יש רגע אחד בשנה שחלפה שממצה, בעצם, את כולה. לילה אחד בתשפ"ג שהיה בו הכל: ההפיכה המשפטית, זרע כישלונה, הברוטליות והרשלנות הפוליטית, תחושת אובדן השליטה, הערפל סביב נתניהו, תחושת התקווה, המחאה, המצב הכלכלי, הטייסים. כמו בסרטים האמריקאיים האלה, התחושה היא שאנחנו נידונים לחיות את היממה ההיא מחדש, בדרכים שונות. סרט שלא נגמר.
הלילה היה ה' בניסן, 26 במארס. בסוף, הכל חוזר לשם. שר הביטחון גלנט פוטר בהודעה יהירה, קצרה, של ראש הממשלה נתניהו. עונש על כך שהסתייג מקידום החקיקה המשפטית. המערכת הפוליטית חוותה טלטלה עזה. עשרות אלפים יצאו מיד לרחובות, מבלי שנקראו לשם. זה היה הלילה שבו נפגשו ראשי המגזר העסקי, מנכ"לי בנקים וראשי תאגידים עם יו"ר ההסתדרות, והכריזו שביתה. בדיעבד, הייתה זו יממה שבה ההפיכה המשפטית נחנקה מידיה שלה, או מדויק יותר - מידיו של יריב לוין ושל ראש הממשלה.
הנתונים המופיעים בעמודים אלה ממחישים את הקדרות שבה ישראל מקבלת את השנה החדשה. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מעלה את התוצאה השלילית ביותר מאז החלו לשאול ב־2018 אם השנה הקרובה תהיה טובה או גרועה מקודמתה. לא פחות מ־42 אחוז מהציבור צופים שנה גרועה ביחס לקודמת; ותשפ"ג, כפי שכולנו יודעים, הייתה מזעזעת למדי. כאשר מפלחים את התשובות, רואים שמצביעי מפלגות הקואליציה, בסך הכל, הרבה יותר אופטימיים. אלה מצביעי יש עתיד, רע"ם וישראל ביתנו שחשים דיכאון עמוק כשהם חושבים על השנה החדשה. ומי הכי מרוצים? מצביעי יהדות התורה והציונות הדתית. בציבור הישראלי פחות מרבע מאמינים שהשנה שמתחילה היום תהיה טובה יותר. אבל החרדים ואנשי סמוטריץ'/בן גביר? הם חוגגים. למעלה מ־52 אחוז חשים אופטימיות מתפרצת. ומדוע לא, בעצם? המפלגות שלהם והציבורים מאחוריהן מקבלים מבנימין נתניהו כל מה שהם רוצים.
החזון ההונגרי התרחק / בואו נחזור לשביתה ההיא ולפיטורי גלנט. השבוע שר הביטחון לא הגיע לגיבושון של חברי הקואליציה, והקומיקאי גיא הוכמן שיגר בדיחה: הוא בגיבושון של האופוזיציה. השרים והח"כים צחקו. הם ידעו למה. האקדח הונח על השולחן במערכה הראשונה; פיטוריו והחזרה מהם. המערכה השלישית טרם הגיעה.
ביטול פיטורי שר הביטחון נבע מהמחאה, לא מהסולידריות של חבריו, חבורה שחנופה ופחדנות משמשות בה בערבוב. מרכיב אחר שתרם לבלימת החקיקה, ההתייצבות ועיגון מקומו של שר הביטחון, לפחות זמנית, היה אותה שביתה קצרה שהוכרזה בידי ההסתדרות.
השביתה עוררה תשומת לב בישראל וברחבי העולם. קשה לזכור מדינה מערבית שבה השוק הפרטי חבר לאיגודי העובדים כדי לנסות ולבלום שינוי משטרי. שיתוף הפעולה כזה הוא נדיר כמו חד־קרן; נדיר כמו החלטה מקצועית של איתמר בן גביר.
