יואב בן דוד (70) פגש את עידו גולדהכט (71) לראשונה לפני 50 שנה, בשבי בדמשק. שמונה חודשים הם היו יחד באותו תא וסבלו מהתעללויות בלתי פוסקות מהסורים, שניסו לחלוב מהם מידע. עשרות שנים לאחר מכן, אחרי שאובחנו כפוסט־טראומתיים קשים, הם נפגשו במקום אחר לגמרי כדי לנסות לטפל בנפש הפצועה שלהם, על סירת מפרש, לומדים מחדש איך לשוט בסופה שלא נותנת מנוח לנפשם.
פרויקט "ספינה שטה" של עמותת אתגרים, שהוקמה על ידי נכי צה"ל, הפך להיות הבית של יואב, עידו ועוד שלושה "מלאכי ים", הצוות שלנו בסירת המפרש שבה יצאנו מהמרינה בהרצליה. כולם סובלים מ־PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומתית), וכולם הם גם המתנדבים וגם הנתמכים, כל אחד בכובע אחר כשצריך אותו. אנחנו יוצאים למסע מטלטל.
"את נמצאת פה עם הדור הבא של 'ספינה שטה', לצד דור הביניים שסוחבים את העגלה, ואנחנו הזקנים שהתחילו הכל", אומר בן דוד. "בשנת 2003 התחלנו קבוצת פיילוט של שבויים בים, ומשם זה הגיע ל'ספינה שטה'. נחתם חוזה עם אגף השיקום, השותפים שלנו גם בתקופות לא קלות, ויצאנו לדרך. היינו מהפכנים, לא היה ארגון כזה. היינו 30 איש בהתחלה, גדלנו ל־70. 50 מהם ממומנים על ידי אגף השיקום ולכל השאר משיגים תרומות. המיוחד אצלנו הוא הניהול העצמי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הסקיפרים הם נכי צה"ל עם רקע פוסט־טראומתי, אנשי התחזוקה, מהדור הצעיר, הם נכי צה"ל. אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו ועל החברים שלנו, כולל הפלגות בינלאומיות בלי הפסקה. ספינה אחת יותר ישנה עומדת בחיפה, וזו החדשה שהגיעה אלינו קצת לפני הקורונה, תמיד בנמל בהרצליה. אנחנו מחולקים לקבוצות עוגן, לפי גילים ושייכות. לוקחים כל מיני דברים מהים ומשליכים על פוסט־טראומה. נניח רוח, את רואה אותה", הוא מצביע לעבר הים. "לא, את לא רואה אותה, את רואה רק את הסימנים על המים או בדגלים או בעשן. ואנחנו, הפוסט־טראומתיים, כמו הרוח. את לא רואה את התסמינים, אבל ככל שאת יודעת להכיר את הסימנים לפני שקורה משהו, את יודעת להתנהל יותר טוב. אנחנו רוצים להתנהל עם הנכות הזו, זה לא סוף החיים".
ניר הכהן, מנכ"ל עמותת אתגרים שהצטרף אלינו (לשעבר ראש בית הספר לטיסה בחיל האוויר), אומר: "אתגרים בת 28 וזה משהו יוצא דופן, במיוחד הפרויקט הזה. העמותה הוקמה ב־1995 על ידי פצועי צה"ל, שחיפשו דרך לעסוק בכל ענף ספורט בלי המגבלה אלא רק בהתאם למוטיבציה. היום העמותה מפעילה 14 סוגי ספורט מהצפון ועד אילת, עם 6,000 נכים ו־1,400 מתנדבים. בועה של טוב משותף, דבר בולט בעת הזאת. תוכנית מרגשת ומשמעותית, שבעזרת גופים כמו אגף השיקום של משרד הביטחון, הקרן לידידות וקרן קסירר מגיעה להישגים. 'ספינה שטה' היא תוכנית בהובלה ובשותפות עם אגף השיקום. שומעים עליהם הרבה ביקורת, אבל יש להם גם הרבה זכויות".
נועה רופא, ראש היחידה לשירותי שיקום באגף השיקום במשרד הביטחון, מוסיפה: "מחקרים מראים כי משתתפים בקבוצות שיט מדווחים על עלייה בתחושת היעילות העצמית והפחתה של סימפטומים פוסט־טראומתיים. להתמודדות משותפת עם אתגרים יש פוטנציאל לייצר סולידריות, אחווה ותחושת שייכות החשובים לתהליך ההחלמה".
"לקחו לי את השינה"
ועכשיו, לים. בן דוד צועק "לכבות את המזגן, להדליק את החשמל, לשחרר את העוגן ולהחזיק בחבלים של המפרש". במחזה מדהים, ממש כמו צוות אורגני של טנק, כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו, בשקט, בלי להרים קול, הם מתפעלים את היציאה מהמזח באופן מושלם.
על הגה הסירה אהוד דיין (41), בפה שלו סיגריה מגולגלת, בשתי הידיים הוא מנווט את הסירה, ובעיקר משתעשע עם רוב חברי הצוות כדי להקליל את האווירה.
