לברוך בן יגאל יש חלום: שבנו בן השבוע ויום יתגייס לסיירת גולני, בדיוק כמו אחיו הגדול, עמית בן יגאל ז"ל, שנהרג בפעילות מבצעית לפני שלוש שנים. כרגע הניו־בורן יונק בשלווה מבקבוק, לא מודע לייעודו כחייל הקרבי הזעיר ביותר בצה"ל. מהצד השני של הסלון משקיפה עליו תמונה מוגדלת של אחיו הבכור. בדירה הזו האבל והזיכרון כבר בני בית ותיקים, מהסוג שלא דופק בדלת לפני שנכנס, וגם שם רגליים עם נעליים על השולחן. אבל עכשיו יש פה ריח מתוק של תינוק חדש. "יודעת מה באמת אני רוצה?" בן יגאל אומר פתאום. "זה יישמע לך קצת מוזר, אבל החלום האמיתי שלי הוא לחבוש לו את הכומתה של עמית יום אחד".
בינתיים אתה יכול לשים אותו בתוכה על תקן עריסה.
"(צוחק) החלום האמיתי שלי זה בכלל שהוא יחבוש את הכומתה החומה אחרי מסע הכומתה של גולני, כמו שאח שלו עשה. קודם כל מרגש שיש המשכיות. כי המחבל רצה למחוק אותנו. ומעבר לזה זו סגירת מעגל מטורפת עבורי. כי ניצחנו".
אחרי כל מה שעברת, מוות של ילד, אתה רוצה לשלוח את התינוק הזה לאותו מקום?
"תקשיבי, יקירתי, לקח לי חודשיים לחתום לעמית שהיה בן יחיד שלי ללכת ליחידה קרבית. לילד הזה בעזרת השם תוך דקה אני חותם. ראיתי מה הצבא עשה לעמית, כמה הוא תרם לו".
כן, אבל הצבא גם לקח אותו.
"אנחנו אנשים מאמינים, אפשר למות גם בכביש. אבא שלי תמיד אמר לנו, 'עם חשבון של הקב"ה לא מתווכחים'. אגב, זה דבר שנתן לי הרבה כוח".
לא היה לך דיאלוג עם ה'? לא דרשת ממנו סיבה? לא התווכחת?
"לא".
לא כעסת עליו לרגע? לא האשמת אותו?
"אף פעם. כשקרה לי האסון, הבנתי מה שאבא שלי אמר. אחרת אתה לא יוצא מזה. אתה יכול להשתגע. ראיתי הרבה הורים שכולים ולאן זה הוביל אותם. למקומות רעים מאוד. אם אתה מתחיל עם הכעס והשאלות, אתה לא מסיים. לא רק זה, אתה מכניס לעצמך אנרגיה כל כך שלילית שאלוהים יודע לאן היא תוביל אותך. אני מהשנייה הראשונה סירבתי לקחת כדורים. סירבתי לעישונים למיניהם. אמרתי, 'הקב"ה הביא לי את זה, הקב"ה יעזור לי'. כי הלמה יכול לשגע אותי".
נכון. זה נכון גם לגבי הרעיון לגייס את התינוק הזה למקום שבו איבדת את אחיו.
"אין לנו מדינה אחרת, אין לנו צבא אחר. יש לי אמון מלא במערכת. מהרמטכ"ל עד אחרון החיילים. ואם לא יהיה לי כזה, אם נתחיל לשאול את עצמנו שאלות ולפקפק ולהטיל ספק, הרי נשתגע. ואני אגיד לך משהו: אני אמליץ לו שילך לאיזו יחידה קרבית שהוא רוצה".
וואלה.
"בתנאי שיש בה כומתה חומה".
4 צפייה בגלריה
בן יגאל ובנו החדש בחדרו של עמית. "החדר זה החמצן שלו", אומרת דניאלה. "שם הוא מתחיל את הבוקר"
(צילום: אביגיל עוזי)
מאה אחוז אהבה
במקום שרשרת חיול, הרך הנולד נאלץ להסתפק בינתיים בברית מילה. זו נערכה אתמול בהודיה והתרגשות אדירה, כראוי לאב שאיבד את עולמו והצליח לקום מהאפר ולברוא לעצמו עולם חדש ומשפחה חדשה. "בלידה, כשחתכתי לו את חבל הטבור אמרתי, 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'", הוא מתרגש. איש מרשים, גדול ממדים, ובהתאם למעמדו הבכיר במשפחת השכול הישראלית, שבה הוא מוכר בעשייתו למען החיילים כמו גם למען הנצחת בנו, הוא גם רהוט וחדור מטרה.