שעות ספורות מאוחר יותר, בעוד המחאה בוערת ונמל התעופה בן גוריון סגור בהוראת ההסתדרות, ראש הממשלה התקפל. החקיקה לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים נדחתה. בפוליטיקה דחייה היא מוות קטן (ולא בפירושו הצרפתי, הנעים). לא משנה כיצד יכריע בג"ץ, ברור לגמרי שתוכניתם המקורית של יריב לוין, שמחה רוטמן ונתניהו עצמו לא תתממש. הם מתקוטטים כעת עם המערכת הפוליטית והמשפטית על שרידים אחרונים של ה"רפורמה". אלה עדיין שרידים חדים ומסוכנים, אבל הם רחוקים מחזונם הגדול: להקים פה את הונגריה של המזרח התיכון.
המחאה היא שבלמה את התוכנית, אבל גם החרב המתהפכת של ההסתדרות עשתה את שלה. מעורבות יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד והוועדים הגדולים עוררה זעם בליכוד, ואחריה פרצו השמועות. הטענה הייתה כי נתניהו רצה בשביתה כדי שיהיה חייב לרדת מהעץ; היו שהרחיקו לכת וקבעו כי שרה נתניהו ולשכת נתניהו תיאמו מהלך נגד עצמם. זו טענה כה מתוחכמת וזדונית ומניחה כזו כמות של הנחות - שנתניהו היה יוזם שביתה נגד ממשלתו; שהוא היה מסתכן בכך שמהלכיו לא יתגלו; שהוא רצה במות ה"רפורמה" שהוא עצמו יזם; שהיה מסתכן בהתפטרות יריב לוין שמאיימת עליו עד היום - שהיא מטורפת בפני עצמה.
בחודשים שחלפו כל השחקנים הבינו שההסתדרות היא הג'וקר במשחק המלחמה הזה. לשכתו של בר־דוד הפכה למוקד עלייה לרגל. לפני כמה שבועות ישבה שם קבוצה של טייסים, שהסבירה ליו"ר ההסתדרות את סיבותיה לאי־התנדבות ואת הצורך לבלום את החקיקה בכל מחיר. בפעם אחרת קבוצה של אנשי מערכת הביטחון לשעבר, בכירים ומוכרים מאוד, התייצבה בקומה החמישית ברחוב ארלוזורוב, והבהירה את הנזקים שנגרמים לישראל עקב ההרפתקה המשפטית של נתניהו. האלופים והבכירים לשעבר הציפו את יו"ר ההסתדרות בפרטים על כשירות צה"ל, איראן והאיומים; הם הגיעו עד למטוסי התדלוק של צה"ל. יו"ר ההסתדרות התקשה לישון לאחר מכן.
פגשתי אותו לפני יומיים בבית ההסתדרות. המסדרונות עטו מארזי חג לרגל ראש השנה. זה הראיון הראשון שבר־דוד מעניק מאז 27 במארס.
אני מזכיר לו את מה שאמר לי בראיון הקודם בינינו, במה שנראה כמו לפני אלף שנה, אבל היה בחודש ינואר. זה היה כמה שבועות בלבד אחרי מסיבת העיתונאים האימתנית של יריב לוין. בר־דוד אמר אז כי הוא קורא ללוין ולנתניהו להתפשר (עניין שסירבו לעשות במשך חודשים), אך במקביל הבהיר שה"רפורמה" היא נושא "פוליטי מובהק", שהמשק לא יושבת בגללו, ושהוא לא "יסתכן בפילוג איגודי העובדים".
שמונה חודשים מאוחר יותר, ובר־דוד מודה שדברים השתנו. "כשהיה צריך להתערב, התערבתי", הוא אומר, "יש מצבים שאני לא יכול לעמוד מנגד. לא אתן להרוס את המדינה".
