זו השנה השנייה שבה טליתה מוזר, צעירה בת 20 מאאוגסבורג שבגרמניה, מתנדבת בבית האבות "בית אלי־עזר" שבמעלות־תרשיחא שבגליל המערבי. היא מלטפת ברוך מהפנט את ידיה הקמוטות והשמוטות של אחת הקשישות, שיושבת במרכז המחלקה הסיעודית שבקומה השנייה. מוזיקה שקטה ביידיש מתנגנת ברקע ומושכת אחריה צלילים של שיר בגרמנית, ולאחר מכן מרעימה תזמורת קלאסית. הקולות רק מעצימים את התחושה של המבקר, שחש כאילו נכנס לריזורט סיעודי בעיירה אירופית שלווה ומרוחקת.
מרבדים של דשא ירוק מקבלים את פניי כשאני חולף על הבניינים שבהם מתגוררים כ־30 המתנדבים ואנשי הצוות, שהגיעו לכאן מתוך אהבה אוונגליסטית כלפי היהודים, ואולי לא פחות, בצל העבר שממנו לא יכולים להתנתק בני ובנות הדורות השלישי והרביעי של אלו שאולי היה להם חלק כלשהו בהשמדת בני משפחותיהם של 18 הקשישים המטופלים במקום. זה תנאי הקבלה לבית האבות הזה, שזכה לציונים גבוהים ולשבחים מפליגים בביקורות הפתע שערכו בו אנשי משרד הבריאות בשנים האחרונות – להיות שורד שואה. כל קשיש משלם בהתאם ליכולותיו וחסכונותיו. אנשי ארגון "צדקה" (Zedakah) שמפעילים אותו לא מבקשים דבר מהמדינה, זולת אישורי כניסה. לנושא הכאוב הזה עוד נגיע.
בלי פעילות מיסיונרית
מנהל בית האבות מיכה באייר (49) מקבל אותנו במאור פנים, ומציג לנו את שתי מחלקות האשפוז המרווחות והנעימות שריח עץ מהגוני כבד ומשכר מציף אותן. הוא לוקח אותנו אל חדרי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק ואל מתחמי היצירה, הספרייה הדו־לשונית והמספרה המקומית. השלטים בכל מקום כתובים בגרמנית ובעברית, לטובת אנשי הצוות הזרים שמתנדבים בו לרוב בין שנה לשנתיים (בעלי המקצוע נשארים יותר). "אנחנו כאן תחת הציווי האלוקי שמופיע בספר ישעיהו, 'נחמו נחמו עמי', שקורא לנו לנחם ולסייע לעם ישראל, ואנחנו רואים זאת כשליחות שלנו", מסביר באייר, חבר בזרם האוונגליסטי בנצרות. "אל חשש, אנחנו לא עושים כאן פעילות מיסיונרית", הוא מבהיר, "אנחנו פועלים עבור חסרי ישע מאהבתנו לישראל, שנובעת מהכתובים".
הוא נולד בישראל להורים שהגיעו לארץ מגרמניה ב־1972 מטעם ארגון "צדקה" כדי לנהל את בית ההארחה לניצולי שואה בשבי ציון, על חוף הים ליד נהריה. הארגון הגרמני, חברה לתועלת הציבור, נשען על תורמים פרטיים מגרמניה ונוסד ב־1960 בידי גינתר ולואיזה נורטאקר, שנחשפו לסבל הנפשי של ניצולי מחנות הריכוז, והחליטו להקים בארץ בית הארחה שהעניק נופש בחינם לשורדים ונפתח ב־1969. כעשור וחצי לאחר מכן הם הקימו את בית האבות במעלות. מרכז הארגון יושב בכפר באד ליבנצל שביער השחור, וממנו פועלים למאבק באנטישמיות, חשיפה חיובית של ישראל לקהל בגרמניה והכשרת המתנדבים.