על צווארו הדיסקית הצבאית של בנו. הרינגטון בפלאפון שלו: "גולני שלי". בגיל 55 בן יגאל הוא גבר מורעל. על הספה לידו יושבת דניאלה (30), אשתו מזה שלושה שבועות, שלווה באופן מעורר השראה, בטח כשלוקחים בחשבון שהלידה ארכה 48 שעות. בן יגאל, הצד הדאגני בהיריון, היה לצידה בכל רגע. "הייתי באוטו כשהיא שלחה לי את בדיקת ההיריון בווטסאפ. עצרתי בתחנת דלק והתחלתי לרקוד. כשבאתי הביתה נישקתי לה את הבטן בפעם הראשונה".
איך עברה הלידה?
"בחדר הלידה את יודעת כמה בכיתי? לא יכולתי לראות שכואב לה. היא בוכה ואני בוכה איתה. זה היה קשוח, אתה לא ישן, אבל עמית היה שם כל הזמן. נישקתי את הדיסקית, דיברתי אליו, 'עמית, זה אח שלך, שמור עליו. אני צריך אותך עכשיו'".
אבל דניאלה צריכה אפידורל!
דניאלה: "(צוחקת) גם עם אפידורל כאב לי".
ברוך: "זה היה חתיכת מסע. התפוצץ לי מזה הגב ואין כרית. אפס תנאים".
אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, שמו של התינוק בישראל יהיה אור חי בן יגאל. "אור זה מה שבא אחרי החושך הגדול, ושיהיה לנו ולו אור", מפרש אביו. "וחי זה שיהיו לו חיים טובים מאושרים ובריאים.
"את יודעת כמה שמות קיבלתי לילד הזה בפייסבוק? אולי 600. 'קרא לו אחי. אל תקרא לו אחיעזר. תקרא לו מעוז'. מישהו אחד ממש כעס עליי. כתב לי, 'תשמע, תגיד לאשתך שהיא חייבת לקרוא לו השם השני עמית'. עניתי לו, 'הערת את עיניי ואני ממש מודה לך'".
מה הייתה המחשבה הראשונה אחרי הלידה?
"על השבת הראשונה בלי עמית. קברנו אותו ביום שלישי וביום שישי היינו עם כל הסיירת יחד עם הרב הראשי של רמת־גן, הרב כץ. הייתי רגיל לברך את עמית ב'ברכת הבנים': יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה. ואז הרב אומר לי שאני לא אוכל יותר לברך את הברכה הזו כי זו ברכה שרק אבא יכול לברך את הילדים שלו. זה היה רגע הכי קשה - בכיתי ביום שישי הזה יותר מבלוויה, בלי שיכולתי להפסיק. כאילו שם ברגע ההוא הבנתי שאני הורה שכול. הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי הלידה, רציתי כמו לא יודע מה, זה לברך אותו בברכה שנלקחה ממני".
היית בקבר של עמית מאז הלידה?
"בטח. אמרתי לו, אבא'לה יש לך אח. גם בחתונה שלנו הכל היה עמית. דניאלה נכנסה לחופה עם בלונים שכתוב עליהם 'עמית, זוכרים אותך תמיד'. הכל היה ירוק־צהוב, כולל הטלית שלי. הוא חלק מהחיים שלנו".
דניאלה, איך את מרגישה מרגישה כשברוך מדבר על לגייס את התינוק לגולני?
"אני דווקא מבינה את זה".
יש את החשש של אחים של נופלים, שאי־אפשר להתחרות בחלל כיוון שברגע שאתה הופך לזיכרון אתה גם אידיאל. זה לא משהו שעבר לכם בראש?
"אני חושבת שכל ילד מביא איתו שמחה משלו. זה לא מספר שתיים, זה לא חלקי חילוף. הוא לא בא במקום. הוא לא תחליף. הוא במשבצת שלו". ברוך: "עמית הוא מאה אחוז אהבה והילד הזה הוא מאה אחוז אהבה. כל אחד עם המאה אחוז שלו. כששאלו אותי למי הוא דומה, עניתי שהוא דומה לעצמו".