אחרי שיצאנו ממתחם העגינה, הם פותחים את המפרש, מחזה מרגש, נדיר למי שרואה לראשונה. כמו הרוח, כך השקט מציף את הלב של כולנו, ואוטומטית כולם מתחילים לדבר. "אני נשוי פלוס שניים, הקטן בן 13, הגדולה בת 15", מציג את עצמו אהוד. "אני עובד בחצי משרה כמתחזק היאכטות של העמותה. עבדתי כטכנאי של מדפסות ומסכי לד, אבל ממש לא הסתדרתי, התפוצצתי על אנשים בלי סיבה. הייתי שנתיים בבית בלי תמיכה של אף גוף, כולל אגף שיקום שהחליט שאני משוקם. ואז התפנה ב־2012 התפקיד בספינה".
ומה הוביל אותך לפרויקט הזה?
"בצבא הייתי בשבי עם עידו". כולם צוחקים. "סתם. נפצעתי באירוע של כפר גלעדי, אחד הקשים במלחמת לבנון השנייה. אני פוסט־טראומתי עם נכויות פיזיות, רסיסים שחלקם קיימים עד היום, אבל הפצע העיקרי זה הטראומה. נמנעתי מדברים, המון התפרצויות זעם. אני פריק קונטרול, בן אדם של שליטה מאז. כל היום משתגע איפה הילדים, לאן הם הולכים. ובעיקר חוסר שינה מוחלט.
"קחי הכל, קחי את הרגליים, רק תני לי לישון. כי אם את לא יכולה לישון בלילה את לא יכולה לתפקד ביום. ואני לא ישן כי אני מפחד לא להיות בשליטה. ההפלגות פה בסירה זה המקום היחיד שבו אתה ישן כמו שצריך. הרוח לוקחת אותך ליעדים, לא צריך כלום יותר מזה, וזה מרוקן אותך, אין לך יותר מדי מה לעשות, על מה לשלוט. והשקט, השקט הוא ענק, מכבים את המנוע, מרגישים את האוויר ויש פה שקט מטורף, מרחף פה משהו שמרגיע אותנו. נעים פה".
א', שנמצא בקבוצת העוגן של אהוד, מעדיף שלא להזדהות בשמו ופניו: "אני א', בן 38, רווק מרמת־גן, עובד בעסקי המסעדנות (אהוד: 'תוסיפי שהוא נראה טוב, אנחנו רוצים למצוא לו כבר בת זוג'). אני עובד בתקופה האחרונה בחצי משרה ונמצא שנתיים בפרויקט. בצבא הייתי קצין בשריון. הייתי בלבנון השנייה, בעזה פעמיים, היה לי שירות עמוס באירועים ורק אחרי מילואים בצוק איתן הבנתי שמשהו השתבש אצלי. הסביבה שלי שמה לב, יותר נכון".
מה הוכיח לך שאתה פוסט־טראומתי?
"הלכתי לטיפול פסיכולוגי כי חיפשתי מה ללמוד, לא הסתדר לי כלום. בבדיקה הראשונה הפסיכולוג הסתכל עליי ואמר לי – 'תתעורר, יש לך PTSD רציני'. בפגישה הראשונה עם עובדת שיקום המליצו לי על 'ספינה שטה', ואז פגשתי את יואב, בלי מחשבה על הים בכלל, והיה בינינו קליק. גם עם שאר החבר'ה. מבינים אותך בלי לדבר. והתמכרתי לים".
היה לך אירוע מכונן על הסיפון?
"מפגש עם דולפינים בשיט בינלאומי. להקות שאוהבות את הזרמים שהסירה עושה. מלווים אותך חצי שעה, קופצים, שוחים בחרטום. אלו תחושות שמחה שלא הרגשתי המון זמן. קבוצת העוגן, הם החברים הכי טובים. הם והים שינו אותי מאוד. לצאת שלושה ימים לים זה לא פשוט, זה אתגר, אבל אתגר שעושה לי טוב. ולחיות שבעה אנשים בספינה, כל אחד עם הבעיות שלו, עם חוסר השינה שלו והאתגרים שלו, זה קשה. אבל לצלוח את זה יחד זו החוכמה, וזה מחזק. אחד החבר'ה לא יצא מגבולות הארץ עד לא מזמן מרוב לחץ. בפעם האחרונה הוא יצא ולא היה לו התקף. קלטנו אצלו סיטואציות, ואתה מבין ומרגיע. מלהיות המטופל אתה פתאום המטפל".
כשאתם שומעים על אנשים כמוכם שמאבדים תקווה ופוגעים בעצמם, איך אתם מרגישים?
דיין: "לא מרגיש שזה קרוב אליי או מי שאני יכול להפוך להיות, אבל ברוב המקרים כואב לך. מה שיותר מעצבן זה שדברים חוזרים על עצמם. כשאני נפצעתי אמרתי 'לפחות ילמדו מזה', אבל כלום לא קורה. האירוע שלי קרה אחד לאחד בצוק איתן, ריכוז חיילים במקום פתוח שנפל עליהם קסאם".
