הזמן זורם בנהר הגדול. יום רודף יום, עונות השנה מתחלפות, אבל אנחנו, כבני אנוש, זקוקים לסימנים מובהקים. ליתדות שיצליחו לתפוס את משך הזמן שחלף, את המחזוריות, אבל גם את השאיפות לשינוי והשתנות. כך הטעינו בני האדם במשמעות את הימים והשבועות, את החגים והמועדים. שנה חדשה היא רגע כזה, שמזקק את השלמת המעגל - מצד אחד החזרתיות הקבועה והבטוחה, ומצד אחר ההתרגשות דמוית הילדות של ההתחדשות, הטעונה בתפילה ואמונה ביכולת שלנו לעצב את חיינו וגורלנו באופן טוב יותר.
בערב ראש השנה נסעד יחד כמשפחות, נברך על תפוח בדבש, תמרים ורימון ונאחל את מיטב האיחולים אחרי שנה קשה ומורכבת - ביטחונית, פוליטית וחברתית. ראש השנה, על פי המסורת, הוא גם יום ההולדת של העולם, היום שבו הושלמה הבריאה, גם יום הדין - היום שבו גורלם של כל ברואי עולם נכתב (וייחתם ביום הכיפורים), וגם יום הזיכרון - היום שבו אנו מזכירים לבורא עולם את הברית הכרותה בינינו לבינו. הקסם הזה מתרחש באיחולים ובסימנים של ארוחות החג, במנהגים הקטנים והגדולים, ובעיקר בתוך בתי הכנסת, שם מתכנסים יהודים לתפילות ארוכות ומרגשות שמקפלות בתוכן את מלוא האיחולים והרצונות לשנה טובה יותר.
חלק משמעותי מהתפילות הללו הפכו לקנון ישראלי. לא רק טקסט עתיק המובן לשומרי מצוות בלבד, אלא זיכרון תרבותי חי ונושם שעובר מדור לדור וזוכה לפרשנויות חדשות וביצועים מרגשים. בימים שבהם המופעים של מסורת או תרבות יהודית הם בחלקם גרוטסקיים, וולגריים או מכעיסים, דווקא חגי תשרי מזכירים את הניואנסים העדינים של ההלכה, התפילה והמנהג. את היכולת שלהם להיות נקודת מפגש רלוונטית עבור כלל ישראל. ביריעה הקצרה הזו אציע טעימה בת שלוש תחנות בתפילת ראש השנה.
אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ
עוֹרְכָה וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ
אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ
תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:
עם שקיעת החמה, בערב החג הראשון, בדיוק על סיפה של השנה החדשה, נוהגים בבתי הכנסת הספרדיים לומר את הפיוט היפהפה "אחות קטנה" שחובר על ידי הרב והמקובל אברהם חזן מגירונה, שחי בספרד במאה ה־13. הביטוי השגור "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" נלקח היישר מתוך הפיוט הזה, והפך לברכה נפוצה בראשית תשרי. "אחות קטנה" היא כנסת ישראל, דימוי לעם ישראל שמופיע כבר בשיר השירים. לאורך הבתים מדמה הכותב את העם לדמויות נשיות נוספות, כמו בת ורעיה. הפיוט מתאר את קורותיה של האחות, את הרדיפות שעברה לאורך הדורות, ואת התקווה שעם סופה של השנה יסתיימו גם צרותיה.
כל בית מסתיים באיחול "תכלה שנה וקללותיה", ואותו אומר כל הציבור יחד כמענה לחזן. זהו רגע שבו מבקשים המתפללים והמתפללות להשיל מעליהם את כובדה של השנה שחלפה, את צרותיה וכאביה, ולהיכנס אל החג, ואיתו אל השנה החדשה, כשהם טעונים אך ורק בברכות ובתקוות. הבית האחרון של הפיוט הוא גם תוכנית עבודה, לא רק לאדם המאמין, אלא לכל חברה מתוקנת.
חִזְקוּ וְגִילוּ כִּי שֹׁד גָּמַר
לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר
לָכֶם וְתַעֲלוּ לְצִיּוֹן וְאָמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ
תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ:
השורות האלה מבקשות מאיתנו להתחזק ולהגיע אל השנה שבפתח בשמחה אמיתית, בציפייה, מתוך חיים משותפים יחד בציון - היא ארץ ישראל. גם הלחן שלו הוא אחר, קצבי ושמח. מה צריך לשם כך? "סֹלּוּ סֹלּוּ מְסִלּוֹתֶיהָ" – ליצור את המסילות, המסלולים, המנגנונים שיאפשרו לנו חיים של שלום, של שלווה ושל צדק. בתפר העדין הזה, עם כניסת החג, מזכיר הפיוט כמה חשוב לייצר את המסילות שבהן נתנהל יחד. את המסלולים שיאפשרו לנו ליהנות מברכותיה של השנה החדשה. בימים אלו, מסלול ומסילה הם אולי הדבר שחסר לנו יותר מכל.
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
הפיוט "ונתנה תוקף", נאמר בתפילת מוסף בשני הימים של ראש השנה, ויש אומרים אותו גם ביום כיפור. במשך שנים רבות סופר כי נכתב על ידי רבי אמנון ממגנצא רגע לפני שמסר נפשו בייסורים רבים כיוון שסירב להתנצר. חוקרים מצאו עדויות לפיוט כבר בגניזת קהיר, וככל הנראה הוא חובר הרבה קודם בארץ ישראל.