ביקשתי ממנו לחזור ללילה של 26 במארס. הוא היה בדרכו לפגישה עם ראשי המגזר העסקי, שרצו שישבית את המשק כדי לבלום את החקיקה. מטורף, אני אומר לו, שראשי הבנקים לוחצים על האיגוד המקצועי לשבות. בכל מקום בעולם הם נגד שביתה, לא משנה מה. הוא משיב מהר - "נו, יש משהו נורמלי פה? יש משהו כזה? אני חושב שאנחנו בתקופה לא נורמלית. תראה, המגזר העסקי מודאג, הפגיעה בכלכלה אמיתית. הם רואים בבית ההסתדרות מקום חשוב ואחראי. לא מקום שרבים איתו כל הזמן".
הפגישה עם ראשי המשק תוכננה מראש. אבל רגע לפני שהוא נכנס אליה יצאו הפושים: לשכת ראש הממשלה בהודעה דרמטית. "בכניסה שמענו על הפיטורים של גלנט. השביתה הייתה על הפרק עוד לפני כן, אבל זה הצטבר ללילה מטורף. כאוטי. אני לא זוכר לילה כזה הרבה מאוד שנים". הוא קיבל החלטה מיד כשנגמרו ההתלבטויות. "ההחלטה הייתה הקשה ביותר בחיים שלי - להשבית את מדינת ישראל, בשיתוף עם המגזר העסקי. כשסיימתי לדבר והצגתי את ההחלטה, הם נעמדו ומחאו לי כפיים. זה היה אותנטי, וזה היה מרגש. בדיעבד, זה היה מהצעדים שסייעו לעצור את החקיקה".
אתה יודע שיש שטענו שזה הכל בלוף. השביתה תואמה בין לשכתך, רעייתך ושרה נתניהו כדי להוריד את נתניהו מהעץ.
"קשקוש. כשיצאנו מהפגישה, לשכת נתניהו חיפשה אותי. אתה יודע שלא הסכמתי לקבל את השיחה? לא רציתי לדבר עם נתניהו".
אז מה היה כל הסיפור הזה עם שרה נתניהו?
"עזוב את שרה נתניהו, מה קשורה שרה. בבוקר למחרת, כשאנחנו בשביתה, נכנס לפה אחד העוזרים שלי, ואומר לי - שרה רוצה לדבר עם אשתך, הילה. מה, אני אגיד עם מי אשתי תדבר או לא?
"שרה דיברה איתה, ואמרה לה - ביבי אוהב את ארנון, למה הוא משבית? ורעייתי ענתה - אם תעצרו את החקיקה, אז ארנון יפסיק את השביתה. זה כל הסיפור. איך שיחה כזו בכלל דולפת ועושים מזה צימעס - ומה זה קשור לשביתה? אני נערכתי כבר ליום השני של השביתה. נתתי הוראות לוועד רכבת ישראל להשבית".
הוא אומר שהיו לו שתי החלטות דרמטיות השנה. הראשונה הייתה ההשבתה, ההחלטה הקשה ביותר שקיבל. השנייה הייתה הפוכה: לא להשבית את המשק, למרות דרישות המחאה, על רקע עילת הסבירות. הוא לא מצטער, על שתיהן. "היו פה שני אירועים שונים. אני תמיד עושה עם עצמי חשבון נפש ומאוד זהיר פוליטית. לא הלכנו לצעדים לקראת חקיקת עילת הסבירות, ואני חושב שקיבלתי החלטה נכונה. החקיקה הזו הייתה עוברת בכל מקרה. אי־אפשר לאיים בשביתות כל שני וחמישי, אני לא קבלן שביתות של אף מחנה וצד. למרות כל הלחצים".
אולי אתה כבר לא יכול. פנחס עידן, יו"ר ועד עובדי רשות שדות התעופה, איש ליכוד, קיבל איומים אחרי שהשתתף בשביתה הקודמת. אולי אתם חוששים מהאפשרות שתסומנו פוליטית.
