראש נשאר טרוד. זה מתערבב ונמהל בנופים היפים, באוכל המיוחד, בצלילים הזרים, אין באמת שקט".
לתרגל חופש
נסו את זה בבית: "אני מתרגלת חופש דרך הציור ודרך חלימה בחצי ערות", אומרת היזמית והאמנית ענת אור מגל. זה מצב מדיטטיבי שבתוכו אני מרשה לעצמי ללכת עם המחשבות שלי לאן שהן מובילות אותי, בלי לפקח מה הגיוני ומה לא, אפשרי או לא. החלק החשוב פה", היא מדגישה, "הוא ה'מרשה', כי גם לי יש פחדים ומחשבות מגבילות והתרגול גורם לי להזיז אותם. הרבה פעמים מתוך זה, חלקים שחלמתי הופכים למציאות, יש יוזמות שפתאום מתממשות, אנשים שנכנסים לחיי. כמובן שזה לא קסם ושאני עושה פעולות כדי שהדברים יקרו, אבל האפשרות להיות בחופש ממגבלות מאפשרת לי להרגיש בהווה את המציאות החלומית".
גפני: "ככל שהקבלה העצמית והאהבה העצמית גדלות, יש לך יותר חופש. את מבינה שאת בסדר כמו שאת, עם בטן, עם קמטים, ויכולה להרגיש בטוב בכל מקום ועם כל אדם"