הפיוט, המתאר את אימת הדין, נחשב לאחד מרגעי השיא של התפילה האשכנזית. בעשרות השנים האחרונות הפך לאחד הפיוטים הכי מוכרים בישראל ואימצו אותו קהילות רבות מאוד. מלחמת יום הכיפורים היא זו שהפכה את הפיוט הקשה לחלק בלתי נפרד מהקנון באמצעות שתי יצירות יוצאות דופן. הראשונה היא הלחן הבלתי נשכח של יאיר רוזנבלום, שהתגורר בתחילת שנות ה־90 בקיבוץ בית השיטה. מאז המלחמה, יום הכיפורים בקיבוץ הפך ליום זיכרון שבו ציינו את 11 הנופלים במהלכה - אבידה עצומה למקום הקטן.
רגע לפני שעזב את הקיבוץ, רצה רוזנבלום להלחין את אחד הפיוטים של היום הקדוש לכבוד טקס הזיכרון. בתחילה חשב על "כל נדרי", אך כשעיין במחזור של יום הכיפורים צדה עינו את המילים הקשות והכואבות של "ונתנה תוקף". הביצוע של חנוך אלבלק לפי הלחן של רוזנבלום הפך את השיר לאקטואלי ומצמרר מתמיד. מאז, הלחן הקיבוצי מושמע ברדיו בערבי החג, אומץ על ידי מרבית בתי הכנסת וזכה לביצועים של אברהם פריד, דודו פישר ועמיר בניון. הביצוע של פריד הכניס את הלחן הקיבוצי גם אל חלק גדול מבתי הכנסת החרדיים, שברובם אינם מכירים את סיפורו של קיבוץ בית השיטה במלחמה ואת גלגולו של הניגון.
יצירה מרהיבה נוספת שנולדה מתוך מילות הפיוט "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת / מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ" היא השיר "Who by Fire" של אחד מגדולי היוצרים היהודים - לאונרד כהן. כהן פירסם את השיר ב־1974 לאחר שנחשף לזוועות מלחמת יום הכיפורים, כשהגיע במיוחד לנגן לחיילי צה"ל בסיני. כיוצר שהפך ל"שליח ציבור" בשירתו המודרנית, הצליח כהן להפוך את מילות הפיוט לתפילה אוניברסלית. התגלגלותו של הפיוט מתוך בתי הכנסת אל הקיבוץ, דרך קנדה הרחוקה ובחזרה, מספרת סיפור מרתק. בימים שבהם מתעקשים לייצר דיכוטומיה בין הישראלי ליהודי, בין האמוני להומניסטי, בין הקיבוצניקים ליושבי בתי הכנסת, "ונתנה תוקף" הוא לא רק תפילה שוברת לבבות, אלא סמל לכוחה של תרבות חיה, פועמת, רלוונטית ונוגעת.
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
סיפור עקידת יצחק מתואר בספר בראשית בשורות ספורות בלבד. דווקא הצמצום והלקוניות הם שמבהירים את הניסיון הנורא שבו האב נדרש לעקוד את בנו, ואת הישועה שהגיעה ברגע האחרון. בכל הימים הנוראים העקידה מוזכרת שוב ושוב בתפילות, בסליחות ובתקיעה בשופר בקרן האיל. המתפללים מפצירים בבורא עולם שיזכור את מסירות הנפש ההיא, את הברית שנכרתה בין אדם לאלוהיו מעל המזבח ואת הקול שאמר: "אל תשלח ידך אל הנער". אלוהים לא רוצה בקורבן אדם.
"עת שערי רצון להיפתח" הוא פיוט יוצא דופן הבנוי כבלדה, המתארת לפרטי פרטים את ההליכה של האב והבן אל הר המוריה. רבי יהודה בן שמואל אבן־עבאס, משורר יליד פאס שחי במאה ה־12, נעזר בכל המדרשים והפרשנויות כדי להפוך את הסיפור המצומצם לאירוע חי שבו ניתן לראשונה לשמוע את נקודת מבטו של הבן יצחק, או בפירוט את אסונה של האם שרה. הפיוט נאמר רגע לפני תקיעת השופר בבתי הכנסת הספרדיים במהלך ראש השנה, ונחשב לרגע השיא שלה.
במציאות ישראלית שמורכבת ממאבק והקרבה, חדר הפיוט אל המוזיקה הפופולרית, אל יצירות המחאה ואל הקולנוע. אהוד מנור עיבד את הפיוט לשיר בעברית מודרנית ומחורזת, ו"העוקד והנעקד" זכה לביצוע בלתי נשכח של מאיר בנאי באלבומו "מנגינת הנדודים". בן הדוד של מאיר, אהוד בנאי, הכין ביצוע משלו למילים המקוריות של הפיוט ושילב בהן את קטעי החזנות של אביו, יעקב, באלבום "שיר חדש". גם היוצר האדיר גבריאל בלחסן העניק מילים משלו לפזמון המצמרר "העוקד הנעקד והמזבח" באלבומו "בשדות".
בשנה שבה נרצחו 35 אזרחים בפיגועי טרור איומים, בהם זוגות של אחים והורים עם ילדים, בימים שבהם החברה כה מפוררת ועת שערי רצון שלה כה מוגבלים - התפילה הזו הופכת רלוונטית פי כמה. אחד המשפטים היפים ביותר שנכתבו בעברית מופיע בבית שבו בוכים המלאכים ומבקשים רחמים על הילד. הם פונים לבורא עולם ואומרים: "אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ" - אל תברא עולם שאין בו נחמה, שאין בו אור חוזר, פתח לישועה. וזו בקשה ותפילה שראוי לשאת יום ביומו.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה טובה, קלה ושמחה.