הצעירות והצעירים שמגיעים להתנדב עוברים קודם לכן סמינר בן יותר מחודש. באייר: "לרוב הם אחרי תיכון, ומקבלים לאחר מכן עדיפות בקבלה ללימודים, כי הם מגיעים בוגרים יותר אחרי שהתמודדו עם מורכבות ועברו תהליך והתעצבו". במסגרת הפעילות הם יוצאים לטיולים ברחבי הארץ ומכירים אותה לעומקה, וזו אחת המטרות שלהם. "אנחנו מבקשים לחזק את המתנדבים מתוך מחשבה שכשהם יחזרו לגרמניה, הם ישמשו כשגרירים של מדינת ישראל. אני לא רואה מצב שמישהו שהתנדב כאן יכחיש אי פעם את השואה ובהחלט יתקומם נגד טענות כאלו".
באייר עצמו מתגורר עם אשתו קארין ושלושת ילדיהם בתוך מתחם בית האבות, בבניין שבו גרים שאר המתנדבים. דירה צנועה, שני חדרים ומטבחון קטן. ארבעת אחיו ואחיותיו של מיכה נושאים בתפקידים שונים במקום וגם הם גרים במתחם. למעט כמה בעלי תפקידים ישראלים בשכר, כמו הרופאים המקצועיים, כל העובדים האחרים ב"בית אלי־עזר" הם מתנדבים – כולל מיכה ואשתו, שמקבלים כל אחד דמי כיס בסך 750 שקלים לחודש, נוסף, כמובן, להוצאות הדיור והמחיה. שלושת ילדיהם – יואל, רות ושרה – לומדים במערכת החינוך של מעלות, "והם חלק מהווי הנתינה", אומר מיכה. הוא ובני משפחתו בעלי מעמד של תושבי קבע בישראל.
שליחות בשם התורה והאמונה
הפעילות הזו לא יכולה לחמוק מהמוטיב שתמיד מלווה אותה, תחושת אי־הנוחות מול מה שעלול להצטייר כניסיון גרמני לזכות במחילה ובכפרה על השמדת מיליוני היהודים. אבל בבית האבות למדתי שכל הנוכחים מבינים שאלו מושגים שאינם רלוונטיים אל מול גודל החטא המפלצתי. "אני לא אוהב את המילה 'כפרה' כי זה עוון גדול מאוד שאין כל דרך לכפר עליו. במקרה הטוב אנחנו מנסים לרפא את הפצעים של השורדים", אומר באייר. "היו מקרים שבהם הורים או ילדיהם אמרו שהם לא רוצים לבוא לכאן כי יש פה גרמנים – וזה מובן לי לגמרי. הסיפור של השואה מאוד נוכח, ואנחנו לא מתעלמים ממה שעשה העם הגרמני. היו מקרים שבהם מתנדבים שעבדו כאן התחילו לחקור את עברם לעומק וגילו שהסבא או קרוב משפחה אחר לחם או פעל בשורות הוורמאכט או האס־אס".
באייר מוסיף: "היה לנו דייר שהיה פה כ־20 שנה, ועד היום אנחנו לא יודעים מה עבר עליו. הוא לא היה מסוגל לספר, אבל אנחנו יודעים שהיה מילדי דוקטור מנגלה בניסויים האיומים. לא אחת יש גם דיירים עם דמנציה שחוזרים לתחושות ולפחדים שליוו אותם ויכולים לצעוק 'נאצים', אבל המתנדבים לא נרתעים ויודעים שהגיעו לכאן כדי לעשות את המקסימום, שיהיה טוב לדיירים".
המטפלת הסיעודית טליתה מוסיפה: "הגעתי לפה כי אלוהים אומר שצריך לעזור לאנשים, ורציתי לקיים זאת. כגרמנייה, אני מרגישה נורא עם זה שהעם שלי עשה דבר כזה ונמצאת פה כדי שיהיה טוב יותר למי שחוו את הדברים האיומים האלו".