זאת אשתי, זאת אשתי
כרגע בן יגאל עסוק באמנות העדינה והמורכבת של השכבת תינוק בעריסה מבלי שיתעורר. לאבהות המאוחרת גלש בטבעיות. עושה הכל: מחתל, מקלח, מאכיל. אם היה יכול להניק גם זה היה על סדר היום. "לפעמים אני רק רוצה שהוא יבכה כדי שאני אוכל להרים אותו", הוא מודה במבוכה. דקה אחר כך הוא מקבל מה שביקש. רק לך תמצא עכשיו מוצץ בבלגן.
הדירה של הבן יגאלים מורכבת משכבות גיאולוגיות של עבר ועתיד. הסלון עולה על גדותיו בחפצי ניו־בורן, פרחים וחבילות שי מחברים ומכרים. הקירות, לעומת זאת, מוקדשים כולם לעמית ז"ל. המבט שלו מלווה את האורח בכל פינה. מפינת הכניסה דרך המקרר, במסדרון ועל שידת הטלוויזיה. במרפסת הדירה תלוי על הקיר שלט מתכת ענק עם הכיתוב "סיירת גולני – כולנו צוות עמית בן יגאל", כשמשני צדדיו דגל ישראל ודגל חטיבת גולני.
לרכש החדש עדיין אין חדר, אבל חדרו של אחיו הגדול השתמר בדיוק כפי שהיה כשעזב אותו בפעם האחרונה. שני ילדיה מנישואיה הראשונים של דניאלה כבר יודעים שבחדר הזה לא משחקים, היא אומרת. "זה החדר של ברוך", מבארת בן יגאל. "זה החמצן שלו. שם הוא מתחיל את הבוקר". כששיפצו את הדירה, בן יגאל נזכר, הוא היה חרד כל כך לחדר עד שסגר אותו בשלשלאות. מבחינתו החדר הזה הוא קודש הקודשים.
"אני מטופל על ידי משרד הביטחון אצל שתי נשים מקסימות. ענת גליקמן, שהיא עובדת סוציאלית של משרד הביטחון וד"ר אתי אבלין, פסיכולוגית מטעם משרד הביטחון", הוא אומר. "עם אחת אני עוסק בברוך ועם אחת אני עוסק בעמית. ובנינו ממש, מדרגה אחר מדרגה, את כל התהליך. עשינו הפרדה".
כי מה קרה בהתחלה? עמית השתלט על ברוך?
"עמית השתלט על הכל. עמית היה כל החיים שלי. המרכז של הכל. בוקר־צהריים־ערב עמית. החיים שלי סבבו סביב הילד. אני ישן לו בחדר. מדבר עם החברים שלו. רק את הבגדים שלו לא לבשתי כיוון שאצלי זה כמו בדים של הכהן, זה קודש קודשים".
בן יגאל מעולם לא חלם על בנו, אבל הוא מנהל איתו תקשורת שוטפת ביום־יום. "אני מדבר איתו והוא עונה לי בסימנים", הוא אומר. "ממש אחרי השבעה אחותי שרה אמרה לי, 'ברוך תשמע, יש לי הקלטה מטורפת שעמית השאיר לי בתא הקולי'. רוצה לשמוע?"
בן יגאל שולף בזריזות את ההקלטה מהנייד. "בעזרת השם כל האיחולים והברכות יתגשמו", בוקע משם קולו של עמית ז"ל, "והבקשה היחידה שאני רוצה זה שאבא שלי היקר יתחתן או השנה או שנה הבאה... שבוע טוב, זהו, מתגעגע מלא".
"הוא פשוט השאיר לי צוואה", אומר בן יגאל. "הגיע אליי בבית העלמין פרופ' אמיר ויזר מבית חולים מאיר בכפר־סבא, שהבן שלו היה עם עמית בסיירת, ואמר לי, 'אני רוצה לשמח אותך, אני מומחה לפוריות. אתה תביא אישה, אני עושה לך ילד'.
