יותר מאתר ספורט אמריקאי אחד נפל השבוע למלכודת של להפוך את מה שעשויה להיות נבחרת הכדורסל של ארה"ב לאולימפיאדת פריז, לאנסמבל "הנוקמים" של מארוול. סטף קרי הוא קפטן אמריקה, לברון ג'יימס הוא איירון מן, דמיאן לילארד הפנתר השחור, דריימונד גרין הענק הירוק, וכן הלאה וכן הלאה. זה טיפה - ממש טיפה - משעשע ובעיקר די מביך, אבל נותן תחושה לגבי התגובה בארה"ב לכישלון הנבחרת בגביע העולמי.
צריך להבהיר: הגביע העולמי בכדורסל מעניין את האמריקאים הרבה פחות מתחרות אכילת הנקניקיות השנתית ב־4 ביולי. כוכבי ה־NBA הגדולים מתייחסים לגביע העולמי בערך כמו לליגה הרגילה, ולכן האמריקאים לא מתאמצים לשלוח אליו את הנבחרת הכי טובה שלהם. בטורניר הקודם סיימה ארה"ב שביעית ואיש לא עשה מזה עניין. הפעם היא הפסידה בחצי הגמר במשחק צמוד מאוד נגד גרמניה, דורגה רביעית והתגובות היו אחרות לגמרי.
מה השתנה? השיח סביב סגירת הפערים של העולם, שקיבל תוספת קיסם למדורה בדברים שאמר אלוף העולם בריצות קצרות נואה ליילס, ולפיהם אלופת ה־NBA היא לא אלופת העולם; העובדה שצופים אמריקאים בטלוויזיה מכירים יותר ויותר שחקנים מנבחרות אחרות כי הם רואים אותם ב־NBA; הכישלון של שלושה מהמאמנים הטובים בליגה - סטיב קר, אריק ספולסטרה וטיירון לו - לנצח עם קבוצה של שחקנים שהם כוכבי NBA בפני עצמם, שלכולם חוזי ענק, סטטיסטיקות מצוינות והרבה ביטחון עצמי.
אבל בסופו של דבר מה שהשתנה זה שלברון ג'יימס, אוהד קולני של נבחרת ארה"ב בטורניר הזה, כעס והתחיל לעשות טלפונים לחברים שלו. וכולם אמרו לו שהם בעניין. יש מעט ספורטאים עם כוח כזה.
שומרים על הסדר
אם הגביע העולמי הוא הליגה הרגילה עבור שחקני NBA, האולימפיאדה היא הפלייאוף. היא תמיד הייתה המפעל המקודש באמת. המורשת של הדרים טים היא כזו, שכל שחקן רוצה להיות באולימפיאדה לפחות פעם אחת, ובכל ארבע שנים שולחת לשם ארה"ב את מיטב תוצרת ה־NBA כדי לשמור על הסדר. חוץ מאתונה 2004, האמריקאים זכו בזהב בכל אולימפיאדה מאז ברצלונה 1992, ובדרך כלל די בקלות. לכן, הם בכל מקרה היו שולחים לפריז נבחרת טובה בהרבה מזו שהייתה בפיליפינים - קווין דוראנט, ג'ייסון טייטום, דווין בוקר ואנתוני דייויס כבר היו די מובטחים - אבל לפני הגביע העולמי לא בטוח שלברון ג'יימס או סטף קרי היו חושבים להיות בה. עכשיו הם כן.
כמובן שמאוד מוקדם לדעת מי באמת ייסע לפריז. חלק לא קטן מ"טים אמריקה" המדוברת הם שחקנים בני 35 ומעלה שנמצאים בישורת האחרונה של הקריירה ומי יודע באיזה מצב יהיו בסוף העונה - במיוחד עם כניסת החוקים החדשים שנועדו להילחם בתופעת "חלוקת העומסים" של הכוכבים - אבל כל עוד חבורת היכל התהילה הזו בריאה והשחקנים האלה רוצים לשחק, לשאר העולם אין באמת סיכוי. מתקרב היום שבו זה לא יהיה המצב - היום שבו גם הנבחרת הכי טובה של האמריקאים תצטרך לעבוד קשה, אבל הוא עוד לא כאן. הדור המזדקן הזה עדיין טוב מדי.
מה שכן כבר השתנה, זו ההבנה שכדי לזכות בטורניר בינלאומי בסדר גודל כזה, ארה"ב צריכה לשלוח את השחקנים הכי טובים שלה. נבתרת ד' לא תספיק יותר. הכישלון בפיליפינים לא היה עניין של זלזול או יהירות אמריקאית מוכרת. להפך, היה ברור שהאמריקאים יודעים טוב מאוד שהולך להיות קשה - אבל הנבחרת של ג'יילן ברנסון, מיקל ברידג'ס, ג'ארן ג'קסון ג'וניור ואנתוני אדוארדס פשוט לא הייתה מספיק טובה, מחוברת מספיק, או מאומנת מספיק.
הריקוד האחרון בפריז
מעבר לעלבון שמרגיש היום הכדורסל האמריקאי, יש משהו מיוחד בנבחרת המתגבשת לפריז - שכבר זוכה לכינוי The Supreme Team, כי מה שווה כל זה אם אין כינוי - תחושת "הריקוד האחרון" אמיתית. לברון, קרי, דוראנט, גרין, לילארד, אולי גם קוואי לנארד וקיירי אירווינג, עברו יחד את כל הקריירה, אחד עם השני ואחד נגד השני. כל השמות שנזרקו השבוע לאוויר מחוברים בתחושת ה־Brotherhood שקיימת בין שחקני NBA בעידן לברון ג'יימס, וזה עוד יתרון שיהיה לנבחרת כזו על זו שנסעה לגביע העולמי.
כי חלק מהבעיה של הנבחרות האמריקאיות לאירועים האלה היא שמדובר באוסף שחקנים שפה ושם אולי שיחקו יחד באולסטאר ולא יותר, ובדרך כלל הם מוצאים עצמם מול נבחרות מגובשות שמשחקות יחד שנים. הצמיחה העצומה של המשחק בעולם פירושה שהאמריקאים כבר לא יכולים סתם לשלוח חבורת אתלטים עילאיים ולחשוב שזה יספיק. צריך סגל שיהיה בנוי נכון, עם שחקנים שגם אם הם בעלי אגו עצום - הם מכירים מספיק טוב זה את זה ומכבדים האחד את השני כדי ליצור קבוצה אמיתית, כוח מנצח.
זה בדיוק מה שיקרה אם נבחרת הפנטזיה הזו אכן תתממש. היא תהיה מורכבת מהרבה שחקנים שכבר זכו במדליות אולימפיות ולא באמת צריכים עוד אחת, אבל אולימפיאדה זו חוויה שאין דומה לה ולרוב השחקנים האלה זו תהיה הפעם האחרונה שבה יוכלו לעשות משהו גדול ביחד. לסטף קרי, שבקיץ הבא יהיה בן 36, זו תהיה לא רק הפעם האחרונה, אלא גם הפעם הראשונה. ואם הוא ייסע לפריז, אף אחד לא יוכל לקלקל לו.