מסביב לשולחן הפעילות במחלקה ממשיכים הדיירים בהכנת עבודות יצירה, משחק ואימונים קלים שונים להפעלת השרירים. עובדות הסיעוד לא זזות מהם לרגע ודואגות לכל צורך שהן כבר יודעות לזהות בעיניהם. עליזה אלטשולר (84), אחת הדיירות, גרה כאן שנתיים. "המקום הזה טוב מאוד עבורי", היא משתפת בחיוך ועיניה מאירות. "אני מרגישה בבית, אבל בפנים תמיד יכאב לי". היא אוהבת ומעריכה את המתנדבים: "אני לא חושבת שהם באים לכאן כדי לכפר על פשעי אבותיהם כי אין שום דבר שיכול לכפר על כך, ואני לא בטוחה שהם בכלל צריכים". לצידה יושבת כלתה רמה אלטשולר, שעובדת בבית האבות זה 35 שנה כמשגיחת כשרות. "מרגש אותי לראות את המתנדבים שחוזרים לכאן גם שנים אחרי שעזבו, ומגיעים לשבועיים או אפילו לחודש כדי להתנדב שוב".
רוב הדיירים פה סיעודיים, סובלים מדמנציה, וקשה לתקשר איתם ולהבין את צורכיהם וכאביהם. הם זוכים לחמלה שרק היו יכולים לדמיין בצעירותם בגטאות ובמחנות. יהודית קוטנר (94) עבדה במשך שנים כמטפלת בקשישים. אחרי שיצאה לפנסיה התנדבה עוד 19 שנה בביקורי בית אצל שורדי שואה וכך נחשפה ל"בית אלי־עזר". "אחת המטופלות של אמא, ניצולת שואה ערירית, הגיעה לכאן לשיקום, ואמא התאהבה במקום", אומרת בתה נורית קוטנר־מאיר שסועדת אותה. "היא הכירה את כל בתי האבות בצפון והשביעה אותי שאם חס וחלילה תהיה סיעודית, היא רוצה להיות רק פה".
"השואה הייתה מאוד נוכחת בבית שלנו", משתפת נורית. "אני מעריצה את העשייה של הצוות כאן ואני לא שואלת אם מישהו מבני משפחותיהם היה בצבא הגרמני, כי זה לא רלוונטי. אני לא חושבת שיש מקום טיפולי כזה במדינה, שאין אפילו פצעי לחץ לקשישים".
עלבון מהתנהלות הרשויות
בבית האבות יש תקן ל־24 מיטות אשפוז, אך רק 18 מהן מאוישות. מנהלי הארגון מעוניינים להגדיל את התפוסה ולקבל דיירים נוספים – אך כאן המקום לציין כי למרות הפעילות הברוכה והביקורות החיוביות, עתידו של המקום לוט בערפל בגלל הקשיים שמערימה המדינה.
הארגון מנהל הליך משפטי מול משרד הפנים ורשות האוכלוסין, שעד לאחרונה העניקו במשך 15 שנה רישיונות שהייה ארוכי טווח למתנדבים הבכירים והוותיקים שנושאים בתפקידים משמעותיים בניהול המקום. הרישיונות הוארכו משנה לשנה, לעיתים אף יותר מעשור, כפוף לתקופות צינון בנות מספר שבועות מחוץ לישראל בכל שנה. איש מהמתנדבים לא ביקש להשתקע בישראל מעבר לכך. בסוף 2021 החליט גורם ברשות האוכלוסין להגביל את אשרות השהייה למתנדבים לחמש שנים לכל היותר, ואלו נדרשים לצאת מהארץ בהקדם. מאז אותה החלטה, מתווה השהייה שונה שלוש פעמים, וכיום אסור למתנדבים להביא עימם את ילדיהם הקטנים, והם הוגבלו לשבע שעות התנדבות בכל יום ועד 35 שעות בשבוע.
