ציפי ועודד ירון, זוג פנסיונרים מירושלים, היו באמצע טיול בחלק הכפרי של בולגריה כשהטלפון שלהם צילצל. על הקו היה הכתב לענייני ערבים של גלי צה"ל, ג'קי חוגי.
עודד זיהה את המספר. ארבע שנים קודם לכן פנה אל חוגי והציב בפניו אתגר – לאתר חייל מצרי שיומנו האישי נשכח בשטח במהלך מלחמת יום הכיפורים והגיע לידיו. יותר מ־40 שנה חלם עודד לפגוש את החייל ולהשיב לו את המחברת התכולה ששמר בביתו. אלא שבעל היומן חתם עליו בשם "סייד" בלבד, מה שהפך את משימת החיפוש לכמעט בלתי־אפשרית.
עד אותו יום, בשנת 2017. "כשראינו את המספר של ג'קי על הצג, הבנו שהוא עומד להודיע לנו משהו חשוב", משחזר עודד. "זה היה אזור בלי הרבה קליטה, כך שלא יכולנו לשמוע טוב, אבל את המילים 'מצאנו את הבנאדם' הצלחנו להבין. התרגשנו מאוד".
עודד נקשר אל סייד לא רק כי שניהם היו חיילים צעירים באותה מלחמה, אלא גם כי כתבו יומנים ממש במקביל, וכל אחד מהם תיאר את אותם קרבות מנקודת מבטו. הוא היה אז רווק בן 29, שהגיע לחיפה כדי ללמוד בטכניון והפך למהנדס ברפא"ל. כשפרצה המלחמה התגורר בדירה עם כמה שותפים, שנסעו לבתיהם בגלל החג. "התעוררתי ב־6 באוקטובר מרעש של מטוס סילון שעבר מעל הבית שלי בטיסה נמוכה", נזכר עודד. "יום כיפור, מה פתאום עובר מטוס? אחרי האזעקה הראשונה פתחתי את הרדיו ושמעתי שיש מלחמה. שאלתי את עצמי, 'מה עכשיו? אין לי עם מי לדבר אפילו'. תפסתי בלוק כתיבה שהיה לידי והתחלתי לכתוב הגיגים כמו 'מה פתאום המטוס טס נמוך', או שיחות שניהלתי עם השכנים. כך התחלתי לתעד את המלחמה. מעולם לא כתבתי יומן לפני זה. אני לא תופס את עצמי כאדם כותב. בשעות הראשונות תיעדתי את מה שאמרו ברדיו, את השמועות שהתחילו לההסתובב. אפילו הקפדתי לציין שזה שמועות".
הוא שירת כחייל מילואים בגדוד המרגמות הכבדות (גמ"כ) של חטיבת הצנחנים הסדירה. "על פי התרגולות", מסביר עודד, "תמיד הייתה חוליה קדמית מגדוד המרגמות צמודה למפקדים של החטיבה: מג"ד המרגמות היה צמוד למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ומפקדי הסוללות – למג"דים הסדירים". עודד היה הקשר של מפקד הסוללה שצמוד במלחמה למג"ד 890, איציק מרדכי. אבל מי חשב אז שתפרוץ מלחמה?
בסביבות חצות צילצל הטלפון והוא נקרא להתייצב בנקודת האיסוף. "לא רציתי שתהיה מלחמה. זה היה גועלי בעיניי. לכן, כשהתקשרו ואמרו לי לאן להגיע כתבתי ביומני 'הצלצול הגועל', ולא הגואל".
להתראות ביומן הבא
"אנו יוצאים עכשיו מהשטח על מנת לחצות את התעלה. אין לי מילים להגיד את כל ההרס הנורא הזה. כאן היה שדה קטל נוראי. את הגוויות כבר כיסו ברובן ומה שנשאר זה מעבר לדמיון. רוב הכלים כאן הם מצריים אבל אני רואה גם טנקים שלנו בתנוחות קורעות לב. כל רכב הוא סיפור לעצמו. על הטנקים שלנו עברו וסימנו בצבע את הפגיעות ואף נתנו להן מספרים".