בן דוד: "אני חושב שזו התמסכנות. בחירה לוותר. אפשר, לצד הטראומה, לחיות רגיל. להגיד כל הזמן 'אכלו לי, שתו לי' זה לא בסדר. נכון – הוועדות קשות, לא נעימות, צריך לשנות אותן מקצה לקצה. אבל יש המון דברים טובים ויש תקציבים ששופכים. הבכיינות הזו מכעיסה אותי. אני לא אומר שקל, אבל אפשר לצאת מזה. אפשר לחיות טוב עם הנכות הזו".
ניתוק מהחיים הרגילים
עידו יושב בפינה הימנית, על פניו משקפיים, רגליו משולבות. "יש לי שני ילדים ושניים של בת הזוג שלי. כל אחד בשלו", הוא אומר, "אני חי בגבעת שמואל, מהנדס מכונות, עכשיו אני בחצי משרה ובעיקר שט פה. בצבא הייתי במוצב החרמון בלוחמה אלקטרונית, וכמו שיואב סיפר הכרנו בשבי, ולאחר כמה שנים טובות הוא הביא אותי לפה".
אני מניחה לעידו, שמסמן לי שהספיקו לו שלוש דקות של שיחה, ועוברת ל־י'. "אני אבא לשלושה ילדים, בן 61, והעובדת הסוציאלית שלחה אותי לפה, בלי שום רקע ימי. ביום הראשון לקחו אותי לסערה בים, לא מאמין שצלחתי את זה. בצבא הייתי בלבנון, עשיתי הרבה מילואים. ואז התביעה נגד משרד הביטחון שלקחה המון שנים. הייתי לוחם בתותחנים, קשה להצביע על אירוע אחד שהפך אותי למה שאני, אבל בעיקר קרבות מאוד קשים, איבדתי חברים לצוות. ואז שוחררתי ולא יצאתי מהבית, עברתי עשרות מקומות מגורים, מעל ל־30, לא מצאתי את עצמי, בשום מקום לא הייתה לי מנוחה. הים זה הדבר האהוב עליי, הפלגות ארוכות. יוון, קפריסין. כל הזמן מפליג. זה מנתק אותי מהחיים הרגילים, שלא פשוטים לי בכלל".
יואב: "הייתי בנח"ל במלחמת יום כיפור, הגעתי לשריון והעלו אותנו לרמה. חטיבה 188, קרבות הבלימה בתל סאקי. אחרי לילה של לחימה קשה מצאנו את עצמנו נמלטים מטנק שבער. לקראת הבוקר הגיעה מחלקה סורית. התותחן ואני פתחנו באש, אבל הם כיתרו אותנו והבנתי שזה סוף הדרך. מכיוון שאני בן יחיד לא רציתי למות, לעומת התותחן שלא רצה ליפול בשבי. באותו רגע התגלגל רימון, נעצר בו והתפוצץ. עפתי החוצה מהמחסה. הסורים לקחו אותי עם עוד שבוי ומשם לדמשק. זרקו אותנו לצינוק, הפשיטו מהבגדים, נתנו מכות רצח ונסגרה הדלת בטראח, ונפל לי האסימון שמפה אני לא יוצא בזמן הקרוב. פה אתה מתחיל לחשוב איך אתה שורד. אחרי שבועיים של חקירות ועינויים לקחו את כולנו לכלא".
בן דוד ממשיך: "גיליתי את המושג פוסט־טראומתי בגיל 40. לקחתי כדורים שלושה חודשים, ציפרלקס, הייתי מאוד עצבני, והפסקתי בבת אחת. הגעתי לפסיכולוג שהמליץ לי על הרבה ספורט ומדיטציה. רכבתי על אופניים, ואז קמה עמותת אתגרים ו'ספינה שטה'. מהרגע הראשון הבנתי שאני משאיר את כל הבלגן שלי על הרציף, שאני במקום הטבעי והטוב שלי. הבנתי שכדאי להביא את החבר'ה השבויים גם לפה. ומאז אנחנו כאן כולם. כשאדם לוקה בנכות פיזית, ברגע שהפצעים מחלימים הוא הולך לשיקום, מלמדים אותו איך ממשיכים את החיים. בפוסט־טראומה רק דוחפים לו כדורים והוא אמור ללמוד בעצמו מה הלאה. פה בים סוף־סוף שמים את הכדורים בצד ולומדים לחיות עם הטראומה. אנחנו בחרנו בחיים".
הגאווה, הביטחון, המורל
חזרנו. החברים מקפלים ציוד, מצחצחים את הספינה, ואחרי חיבוק גדול כולם עוזבים בחזה נפוח. "התדמית מאוד קשה לפוסט־טראומתיים", מסכם בן דוד. "לא מפרסמים עלינו דברים טובים, חושבים 'איזה אנשים מסכנים, לא ישנים בלילות'. פוסט־טראומתי יכול לעשות הכל עם יכולות מאוד גבוהות – רק צריך לכוון נכון ולתמוך. הרבה פה גיבורים, עם עיטורי מופת, אבל ברגע שהם פוסט־טראומתיים הם חלשים בעיני אחרים. ופה מעלים להם את הביטחון ואת המורל. אנחנו נחשבים בין השייטים הכי טובים במרינה, קומנדו ימי עם יכולות".
