הוא אחד העוזרים הבכירים של מזכיר המדינה האמריקאי. כשהוא הציג את עצמו, דן בן נעים, הרמתי גבה. הוא הביט בי ואמר, כן, אני בן למשפחה יהודית ממרוקו. זה היה במסגרת סדרת מפגשים שהתקיימו בארה"ב, עם משלחת של ISRAEL-IS, שכללה נציגות איכותית ממדינות המפרץ, לציון שלוש שנים להסכמי אברהם. במהלך הפגישות עם אנשי ממשל וחברי קונגרס התברר שהסכמי אברהם הם אחד הנושאים היחידים שמאחדים רפובליקנים ודמוקרטים. המאמץ להכניס את סעודיה לתמונה הוא רציני, כמו גם הרעיון של הקמת רכבת בין־יבשתית, שלא נשלף מהשרוול. חושבים עליו בוושינגטון. התבקשתי להצטרף למשלחת, וזו הייתה חוויה. הוזמנו לשגרירות הבחריינית, שם חיכה לנו, בהפתעה, שר החוץ של בחריין, עבד א־לטיף א־זיאני.
השלום מעולם לא נראה אמיתי כל כך. אבל יש שתי חזיתות. האחת מייצגת שנאה, BDS, דמוניזציה של ישראל כמדינת אפרטהייד קולוניאלית. והשנייה מיוצגת בהסכמי אברהם, ברצון לפיוס, בנורמליזציה ובשיתוף פעולה אזורי. לא שאין בעיות. לא שישראל פטורה מביקורת, ובוודאי שלא הממשלה הנוכחית, שהיא הדבר הטוב ביותר שקרה לשונאי ישראל.
כל הדרכים מובילות לחוקת רומא
ועדיין, טענות האפרטהייד לא שייכות לחזית הביקורת. הן שייכות לחזית השנאה. הן מזוהות עם הקמפיין לשלילת זכות קיומה של ישראל. כדאי להבהיר: לא כל מי שמעלה את טענת האפרטהייד יודע שהוא משתייך למחנה ששולל את עצם קיומה של ישראל - נדמה לו שהוא עוסק בביקורת. זו אשליה מסוכנת. לידיעת תמיר פרדו, המצטרף החדש למחנה השנאה: טענת האפרטהייד עצמה היא אחד מעמודי התווך של תעשיית השקרים. נבהיר.
הטענות שהעלה פרדו בשלל ראיונות, שבהם התעקש על אפרטהייד בשטחי יו"ש, מוכיחות שאנחנו בבעיה. אסור לטמון את הראש בחול. כשהייתי סטודנט למשפטים, אחד הנימוקים העיקריים לחופש הביטוי היה, והוא עדיין, ש"בשוק חופשי של רעיונות האמת מנצחת". מעין קפיטליזם חוקתי. השנים חולפות, חופש הביטוי נותר חשוב, אבל האמת לא מנצחת - השקרים מנצחים. ודבריו של פרדו הם רק עוד הוכחה, אחת מני רבות.
לגופו של עניין, ישראל מחזיקה את שטחי יהודה ושומרון כתוצאה ממלחמה, שקדמו לה סדרה של איומי השמדה. "כאשר יושלמו ההכנות של הצבאות הערביים, הן יובילו לחיסול ישראל", הכריזה הליגה הערבית ב־1964. "אנחנו נחושים להספיג את האדמה הזאת בדם שלכם, ולזרוק אתכם לים", אמר חאפז אל־אסד ב־1966, כשכיהן כשר ההגנה הסורי. "העם הערבי רוצה להילחם, והמטרה היא להביא לחורבן ישראל", אמר ב־1967 נאצר, נשיא מצרים, עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.
כך שלפני שדנים בשקר האפרטהייד כדאי להבין את הסיבות למלחמה, שאחריה נאלצה ישראל לשלוט בתושבי השטחים הכבושים, שליטה שנמשכת עד היום. ומדוע היא נמשכת? בעיקר משום שכל הצעות השלום, על בסיס הנוסחה המקובלת ביותר על הקהילה הבינלאומית - שתי מדינות לשני עמים - נדחו שוב ושוב על ידי הצד הערבי. וגם כשחלק ממדינות ערב בחרו בשלום, הסרבנות נותרה האתוס המכונן של המנהיגות הפלסטינית. ייתכן שאם הקהילה הבינלאומית הייתה מתחילה להפעיל לחץ על הפלסטינים, במקום להזרים עשרות מיליוני דולרים מדי שנה לעמותות ששותפות לקמפיין השנאה, האפרטהייד וחיסול ישראל, המצב היה הרבה יותר טוב. אבל במסגרת מצעד האיוולת - מדינות אירופה אומרות דבר אחד ומממנות דבר הפוך.