(מתוך היומן של עודד)
לקראת ראש השנה השתתפו עודד וחבריו בתרגיל של גדוד 890, וכשקראו להם שוב ביום הכיפורים צחקו בינם לבין עצמם: 'איך הייתה הרגילה?'. במלחמה ישב בזחל"ם של מפקד הסוללה. "אנחנו נוסעים בלילה ואני לא רואה מה אני כותב. כל זמן היה טוב לכתיבה. לחווה הסינית הגענו אחרי הקרב, בשעת לילה. ראיתי צלליות של טנקים ונגמ"שים פגועים. ידעתי שחלק מזה שלנו, אבל הרוב של האוייב. כשהאיר היום, המראה היה מחריד עוד יותר, ותוסיפי לזה את הריח של הגופות. הרגשתי איום ונורא".
כשנכנסה הפסקת האש לתוקף, ב־24 באוקטובר, היה גדוד המרגמות מפוצל לשני מוקדים עיקריים. "רוב הגדוד, בפיקודו של הסמג"ד, ישב בחווה הסינית, ואילו המג"ד, מפקדי הסוללות והקשרים שלהם, כמונו, היינו בצד המצרי של התעלה, עם שאר כוחות החטיבה. אחת לכמה זמן היינו נוסעים לבקר את הסוללה בחווה הסינית. באחת הפעמים נכנס לאוהל חדר האוכל חייל שלא הכרתי והראה למישהו מחברת שמצא בשטח, עם טקסט בערבית שנכתב בעיפרון וציורים מופלאים. רציתי לדעת מה כתוב בה, אבל לא הבנתי ערבית. כיוון שאחי היה במודיעין, שיכנעתי את החייל שמצא את המחברת לתת לי אותה". אחיו של עודד העביר את היומן לאדם אחר כדי שיתרגם אותו. "הוא ישב על זה כמה חודשים. כשהבנתי מה כתוב, מאוד התרגשתי. הבנתי שיש פה לא רק ציורים נפלאים אלא גם אדם משכיל, שתיאר אנשים פשוטים בלי שום התנשאות. הוא ממש אהב אותם".
עודד המשיך לכתוב את היומן שלו ושכסיים מחברת אחת, מילא מחברת נוספת. הדף האחרון נכתב ב־11 במארס 1974: "13:00 – לאחר מזמוזים ומסמוסים ובזבוזי זמן אני משוחרר עד להודעה חדשה. להת. ביומן הבא".
כשחזר מהמלחמה, הביא איתו את שני היומנים – שלו ושל החייל המצרי. בדצמבר 74' פורסם היומן המתורגם של סייד בעיתון "מעריב". "קיוויתי שבעקבות הפרסום ב'מעריב', יהיה איזשהו זיהוי של הכותב. הרי אם זה היה הפוך, ובמצרים היו מפרסמים יומן של חייל ישראלי, מיד היו מרימים פה את הכפפה ומזהים במי מדובר. כשלא קיבלנו שום תגובה, כבר לא ידעתי אם זה בכלל אפשרי. לך תמצא אדם אחד שאתה אפילו לא יודע את שמו המלא בתוך עשרות מיליוני מצרים".
וכשנחתם הסכם השלום, לא חשבת לנסות לאתר אותו בעזרת השלטונות המצריים?
"לא הייתי מוכן למעורבות מצרית ממוסדת. מהיומן ניבט אליי אדם שאינו שטוף שנאה, אלא מבטא פחד מהמלחמה, והיה לי ברור שאם זה מגיע לידי הצבא המצרי, לא יהיה להם שום עניין להפיץ את זה. אמרתי לעצמי, 'אם אני לא מצליח להחזיר את זה לכותב או למשפחתו, עדיף שיישאר אצלי'. היה לי אכפת מהיומן, ולתת אותו לצבא המצרי זה כמו להפקיר אותו. במשך השנים חשבתי הרבה על סייד. בהחלט עבר לי בראש שאם היינו נפגשים, היינו יכולים להיות חברים. אגב, הוא היה הרבה יותר מוכשר ממני בכתיבה".
"סייד היה אצלנו בן בית", אומרת ציפי. "הוא ישב אצלנו בסלון, שמע את השיחות, הדיבורים והפגישות". עודד: "הילדים ידעו על היומן של סייד, ובכל פעם שבאו אליהם חברים, היינו מראים להם את הציורים". גם היומן של עודד הפך לקלאסיקה משפחתית. "בימי כיפור", מספרת ציפי, "היינו יושבים עם הילדים, ועודד היה מקריא להם מהיומן מה עבר עליו במלחמה. כשהילדים גדלו הם החליטו להקליד ולהדפיס את היומן, כי הכתב של עודד היה לא קריא. הבן הגדול התחיל עם זה כשהיה בן 15 ואחר כך הצעיר המשיך אותו. לקראת חגיגות יום הולדת 70 של עודד זה יצא כספר בהוצאה פרטית, עם הקדשה של הילדים".
