בדרך כלל הערות של שופטים במהלך דיון בבית המשפט לא אומרות הרבה על פסק הדין שיכתבו. לא כך הפעם. הדיון המרתוני בעליון אתמול סיפק לשופטים הזדמנות לומר לציבור מה הם חושבים על כוחם ומעמדם, ומה הם חושבים על המשטר בישראל ועל הסכנות שאורבות לו. שני המחנות האידיאולוגיים בתוך בית המשפט נחשפו ברבים. את ההצגה סיפקו שני חברי כנסת והנציג המלומד של ראש הממשלה, אבל השיח שניהלו השופטים מעל ראשי העותרים והמשיבים היה הרבה יותר חשוב, הרבה יותר מכבד, מההצגה של נציגי השלטון.
אקורד הסיום של אסתר חיות בראשות בית־המשפט העליון יישמע כאשר יתפרסמו ההחלטות המכריעות בשורה של עתירות שנוגעות לממשלה הנוכחית. זה ייקח שבועות, אולי אפילו חודשים. במהלך הדיון היא הפגינה מנהיגות שקטה, בקיאות וסמכות. אבל לא זה היה העיקר. העיקר היה להמחיש לצופים בבית ולמאזינים בדרכים שבית־המשפט נלחם לא למען עצמו - אלא למענם, למען הציבור. בחברה ישראלית מקוטבת ורוויית הסתה זוהי משימה כמעט בלתי־אפשרית.
ישבתי באחת משתי מכלאות העץ שמוקצות לעיתונאים באולם בית־המשפט העליון. ניסיתי ללמוד משהו משפת הגוף של השופטים. האמת, לא למדתי הרבה. התפעלתי מהיכולת שלהם לשבת שעות ולהקשיב לעורכי־דין שחוזרים פעמיים ושלוש על אותם טיעונים ובאותה התלהבות מאולצת. בדרך כלל הם טובעים בכיסאות הענקיים שלהם, המורמים מעם. הפעם, בגלל הצפיפות, הושיבו אותם על כיסאות מנהלים צנועים, בגובה העיניים. הם הסתדרו לא על פי השקפת עולמם או טעמם האישי, אלא על פי הוותק. הם נמנעו מלדבר ביניהם – אולי חששו ממה שתקלוט המצלמה.
נהוג לחלק את השופטים לשניים – שמרנים וליברלים. המונחים מבלבלים: השופטים המכונים שמרנים חותרים בדרך כלל לשינוי, ברוח הימין; השופטים המכונים ליברלים נוטים לשמר את הקיים, ברוח המרכז הפוליטי. לבד משופטת אחת, גילה שטייניץ־כנפו, שבחרה לא לפצות פה, כל אחד מהשופטים אמר אתמול דברים שלימדו לאן הוא נוטה. כמעט כל השופטים רמזו שהחוק שביטל את עילת הסבירות גרוע, מזיק, מנוסח ברישול או מיותר. זה לא אומר שיתמכו בביטולו.
אפשר לומר בזהירות ששלושה עד ארבעה מהשופטים התבטאו בדרך שהציבה אותם במחנה השמרני. הם עשויים לפסוק שהחוק הוא מעשה גמור, כלומר - שבית המשפט לא יכול או לא צריך לגעת בו. שישה עד שבעה שופטים התבטאו בדרך שתוביל אולי להחלטה על החזרת החוק לכנסת, למקצה שיפורים, או על ביטולו.
אני משער שייעשה מאמץ גדול להגיע לנוסחה שתתמקד בפרוצדורה – עם בעיה שכזאת גם השמרנים יכולים לחיות. בתהליך החקיקה נעשו משגים פרוצדורליים שאפשר להיתלות בהם. ואולי השופטים יידעו לנצל את העובדה שהחוק נותן לנבחרי ציבור הגנה מוחלטת מכל ביקורת על ההחלטות שלהם – לבית המשפט אסור אפילו לדון בסבירות מעשיהם – ומשאיר את הפקידים הכפופים להם ללא הגנה. זאת אפליה בוטה, מבחינה משפטית, מוסרית ומעשית. לפי החוק אפשר להעניש פקיד שמילא הוראה מופרכת של השר שלו – אבל אי־אפשר לגעת בשר.
אולי זה המפתח לפתרון שימנע או ידחה את המשבר החוקתי. הבעיה שכל החוק לביטול הסבירות לא נועד אלא לזה – לשחרר את השרים מביקורת של בית המשפט. אם החוק לא בעדנו, מה הוא שווה לנו? תשאל השרה רגב.
הקואליציה שלחה לבית המשפט שלושה נציגים, כל אחד והאג'נדה שלו. ח"כ שמחה רוטמן בא לריב. הוא קרא את נאומו מהכתב – כל מילה נשקלה מראש. המטרה הייתה להעליב את השופטים ולהשפיל אותם. רוטמן לא עשה את זה רק למען הבייס – הוא עשה את זה כי הריב, העלבון וההשפלה הם חלק מהאופי שלו.
דמוקרטיה היא בשבילו עריצות הרוב, עניין חמור כשלעצמו. אבל החוצפה - הוא דיבר בשם הרוב, בשם העם. נדמה לי שאני הייתי היחיד באולם שצחק: מה לרוטמן, יהודי משיחי, מנותק, זר לחברה הישראלית וזר לערכיה. את מי הוא, סמוטריץ' וסטרוק מייצגים, לבד מהאלמנט הקיצוני בהתנחלויות. מה הוא יודע על סדר היום, על המצוקות ועל הצרכים של העם שהוא מדבר בשמו.
עוד פוליטיקאית הייתה שם – טלי גוטליב שמה. היא באה מטעם עצמה. נכנסה, התיישבה בשורה הראשונה, ראתה שלא שמים לב אליה, התפרצה, קיבלה את המבזק שרצתה, ננזפה ויצאה כלעומת שבאה.
לעומתם, הנציג השני של הקואליציה אילן בומבך, עורך דינו של נתניהו, בחר בדרך שונה. הוא ביקש להרשים את השופטים ואת הצופים בבית ברעש וצלצולים. הרבה מלל מבלי לומר לשופטים מה הלקוח שלו רוצה. מרוב דיבורים שיחרר אמירה מבזה, מיותרת, על מגילת העצמאות. זה אפשר לו לקבל עוד כמה ראיונות שבהם הסביר שהוציאו אותו מהקשרו.
השלישי היה עורך הדין יצחק ברט שייצג את היועצת המשפטית של הכנסת. השופטים ביקשו לדעת למה התכוון המחוקק. ברט הבהיר להם שאין לו מושג – ייעוץ לחוד וחברי הכנסת לחוד.
המשפט בישראל יוכל אולי לחיות בלי עילת הסבירות, אבל הוא לא יוכל לחיות עם המשך הבליץ המשטרי של הממשלה. אם חפצי חיים אנחנו, מתישהו המגמה הזאת חייבת להיעצר, אולי זאת ההזדמנות.