"זה לא עניין פוליטי. כשאני רואה שיש סיכון למדינת ישראל אני פועל. פנחס עידן, שאני מכיר ומעריך, התייצב ראשון. ואגב, כאשר ניסינו לשכנע את נתניהו להתפשר על עילת הסבירות, חודשים מאוחר יותר, קיבלתי טלפון מפנחס עידן והוא אמר לי - 'ארנון, שלא תהיה טעות, אם אתה תקבל החלטה (להשבית את המשק), אנחנו איתך'. אני פועל בתיאום עם כל ראשי הוועדים, גם אלה מהליכוד, והמחויבות הראשונה שלהם היא להסתדרות".
יו"ר ההסתדרות מקפיד לומר שהוא עודנו מאמין שההסתדרות א־פוליטית (כן, אמרתי לו שזה נשמע לא הגיוני; הוא לא התרשם). הוא מצהיר שאין לו כוונה להיות שר משפטים או יו"ר מפלגה. נגמרו הימים, לדבריו, שההסתדרות הייתה המקפצה לכניסה לפוליטיקה. "אנחנו תנועה חברתית, מפלגת העובדים על באמת. מבלי שנהיה בכנסת. ויש לנו עוצמה אדירה בכל המפלגות. וזו הדרך הנכונה, החדשה של ההסתדרות. הזיהוי עם מפא"י ההיסטורית לא עשה טוב בעידננו".
למרות ההצהרות הללו עושה רושם שנשבר לו. זה קורה כשאני אומר לו שהממשלה אומרת שמדובר בעניינים קטנים, שינוי הוועדה לבחירת שופטים וסבירות. הוא רושף בתגובה: "אל תמשוך אותי. זה לא קצת. אף אחד לא ציפה מהממשלה להוביל מהפכה בנושא המשפטי. זה לא היה בבחירות או במצע שלהם. הם הגיעו לפינה שאני לא משוכנע שרצו להיכנס אליה. גם כשהיה צריך לסגת, הם לא יודעים איך לסגת". הוא ציפה שאחרי פרשת גלנט ו־26 במארס "תיכנס בהם בינה ויפסיקו עם המהלכים האלה שפוגעים במדינה. לצערי התבדינו כולנו. חזרנו ביתר שאת לדבר הזה, ואני מאוד־מאוד מודאג ממה שקורה כרגע במדינת ישראל".
מה זה אומר?
"זה מאוד מדאיג אותי. החברה בישראל במצב נוראי. אנחנו רואים אלימות ברחובות, רואים פשיעה, ירידה בביטחון האישי. זה היה נושא מרכזי בבחירות ואף אחד לא מטפל בו. למה לא מטפלים? כי עסוקים בחקיקה המשפטית. מבחינתי, ומבחינת הרבה אנשי ליכוד, החקיקה המשפטית היא לא הדבר הכי חשוב. יש פה מהלך שפוגע במדינה ופוגע בחוסן, בביטחון, וכולנו עסוקים בדבר לא חשוב, שגם קורע את העם. מבחינה כלכלית, אני מדבר עם אנשי הייטק, השקעות לא מגיעות לפה. אנשי עסקים אומרים לי שהם מתקשים לגייס כסף, שהאמריקאים לא רוצים להביא לפה כסף. הכסף זורם מישראל החוצה. החלוקה של השקעות המשקיעים המוסדיים הייתה 70 אחוז בישראל, 30 אחוז בחו"ל, היום זה התהפך. הכלכלה שלנו חזקה מאוד, אבל גם שבירה. ברגע שהכלכלה פה תיפגע קשות, יתחילו משברים מטורפים ושום דבר לא יעזור. אני לא מצליח להבין לאן ראש הממשלה נתניהו לוקח את המדינה. יש פה ראש ממשלה. אני מעריך אותו ויש לי קשרים איתו. הוא עומד בראש המערכת. יש משימות אחרות - יחסים עם ארה"ב, איראן, שלום עם סעודיה, חיזבאללה. זה יותר חשוב מאיך ממנים שופט בישראל. רשמת את זה? הרבה יותר חשוב". דבריו על נתניהו משקפים, נדמה לי, דאגה שמושמעת בכל מיני מקומות בממסד הציבורי והישראלי; שראש הממשלה לא מנהל את האירועים כפי שעשה בעבר, שמעבר לכל מחלוקת, ידו לא אוחזת היטב בהגה. "כל מה שקורה בהסתדרות הוא באחריותי. לאן אני לוקח את ההסתדרות - אני יודע. אני לא בטוח שביבי יודע לאן הוא לוקח את המדינה". בר־דוד אומר כי "ההיסטוריה תשפוט את כולנו על מעשינו - אותי בהסתדרות ואת נתניהו במדינה".