אחת משמונה מחברות
"צלחנו מעל מי הטורקיז של התעלה. הגשמנו את החלום, ובכך נופץ המיתוס של ישראל וצבאה הבלתי מובס. מה שחשבנו בעבר על חולשת כוחותינו מול כוחות האויב, נובע מתבוסות 1948, 1956 ו–1967. התבוסות החוזרות ונשנות היו תוצאה של תכנון לקוי לצד תעמולה ישראלית יעילה, שגייסה את ההתנגשויות הללו כדי ליצור את המיתוס ולפיו ישראל בלתי ניתנת לתבוסה והיא האימפריה החדשה של המזרח התיכון". (מתוך יומנו של סייד).
סייד כותב נגד הישראלים. זה לא עורר אצלך כעס עליו?
"אני בטוח שהוא כתב את מה שראה והרגיש, ובוודאי שהיה לו רצון עז שהם ינצחו. הרי המצרים חוו השפלות איומות במלחמות הקודמות. והוא כותב: 'אני מקווה שזו תהיה המלחמה האחרונה ולאחריה לא יהיו יותר מלחמות'. סייד הוא לא איש צמא דם. הוא פחד. אפילו כתב שהוא לא רוצה למות".
ב־2013, במלאת 40 שנה למלחמה, פנתה אל ג'קי חוגי חיילת בגלי צה"ל בשם תמר ירושלמי, חברה של משפחת ירון, וביקשה את עזרתו באיתור החייל המצרי. "עוד לפני שיצאנו לדרך, הכל כבר היה נגדנו", נזכר חוגי. "ידעתי שהמצרים מסתייגים משיתופי פעולה בענייני צבא, שאין ביומן שם משפחה, ש־40 שנה עברו, לך תדע. אולי עבר דירה, אולי מת. ברגעים אופטימיים דמיינתי שהוא חי והמשיך להיות כותב ומאייר, אולי אמן. כשביקשתי מאחד מחבריי במצרים ליצור קשר עם הצבא ולנסות לאתר, הוא הזדעזע מהבקשה. 'אצלנו אזרח מהשורה לא מדבר עם הצבא', אמר לי".
כל כך רחוק מהמנטליות הישראלית. ומה אם זה היה הפוך?
"שבוע גג והחייל היה נמצא. זו מנטליות ייחודית למצרים ולמדינות שבהן אין ניהול מסודר של חללים, והבירוקרטיה, באופן כללי, לא לגמרי מעודכנת. עודד הציב תנאי. הוא אמר, 'אני לא רוצה שתפנה לגורמי ממשל, בישראל או במצרים. הם ייקחו את היומן וישימו במגירה'. הוא לא ידע שאני לגמרי איתו בגלל מקרה שקרה לי. שנים קודם לכן מישהו העביר לי חבילת ניירות בערבית שנמצאה אחרי הקרב בסרפאום, גם כן בסיני. בתמימותי הבאתי אותה לשגרירות המצרית בתל־אביב וביקשתי להעביר לנמענים, וגם לעדכן אותי, אולי יש פה כתבה. מאז זה נעלם. ומאחר שאין ביומן משהו הרואי שהמצרים יכולים להשתבח בו, היה לי ברור שהם לא יתאמצו".
סליחה, אבל מה הבעיה לקחת חוקר פרטי ולסגור את הפינה?
"מי יבוא לשם? מי יעשה את זה? הרי ישר יחשדו בו שהוא מרגל. כל מה שקשור למלחמת יום הכיפורים זה עניין צבאי".
לאחר שמיצה את קשריו האישיים החליט חוגי להרחיב את מעגלי החיפוש ופירסם פוסט בערבית בקבוצת פייסבוק משותפת לישראלים ולמצרים. "כתבתי שיש יומן של חייל מצרי שמוחזק כרגע בידי חייל מילואים ישראלי מירושלים, ושהוא רוצה להחזירו לבעליו ישירות. ביומן הופיע רק שמו של הכותב, סייד, אבל לשמחתנו הוא כן כתב על חבריו, אייר את פניהם והזכיר שמות מלאים וכתובות. צירפתי לפוסט צילומים של הדפים שבהם מופיעים הפרטים הללו. עיתונאי מצרי צעיר בשם מוחמד א־ליית'י ראה את הפוסט והחליט לקחת את זה כפרויקט. הוא פשוט הלך בית־בית אל שמונת החברים המוזכרים".