"בהתחלה חשבתי שאני הולך על הקטע של הורות משותפת. לא חשבתי על אהבה בכלל. נחסם לי המקום הרגשי הזה. אבל בשלב מסוים איבדתי תקווה גם מהורות משותפת ומכל הקטע הזה. היו שלוש נשים שהיו יחד איתי אצל פרופ' ויזר ואיכשהו תמיד זה התפקשש. כל פעם מסיבה אחרת.
"אחרי השלישית הרמתי ידיים. אמרתי חאלס, לא צריך יותר. כנראה זה לא ושלום על ישראל. ודווקא בשיא הייאוש קיבלתי מדניאלה הודעה. שנה אחרי הכתבה ב'חדשות 12' שבה סיפרתי שאני רוצה לעשות ילד. מתוך אלפי הודעות פתחתי דווקא אותה בלי סיבה מיוחדת".
דניאלה: "הודעה שכתבתי לו שנה לפני".
ברוך: "סתם הודעת עידוד מני רבות. יש לי עד היום בפייסבוק מעל 15 אלף הודעות שאפילו לא נגעתי בהן. כתבתי לה תודה רבה והיא ענתה לי באותו רגע. אם היא הייתה עונה, נגיד בעוד שעה – כבר לא הייתי בזה. ואז התחלנו להתכתב, החלפנו טלפונים ואני באתי באמת למפגש הזה עם אפס ציפיות, אמרתי טוב, עוד קפה. כוס הקפה ארכה ארבע שעות. היה שם קליק ממבט ראשון מבחינתי. אמרתי לעצמי אותה אני רוצה. לא יודע למה".
דניאלה: "זה היה כמעט שנה אחרי הגירושים שלי. באתי להכיר אדם, בכלל לא חשבתי על זוגיות. בגלל שהוא דמות ציבורית חשוב היה לי דווקא להיפגש במקום אינטימי, שלא כולם יראו. התחלנו לדבר. והוא פתח הכל – מה הוא רוצה וציפיות, סיפר על עצמו, סיפר על עמית. סיפר מה הוא מאחל לעצמו".
זה הרבה להכיל. לא היה בך איזשהו משהו שאמר רגע לאן אני נכנסת? בן אדם שחלק גדול מחייו מוקדש לבן שלו שנפל, הוא בעצם בעוד מערכת יחסים.
"זה לא הבהיל אותי לרגע. כי גיליתי שברוך הוא בן אדם מאוד מתון. מאוד סבלני. עברנו ואנחנו עדיין עוברים טיפול עם אותן מטפלות מטעם משרד הביטחון, שמתעסק בכל מה שנקרא 'לחיות לצד האבל'. את לאט־לאט לומדת להכיר את הבן אדם ואיך להתמודד".
ברוך, גם להיכנס לזוגיות עם אישה שמגיעה עם שני ילדים קטנים זה לא פשוט.
"אנחנו עוברים טיפול זוגי אצל מטפלת שעשתה לנו סוג של תיווך: תיווכה אותי אליה, אותה אליי. ובעצם, היא חיברה בין שנינו יחד. אני למשל נורא־נורא חששתי מיום הזיכרון. מאיך שדניאלה תקבל את זה. שהיא לא תוכל להכיל אותי במצב הזה. ביום הזיכרון הגוף שלי, הגוף שלי פועל אחרת. יש לי יותר מתח, אני לא רגוע. דיברנו על זה עם הפסיכולוגית יחד. הוצאתי את זה החוצה".
ואיך עבר יום הזיכרון?
"כשישבתי בטקס וראיתי את ההתנהלות שלה ואת ההכלה שלה אני זוכר שאמרתי לעצמי זאת אשתי, זאת אשתי, זאת אשתי".
מתי הבנת שאתה מאוהב?
"בפגישה השנייה. הרגשות הגיעו מהר וחזק מאוד, כמו כשנפתח משהו שהיה סגור הרבה זמן. אני זוכר שבאתי למטפלת שלי והיא אומרת לי, מה, אתה מחייך ככה? אמרתי לה באתי לפה מפגישה עם דניאלה. היא אמרה לי, 'ברוך, קוראים לזה אהבה'".