אתה אומר שהמצב נוראי. כולם מסכימים. מדוע שההסתדרות לא תכפה עליו להודיע שהעניין נגמר?
"אני לא עובד במחאה נגד הממשלה. אני לא קבלן שביתות של אף אחד. ולא צריך להגזים בעוצמה של ההסתדרות. אי־אפשר לסגור את נתב"ג ליומיים, שלושה, ארבעה. הרי זה לא הגיוני. זה צריך לקרות רק במצב סופר־קיצוני, ששמור לפגיעה בעובדים, פגיעה באושיות העבודה המאורגנת. וזו ליבת העבודה שלי. אני צריך להתנהל בחוכמה ואחריות, ואני חושב שכך נהגתי ואעשה כך בהמשך. כל יום אני מקבל הודעות שההסתדרות שמאלנים והודעות שאני ביביסט. פותח את הטלפון, פתאום מתקפת ימנים, 300 בוטים, שאני לא אעיז להשבית. ואז מתקפת שמאלנים".
הוא לא מתרשם מנבואות זעם על כך שהממשלה, אחרי שתסרס את מערכת המשפט, תטפל באיגודים המקצועיים. "מה הם אומרים לי? יגמרו את החקיקה המשפטית - יבואו לטפל בהסתדרות. לא יקום ולא יהיה. אין שום סיכוי. כי אנחנו חזקים. אני מכיר את הליכוד מצוין. יש לי המון חברים שם. אין חשש לגורל העבודה המאורגנת. אנחנו הולכים ומתחזקים".
תרשה לי להתעקש. אתה לא יכול או צריך לדעתך להוביל לקבורת החקיקה הזו?
"אתה חושב שאם אני אתן אולטימטום זה יעבוד? באמת? ואולי תהיה תגובת נגד? אני, כל הזמן, בודק שאינני מפריז בכוחה של ההסתדרות. צריך לעשות את הדברים נכון. בכלל, אני נלחם נגד תרבות האיום והבריונות של ההסתדרות שהייתה פה ב־20 השנים האחרונות".
"עליתי על מספיק בריקדות" / הנקודה האחרונה חשובה מאוד ליו"ר ההסתדרות. הביטוי "תרבות האיום והבריונות" של ההסתדרות לא אופייני בדיוק לראש איגוד מקצועי. בר־דוד מתגאה בעבודה המשותפת הטובה עם הממשלה והמגזר העסקי. יחסיו עם שר האוצר סמוטריץ' טובים, "למרבה ההפתעה. יש שיח נעים ומכבד איתו, עם מנכ"ל האוצר, פקידיו". הוא מתרחק ממאבקים כוחניים. ספציפית מהשבתות. "התרבות של האיומים, והבריונות - נגד זה נלחמתי. היום התרבות של הוועדים שונה לגמרי. שינוי גנטי. יש לנו פה הישג אחרי הישג. תראה את הרפורמה ברכבת ישראל, שעברה שדרוג תשתית תוך זמן קצר. סיכמנו על רפורמה בנמלים, כולל הפרטת נמל חיפה. חברת חשמל ברפורמה. עובדים ועובדות סוציאליות - חתמנו על הסכם שכר מודרני וחדש שמכבד את המקצוע. עכשיו נטפל בפסיכולוגים ובאחיות. הייתה לנו את רפורמת הסייעות. אתה יודע שסייעת תרוויח בין 7,500 ל־12 אלף שקל? פעם זה היה 6,000-5,000 שקל. הגענו להסכם מסגרת למגזר הציבורי שעלותו מיליארדים למען העובדים, מול שר אוצר שלא מאוהב בהסתדרות. וכל זה בלי יום אחד של שביתה".