וכמו בסרט בלשי עשוי היטב, כמובן – השם האחרון הביא אותו לפתרון. אלא שאז הגיעה תפנית נוספת בעלילה: התברר כי סייד נהרג במלחמה. בן 25 היה במותו.
א־ליית'י אמנם גילה את זהותו של סייד, אבל כדי להחזיר את היומן היה עליו לאתר את בני משפחתו, שכבר לא התגוררו בטנטא. הוא פירסם את הסיפור בעיתון שבו עבד, בתקווה שהדבר יביא לפריצת דרך נוספת. "היו לסיפור הרבה כתבות המשך", מספר חוגי, "לשמחתי, משפחתו של סייד קראה את הכתבות ובעקבות זאת אחיו, נביל, התקשר לא־ליית'י. הוא חידש לו שהיומן שבידיו של עודד הוא בכלל אחד משמונה מחברות שכתב סייד, לצד מאמרים שאפילו התפרסמו בעיתונות המצרית של טרום המלחמה".
"שלוש שנים לאחר פרסום הפוסט", מתאר חוגי, "אני מקבל טלפון ממצרי בשם עמאר זכריה, שהכרתי היטב. זכריה מתרגם ספרים לעברית ונחשב במצרים כמומחה לענייני ישראל. הוא סיפר לי לראשונה על א־ליית'י ובישר שמצא את סייד, ששם משפחתו הוא בסטוויסי ושהוא מהעיר טנטא שבצפון מצרים, על אם הדרך בין אלכסנדריה לקהיר".
באותה שיחה נודע לחוגי כי סייד לא חזר מהמלחמה. "ידעתי שהיומן נפסק ב־15 באוקטובר, היום שבו החל מבצע 'אבירי לב' לצליחת התעלה ויום אחרי המתקפה המצרית הכושלת, ולכן הסיכוי שסייד שרד לא גדול", אומר חוגי. "אבל עד אותו רגע קיוויתי שהוא נותר בחיים ורק היומן אבד".
בנקודה הזאת, 44 שנה אחרי שהחל מסע החיפוש, התקשר חוגי אל עודד, ותפס אותו באמצע הטיול בבולגריה. "מיד אחרי שסיפר לנו שגילה את זהותו של סייד, שמענו אותו אומר: 'והוא נהרג במלחמה'", נזכר עודד. "זה מאוד העציב אותנו. כל השנים הייתה לנו תקווה שהוא בחיים. אחרי שניתקנו את השיחה הצטרפנו לחברים שהיו איתנו בטיול וסיפרנו להם. הם מלווים אותנו כבר הרבה עשורים וידעו על היומן, על סייד ועל החיפושים אחריו. גם הם היו עצובים לשמוע שנהרג".
חוגי: "אני זוכר שאמרתי, 'איזה הפסד!' נזכרתי בכל הסיפורים שכולנו מכירים מיום הזיכרון, חללים ישראלים בעלי נפש יפה, שאליהם התוודענו דרך ציורים שציירו או שירים שכתבו. תמיד הבנתי רציונלית, ועכשיו גם רגשית, שגם אצל המצרים היו צעירים בעלי נפש יפה שאיבדו את חייהם במלחמה".
עודד: "בזמנו לא יכולתי לדמיין שאני נלחם מול מין סייד שכזה, איש משכיל, צייר, אמן שראוי להערכה. אדם".
קלט את גודל המחדל
"אני שונא את המוות ובורח ממנו. כיצד אוכל לגרום למותו של מישהו ולהובילו לאש הגיהינום?" (מתוך יומנו של סייד).
מרגע זה נדרשו עודד וחוגי לקחת צעד אחורה ולא להיות מעורבים. "עודד העביר לי את היומן", מספר חוגי, "אני מסרתי את היומן לפרופ' גבי רוזנבאום, ראש המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, רוזנבאום מסר אותו לזכריה, ובפברואר 2018, ארבעה חודשים אחרי שאותרה המשפחה, זכריה וא־ליית'י מסרו את היומן לנביל, אח של סייד. והכל צולם על ידי הטלוויזיה המצרית".
