31.10.1983
לכבוד משה ידעיה, חניתה,
למשה, שלום,
ביקשת שאכתוב לך משהו על כתיבתו של השיר 'כמו בלדה'.
כמעט בלתי אפשרי לי לשחזר תהליך הריונו של שיר כלשהו, כל מה שאומַר עשוי להיות בדיה שאין בה לא חוכמה ולא חן. אפשר רק להיזכר בכמה עובדות השמורות עדיין בזיכרוני:
השיר נכתב בימים של מצוקת נפש שלא הרפתה ממני, הייתי מרבה באותם ימים לנסוע ברכבת לחיפה, בשעות ערב, והשיר הולך ומתחבר בתוכי, כמין דיאלוג מדומה, שרק האני בו מדַבּר; וכדי שלא להתפתות לביטוי פתטי, שהיה אולי הולם את מצב הרוח, לבשתי את מסכת הבלדה, שנועדה מטבע בריאתה למצבים פתטיים באמת, לרגעים הרי־גורל, ובה הכל אפשרי ואמין: הנכונות ללכת למדבר כדי ללמוד לכאוב, או לגור בין הכֵפים הקשים והבודדים — ובה גם אפשר לדבּר ללא פחד על מה ששואל הלב שיקרה לאחר שיידום: "תגידי לי מילים יפות מבכי ואושר, הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה".
ה"מסכה" הִכתיבה את התבנית הריתמית, התמטית, אפילו איזה לחן ליווה את הכּתיבה, כשהגעתי לכלל כתיבה. היו לשיר בתים נוספים שנמחקו, וטוב שנמחקו. בלדה קלאסית לא נוצרה כאן, וגם לא שאפתי לכך, אבל משהו מהבלדה יש.
השיר נכתב בשנת 1973, ונשלח ל'מעריב', שם היה מונח שבועות אחדים, ובינתיים באה אימת מלחמת יום הכיפורים, וטרפה את הכל, אפילו השירים איבדו כל טעם.
יום אחד קיבלתי מכתב ממשה שמיר, שערך אז את המדור הספרותי ב'מעריב', בו ביקש את הסכמתי להדפיס את השיר. בתחילה היה בי סירוב שבא מתוך ייאוש וכאב, אבל לבסוף ביקשתי באמצעות השיר להגיד לכל מי שקורא שירים שליאור הוא שהתכסה עם החולות בחושך; ועם השורות שצירפתי בראש השיר, הודפס לראשונה בימים ההם של שנת 73' המקוללת.
כל מה שקרה לאחר מכן לשיר: הלחנים שהלחינו לו, הציורים, הצילומים ושאר אופני־מבע אמנותי, לכל אלה אחראים אותם יוצרים שעשו לפי דרכם, וכפי הרגשתם והבנתם.
משיצא השיר לאור, יצא מרשותי, ואולי גם מרשותו שלו, לרשות הרבים, וזהו כבר סיפור אחר, שאני יכול לִצפות בו, ככל אדם אחר.
בידידות, נתן יונתן