השבתי לו שקודמיו בתפקיד, אלה שהוא מתרחק ממורשתם, היו משיבים שאם היה מפעיל יותר כוח - היה משיג יותר לעובדים. הוא מגיע להסכמים, יאמרו יריביו, כי הוא מוותר. העליתי את האפשרות שהוא מיסטר Nice Guy. בר־דוד לא התרגש. "היו בחירות וקיבלתי 78 אחוז. כולם יודעים שבשעתו עליתי על מספיק בריקדות. הייתה פה מלחמה כשהייתי יו"ר הוועד של עובדי עיריית תל־אביב. אני לא מתגעגע לסוג המאבק הזה, למשאיות של זבל ברחובות ועובדים קשורים על הגדרות. פעם הפכתי שולחנות, היום אני יושב סביב שולחנות".
שאלתי על האפשרות שהממשלה לא תציית להחלטת בג"ץ. "יש מצבים שלא אעמוד מנגד. אני אפעל, לא אתן להרוס את מדינת ישראל. אני לא אתן לפגוע במגילת העצמאות. אני לא אתן לפגוע במפעל הציוני, וברגע שנקבל החלטה שמנסים לפגוע במפעל הציוני ובמדינת ישראל - אפעל".
כשאתה אומר "המפעל הציוני ומגילת העצמאות" זה גם שלטון החוק ועצמאות מערכת המשפט.
"בהחלט. אם הם (הממשלה) יתקדמו באופן חד־צדדי לחקיקה או לא יקבלו את פסיקת בג"ץ, זה שבירת כל הכלים על כל המשתמע מכך. תשמע, אני לא אתן לפרק את מדינת ישראל. כל האופציות על השולחן. אני עדיין אופטימי שזה לא יקרה".
הם מבלפים?
"כל אחד שם את הכלים על השולחן. בסוף, השופטים יצטרכו להחליט. ממה נפשך ‑ בית הדין לעבודה פוסק לעיתים נגדי, ואני לא אוהב את זה. אז מה? הוא פסק ויש שופטים בירושלים. אני לא מכיר דבר כזה שלא מקיימים פסיקה".
אני מבין את זה כשביתה כללית. אתם תלכו להשבתה.
"אני לא אומר את זה".
כבר הכרזת על סכסוך עבודה רשמי סביב ה"רפורמה"?
"אעשה כל דבר בעיתו. תגיד, אתה חושב שאם מחר בבוקר המדינה נהרסת אני צריך הכרזה על סכסוך עבודה?"
בר־דוד אומר שהבעיה המרכזית היא אי־ודאות. ההפיכה חייבת תעודת פטירה, ורק נתניהו יכול להנפיק אותה. לא מספיק שהיא תידחה ותתפוגג. גם בלתי אפשרי שהממשלה תודיע שלא תקיים את פסיקת בג"ץ ואז כולם יחכו למבחן הראשון, הפרקטי. "הרי זה יגיע למקרה ספציפי והכל יתפוצץ. בינתיים החברה הישראלית גועשת ותוססת, ההפגנות יימשכו וגם הבלגן. וזה דבר שפוגע בלכידות של מדינת ישראל מול העולם, מול האויבים שלנו".
הוא קורא לראש הממשלה להודיע על תום מהלכי החקיקה בתחום המשפטי. על תום מהלכי ההפיכה, כולם. להשיב ודאות לחברה ולמשק. "חייבים לעצור את זה. אני מצפה מראש הממשלה שיעצור. ערב חג. תעלה לשידור ותצהיר - 'אני לא מביא את זה. יש פה קרע. אנחנו עוצרים'. כמו שעלית לשידור בתקופת הקורונה ואמרת לשים מסכות, תגיד - 'יש קרע, אני עוצר. אין יותר חקיקה חד־צדדית בנושא המשפטי'. נקודה, סוף".