כדאי להבהיר: הדין הבינלאומי מבחין בין שליטה צבאית בעקבות המלחמה לבין אפרטהייד. ישראל נמצאת במצב הראשון, שכפוף לאמנת האג מ־1907 ולאמנת ז'נבה הרביעית מ־1949. וגם שם, יש הבחנה בין מצב רגיל של כיבוש לבין מצב שבו התנגדות צבאית הופכת את השטח לשדה קרב, שעליו חלים כללים שונים. ייתכן מאוד שמחנה הפליטים של ג'נין, למשל, כפוף למצב השני. מה שברור הוא, ששלטון צבאי, מה שמכונה גם בדין הישראלי "תפיסה לוחמתית", איננו אפרטהייד. האם מערכות החוק השונות ליהודים ולפלסטינים הן הוכחה לאפרטהייד? לא. לאפרטהייד יש הגדרה מדויקת במשפט הבינלאומי, שאומצה בחוקת רומא: "מעשים נפשעים במיוחד שבוצעו לצורך קיום ותחזוק של משטר שליטה של קבוצה גזעית אחת של בני אדם על פני כל קבוצה גזעית אחרת של אנשים ודיכוי שיטתי שלהם". בהמשך מפורטים התנאים שיוצרים מצב של אפרטהייד. היריעה קצרה. אבל אין שום קשר בין התנאים הללו לבין השליטה הישראלית בשטחים.
הסכמי אוסלו הובילו לעוד שינוי. קמה הרשות הפלסטינית, ש־90 אחוז מהפלסטינים ביו"ש כפופים לה, והיא בעלת מוסדות משלה, מערכת משפט משלה, כולל פרלמנט ורשות מבצעת. נכון, ככל שמדובר במאבק בטרור, ישראל מתערבת, כפי שמתיר הדין הבינלאומי, גם בשטחי הרשות. אבל זה לא אפרטהייד.
כדאי להבהיר. כל עוד הפלסטינים מסרבים לכל יוזמת שלום - השליטה הישראלית מוצדקת. לעומת זאת, העברת אוכלוסייה אזרחית לשטחים כבושים, כלומר התנחלויות, מנוגדת לדין הבינלאומי. ומעשי חלק מהמתנחלים הם חרפה, שכוללת פשעים. אם יהיה סיפוח ללא מתן זכויות - זה עלול ליצור מצב של אפרטהייד. אבל הטענות על אפרטהייד היום הן לא יותר מתעמולה אנטי־ישראלית, והעובדה שגם ישראלים משמיעים אותה לא מוכיחה שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא רק מוכיחה שישראל היא דמוקרטיה.
העץ הוא גבוה
זה היה דיון צפוי. לא עורכי הדין ולא השופטים אמרו משהו חדש. רק לפני שנים לא רבות זה היה בבחינת "לא יעלה על הדעת" ששופטים יבטלו חוקי יסוד, ולמגילת העצמאות לא היה שום מעמד־על, שמאפשר פסילת חוקים בכלל וחוקי יסוד בפרט. אבל אנחנו בעיצומו של תהליך שבו מניפולציות הפכו לשם המשחק. אהרן ברק נזכר לפרסם מאמר על סמכותו של בית המשפט לפסול חוקי יסוד, אבל מפאת כבודו נאמר: הוא לא מדייק. "הכנסת רשאית לקבוע בחוק יסוד שאין ביקורת שיפוטית חוקתית, ובית המשפט לא יוכל להפוך קביעה זו", הוא אמר בעצמו בדברים שנשא בכנסת, בשנת 2003.
אז לא, אין צורך לתמוך בהפיכה המשטרית כדי לדעת שפסילת חוק יסוד היא פגיעה בדמוקרטיה, פגיעה בריבונות, פגיעה בבחירות. זו הפיכה שיפוטית. ונכון שההגינות סולקה מהשיח הציבורי, מכל כיוון אפשרי, אבל זה לא אומר שאפשר לוותר עליה. ההפיכה המשטרית רעה. התשובה היא לא הפיכה שיפוטית.
אז מה כן? כמו קאטו הזקן יורשה לי לחזור: משא ומתן לצורך הסכמה רחבה שתוביל לפשרה. רק פשרה. אז במקום להתבצר על עץ גבוה, אפשר וצריך למנוע הכרעה שיפוטית, שרק תחמיר את הבעיה. במקומה, יש צורך בהיענות לרצון המשותף של רוב הישראלים. יש היום יוזמות כמו "בראשית", כמו "שומרים על הבית המשותף", שגם אם הן לא מוציאות מאות אלפים לרחובות - הן מייצגות מיליונים. אז פוליטיקאים, פעילים ומשפטנים - נא להתעשת. עדיין לא מאוחר.