בעקבות עתירה מינהלית שהגישו משפחות הדיירים ואנשי הארגון לבג"ץ, ההחלטה לגרש את המתנדבים עוכבה עד כה, ובארגון דורשים כי המדינה תכיר בהם כמטפלים זרים סיעודיים שאת רישיונם ניתן להאריך כמעט ללא הגבלה. עם זאת, מספר באייר, עד כה כל פניותיו לרשויות נדחו, ובינתיים בית המשפט העביר את תפוח האדמה הלוהט לידיו של שר הפנים משה ארבל. בשל זאת, מתנדבים שרצו לשוב לישראל מתקופת הצינון לא הורשו לחזור ואחרים נדרשו לעזוב, כך שבארגון קיים מחסור בכוח אדם מיומן, ועלבון אנשיו גדול.
"מדובר בעשרה מתנדבים שלא מוכנים לאפשר להם להמשיך, ואסור לנו לאבד אותם כי חמישה אחרים כבר נשברו ועזבו", מתאר באייר בתסכול. "לא אחזיק בלעדיהם לאורך זמן. אני לא מבקש כסף ושום דבר אחר, רק שייתנו לנו להמשיך לעשות טוב. בהנהלת הארגון אומרים לנו שהם לא רוצים להילחם במדינת ישראל, כי זה נוגד את הערכים והאמונה שלנו".
נורית קוטנר־מאיר: "המחשבה שיש בארץ ניצולי שואה שנרקבים בבתים לבד ומחכים בתור למוסד סיעודי ויש פה מיטות ריקות בגלל שמשרד הפנים לא נותן לקומץ המתנדבים ויזות כמו שצריך, היא משוגעת לגמרי ולא תיאמן. הם ימותו עד שבמשרד הפנים והבריאות יתעוררו".
מרשות האוכלוסין נמסר בתגובה: "המוסד נמצא בחסותו של משרד הרווחה. המלצה לגבי מתנדבים מתקבלת ממשרד הרווחה בכפוף לנוהל. למעלה משלוש שנים שנציגי משרד הרווחה מנסים להגיע עימו להסדר שנקבע, לפיו מתנדבים המגיעים למוסדות של ניצולי שואה יכולים לסעוד אותם עד חמש שנים. אין הגבלה למספר המתנדבים. המוסד הגיש עתירה לבית המשפט לאשר להם להשאיר מתנדבים מסוימים מעבר לחמש שנים, בהם מתנדבים שנמצאים בארץ כבר שנים רבות.
"הטענה על סגירת המוסד בגללנו אינה נכונה, ההפך הוא, מנהלי המוסד הם אלו שגורמים לקשיים כי הם אינם מוכנים לעמוד בתנאים ובדרישות של הנוהל ואינם מגישים בקשות עבור מתנדבים חדשים".
הפחד מההמון הדומם
במקביל לעשייה בישראל, בשנים האחרונות מחזקים אנשי "צדקה" את הפעילות החינוכית בבתי הספר ובקהילות הלא־יהודיות באזור בוואריה, למען מאבק באנטישמיות הגואה נגד יהודים והנגשת ההיסטוריה של השואה. "האנטישמיות המודרנית היום היא לא כמו פעם, היא הרבה יותר בסגנון BDS והאשמות על מה שישראל עושה לפלסטינים", מסביר באייר.
הוא משתף ברגע מכונן, שבו הבין כי לא ניתן להבטיח שמה שהיה לא ישוב. "לפני כמה שנים האזנתי להרצאה של ניצולת שואה. השיח בישראל באותה עת היה סביב חזרת המפלגות הנאציות לפוליטיקה בגרמניה, ושאלתי אותה מה זה עושה לה. הייתי בטוח שהיא תגיד שזה נורא, אבל היא אמרה לי שהמשוגעים שנכנסו לפרלמנט לא מפחידים אותה, אלא ההמון הדומם. זה נחרת לי בתודעה כי היא כל כך צודקת, אלה שיושבים ולא מוחים לנוכח עליית האנטישמיות בצורה חדה, ההתעלמות שלהם מסוכנת. כאוונגליסט, אנטישמיות מטרידה אותי כי היא מנוגדת להחלטה של אלוהים על העם הנבחר, ואם אני אוהב את אלוהים אז אני אוטומטית אוהב את עם ישראל".