בחדר הפרידה בצריפין
להבדיל מיום הזיכרון, את ימי ההולדת של עמית הם חוגגים בשמחה גדולה. "אני הכי שמח בעולם. עשינו השנה מסיבה מטורפת, הבאנו את אבי אבורומי ואת התקווה 6. את יודעת מה ראשי התיבות של כא"ב? כל אחד בדרכו. יש את ההכנה הנפשית הזאת שכל הורה שכול עושה לעצמו לפני כל יום זיכרון, ואני עדיין עושה לעצמי כל שנה מחדש. אני לא משלה את עצמי שזהו, זה נגמר. זה עבר. ממש לא".
שלוש שנים אחרי האסון ההוא, בן יגאל כבר יודע שהאבל לא נעלם, הוא רק משנה צורה. "תראי, ב־12 במאי 2020, בשש וחצי בבוקר, דפקו לי בדלת ושינו לי את החיים. אני זוכר שהמודיע אמר לי 'בוא תשב', ועד היום אני לא מסוגל לשבת על הספה בצד ההוא. זה מבחינתי בלתי אפשרי. אני זוכר איך הם עמדו לי בדלת, שני רס"נים, אמיר ואופיר".
הבנת ישר שקרה משהו?
"לא. קודם אמרתי להם בוקר טוב. ואז אמרתי רגע־רגע. קרה משהו לעמית? עמית נפצע? אם הוא לא נפצע מה אתם עושים פה? ואז הוא אמר לי, 'אני מצטער להודיע לך, הבן שלך נפל בפעילות מבצעית בצפון השומרון'. לא הבנתי מה הוא אמר, לא הבנתי ממש שזה קשור אליי. הלכתי למטבח, שתיתי 20 כוסות מים. את שומעת נכון. ואז שאלתי אותם שלוש פעמים את אותה שאלה. מה קרה. ואז הוא אמר לי שוב. נכנסתי לחדר של עמית ואמרתי מה, עמית לא יהיה פה יותר? לא בכיתי. לא כלום. השעה הייתה 06:34. ולמטה היה אמבולנס עם קצינה ורופא. נסענו לנאווה, אמא של עמית. והיו שם גם כמה חיילים. וכולם בוכים. ואני כאילו זה לא שלי. לא קורה לי.
"ואז אחד הקצינים אמר לי, 'ברוך, תודיע למישהו שקרה לך אסון'. בלי לחשוב פעמיים עשיתי את השיחה האחרונה שהייתה לי בפלאפון מערב לפני כן. אני עובד בארגון המורים, מזכיר סניף איילון, אז נפלתי על רן ארז יו"ר הנהלת ארגון המורים. כששמעתי קול שאני מכיר, אני לא צעקתי, אני צרחתי. צרחה מטורפת. צעקתי, 'רןןןן אין לי ילד! הבן שלי נפל בצבא ואני לא יודע מה לעשות!'
"הרגע הקשה ביותר, ששם נפלו האסימונים, היה בחדר הפרידה בצריפין. זה החדר שבו אתה נפרד מהילד שלך לפני שקוברים אותו. אין שם כלום - רק דגל ישראל, דגל צה"ל ובאמצע שולחן שעליו היה ארון שמכוסה בדגל ישראל. ביקשתי לפתוח את כל הארון. ואז הכל נשפך ממני. עשיתי את המונולוג של החיים שלי. אמרתי, 'עמית, איך אני ממשיך לחיות בלעדיך? תן לי את הכוח'".
לא היה לך איזשהו פחד בפעם הראשונה שדניאלה באה לבית שלך, שהיא תסתכל על החדר של עמית ותגיד "גדול עליי"?
"לפני שנכנסנו הביתה, היינו אצל הפסיכולוגית בכמה מפגשים משותפים, להכין אותה. הקרדיט האמיתי זה לה כי היא הצטרפה למצב הזה".
דניאלה, איך את מתמודדת עם המקום שעמית תופס בחיים של ברוך?
"כל מה שהוא עושה מוקדש לעמית זה ברור. זה גם משהו שמטעין אותו. זה כוח חיובי שנותן לו אנרגיה ובעקיפין גם לי. אז מבחינתי אני לא רואה בזה קושי כי זה הדברים שעושים לו טוב. הוא הולך לבית העלמין ביום שישי, וכשהוא חוזר משם זה מטעין אותו לשבוע שלם. כשאני מרגישה שהוא ככה מחפש מפלט, שהוא צריך את זה, אני אומרת לו לפעמים, 'ברוך, שישי היום. באיזו שעה אתה הולך לעמית?"