אין לכם תחושת החמצה שאחרי כל כך הרבה מאמץ, לא יכולתם להיות נוכחים ברגעים האנושיים והמרגשים האלה?
חוגי: "היה לי ברור שלא יתאפשר לנו לפגוש את המשפחה. המצרי הפשוט פוחד להיות במגע עם ישראלים, כי השלטונות לא רואים את זה בעין יפה. כל מי שנמצא במגע עם ישראלים, מיד מקבל טלפון או ביקור של קצין מודיעין בבית. קרובי משפחה של חלל שהם אנשים מבוגרים, וינחת עליהם עיתונאי ישראלי בדלת, כמו שקורה לפעמים בארץ, ייבהלו. זה ייראה להם לא נורמלי, ואני לא רציתי להעמיד אותם במצב כזה. שמחתי בזה שהמעגל נסגר. פחות היה חשוב לי להיות שם. אפילו היה בזה משהו נכון, שיהיו רק מצרים בחדר. זה רגע אינטימי מצרי".
עודד: "הבנו עד כמה זה רגיש ולכן לא החלפנו איתם מילה וכששלחנו להם את היומן, הקפדנו לא לעטוף אותו בשום סימן מזהה ישראלי. ובכל זאת, צירפתי מכתב למשפחה שתורגם מעברית לערבית. סיפרתי בו שגם אני כתבתי יומן, ושבנסיבות אחרות סייד היה יכול לקבל את היומן שלי".
סגרת מעגל?
"לא נסגר מעגל, אבל העניין סגור. זה היה הדבר הנכון לעשות. ועדיין, זה החלום שלי לפגוש את המשפחה".
לפני כשנה פנתה אל ג'קי חוגי עורכת ספרי העיון של הוצאת "כנרת זמורה דביר", מאיה להט־קרמן. היא שמעה על שני היומנים, של עודד ושל סייד, והציעה לו להוציא ספר שיכלול את היומנים עצמם ואת הסיפור שמאחוריהם. השבוע, לקראת יום השנה ה־50 למלחמה, יצא לאור הספר "שני יומנים 1973 – חייל מצרי וחייל ישראלי כותבים תחת אש".
"יש פה עשרה ימים שבהם שני היומנים מצטלבים, וזה לב הספר", אומר חוגי. "סייד מביא תיאור מדויק ומהימן של יחידה מצרית בגדה המערבית של התעלה ערב מלחמת יום הכיפורים, דבר שלא היה עד היום. "רובנו קראנו את נגיב מחפוז, אבל פה נחשפנו למצרי הפשוט, באמת העמוקה שלו. הוא וארוסתו רוצים לקנות ג'מוס ולהתחתן, זו השאיפה. סייד לא שנא את ישראל. מדובר בשני חיילים צעירים שאין בהם שנאה. גם היומן של עודד הפתיע אותי. כל סיפור המחדל, עודד קלט אותו מהיום השני או השלישי למלחמה".
עודד כבר בן 79. זמן קצר אחרי המלחמה נישא לציפי, והשניים עברו לשכונת קריית היובל בירושלים. את עבודתו ברפא"ל עזב לטובת המעבדה בתיכון היוקרתי למדעים ולאמנויות. במלחמת לבנון הראשונה גויסה הפלוגה שלו שוב, הפעם כדי להיכנס לביירות, אך שוחררה כעבור תשעה ימים, והפעם חזר ללא שום תיעוד. בנו הבכור, יועד, 45, הוא מטפל ברפואה סינית, והבן הצעיר נועם, 36, הוא עובד סוציאלי שמטפל במתמודדי נפש. "במסגרת עבודתו הוא נפגש גם עם נפגעי פוסט־טראומה ממלחמת יום כיפור", מספר עודד.
איך המלחמה שינתה אותך?
"עוד לפני שהיא פרצה כבר שנאתי אותה. שנאתי אותה תוך כדי, ואני שונא אותה עד היום".
אז דיברו על חורבן בית שלישי. זה משהו שיכול לקרות במציאות הישראלית של היום?
"יש לי הרגשה שאנחנו עומדים לפני מלחמה קשה. שמסיבה כזו או אחרת, אויבנו ינצלו את החולשה שלנו, ויום כיפור יכול לקרות שוב ויותר גרוע. העורף לא הופגז ביום כיפור, הפעם זה יקרה. וזה יהיה איום ונורא".
